זעם בבתי הקולנוע
"אם עד יום שלישי, 30 בדצמבר 1952, לא תיענה הממשלה לתביעותינו - ייסגרו שערי 130 בתי קולנוע המכילים 80 אלף מקומות ישיבה ב־38 נקודות יישוב בישראל". כך דווח בידיעה שנשלחה לעיתונות באמצע דצמבר 1952 מטעם התאחדות בעלי בתי הקולנוע בישראל.
איום ההשבתה היה שיאו של מאבק שהתנהל כבר חודשים, ובמסגרתו תבעה ההתאחדות ממשרד האוצר להפחית ב־20% את שיעור המס על כרטיסי הקולנוע, שעמד על 100%.
בתחילת דצמבר 1952 נפגשו ראשי ההתאחדות עם מנכ"ל משרד האוצר הנכנס, אהוד אבריאל, ופירטו את הסיבות לדרישתם להורדת המס: "שינוי שער הלירה העלה את עלות רכישת ציוד וחלקי חילוף בחו"ל, חברות הסרטים ההוליוודיות העלו את תגמוליהן ל־45%, והשכר עלה מתחילת השנה. לכל אלה נוספה ירידה של 23% בהכנסותינו בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ".
המנהל אבריאל הודיע ש"הורדת מיסים במצבה הכלכלי של ישראל כיום לא באה בחשבון". בתגובה הודיע מייד מזכיר התאחדות בעלי הקולנוע, משה ילין, ש"אם כך המצב, בסוף החודש יפוטרו 1,200 עובדי הקולנוע ברחבי הארץ, פיצויים ישולמו להם כחוק - וענף בתי הקולנוע יפשוט את הרגל".
הכנסות המדינה ממכירת כרטיסי קולנוע עמדו באותה שנה על 10 מיליון לירות. האיום עבד בסופו של דבר: ביום האחרון לפני פקיעת האולטימטום של בתי הקולנוע הסכים משרד האוצר להפחית את המס ב־15%, והענף המשיך לתפקד.
התפטר הרמטכ"ל השני
ב־7 בדצמבר 1952 הודיע הרמטכ"ל השני, רב־אלוף יגאל ידין, לראש הממשלה דוד בן־גוריון על כוונתו להתפטר מתפקידו. בכך באה לסופה קריירה צבאית מזהירה של ידין, שנמשכה 19 שנים.
ב־1939, בהיותו בן 22 בלבד, מונה ידין לשלישו של מפקד "ההגנה" יעקב דורי (שיהפוך בעצמו לרמטכ"ל הראשון של צה"ל), וב־1943 מונה לראש אגף מבצעים (אג"ם) במטה הכללי של הארגון.
ב־1947, טרם ההצבעה בעצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ניבא בן־גוריון שאם הצעת החלוקה תתקבל (שפירושה יהיה הקמת מדינה ליהודים) יפלשו צבאות ערב באופן מיידי לישראל במטרה לחסלה. ידין הקים את אגף המבצעים של צה"ל (עוד לפני שצבא ההגנה לישראל הוקם באופן רשמי) וכיהן בראשו - וממאי 1948 מילא את מקומו של הרמטכ"ל דורי, שחלה.
עם פרישתו של דורי, בנובמבר 1949, מונה ידין לרמטכ"ל בגיל 32 ושבעה חודשים, ובכך היה לרמטכ"ל הצעיר ביותר בעת מינויו, מבין כל 22 נושאי התפקיד מאז ועד היום.
כרמטכ"ל בנה ידין את צה"ל כארגון צבאי בעל כוח סדיר מצומצם וכוח מילואים רחב. הוא התפטר מתפקידו אחרי שלוש שנים וחודש, בעקבות ויכוחים בלתי פוסקים בינו לבין בן־גוריון, בנוגע לנושאים שונים בפעילות הצבא. מחליפו של ידין כרמטכ"ל היה מרדכי מקלף.
מפרישתו הקדיש ידין את חייו לחקר הארכיאולוגיה בארץ ישראל. בחלק מהשנים התמקד במגילות הגנוזות ממדבר יהודה, ובשנים אחרות ניהל חפירות ארכיאולוגיות ברחבי הארץ. כמו כן פרסם עשרות ספרים ומחקרים.
ב־1977 הצטרף ידין לפוליטיקה, ותחילה זכה להצלחה כשמפלגת ד"ש, שאותה הקים והנהיג, זכתה ב־15 מנדטים. עם זאת, התנועה נעלמה לחלוטין מהמפה בבחירות הבאות ב־1981. כעבור שלוש שנים, ב־1984, הלך ידין לעולמו בגיל 67.
מבצע "נהג אדיב" באוטובוסים
בתחילת דצמבר 1952 נבחרה בקואופרטיב הנסיעות "דן" הנהלה חדשה, והחלטתה הראשונה היתה לצאת ב"מבצע אדיבות".
דן הוקמה ב־1945, ובדצמבר 1952 הפעילה כ־400 אוטובוסים. את "מבצע האדיבות" תכננה הנהלת הקואופרטיב בדקדקנות: ראשית עוצבה כרזה שהודבקה על לוחות המודעות בתל אביב ובסביבתה, כשלצד איור של נהג חייכן נכתב באותיות בולטות: "גם הנהג הוא רק בן אדם".
חוברת בשם "מצוות האדיבות" חולקה לנהגים, ובה הנחיות שונות, דוגמת "דע לכבוש את היצר גם ביום חמסין", "הנוסע הוא הלקוח המעלה לחם על שולחן משפחתך", וכו'. 50 שופטים נבחרו מקרב הציבור, ותפקידם היה לנסוע בקווים השונים ולדרג את רמת אדיבותו של הנהג, כשל־20 הנהגים המצטיינים הובטחו פרסים יקרי ערך.
המבצע נמשך חודש, ובמהלכו הזמינה דן עיתונאים לנסוע בקווי החברה ולדווח לקוראיהם על המסקנות. סופר העיתון "דבר" מיכאל שחורי דיווח על "סנסציה! נסעתי חצי יום בקווי 'דן', בצפיפות ובשעות גאות התנועה, בלי להיות עד להתפרצות חרון אף ולהתגעשות העצבים". גם עיתונאים אחרים גילו אהדה, וציוני השופטים היו סבירים עד גבוהים.
בסיכום נבחר אברהם גולדפרב משיכון דן בתואר "הנהג המצטיין", וזכה בפרס - הפלגה זוגית לקפריסין. 19 נהגים מצטיינים אחרים זכו כל אחד בשוברי קנייה בשווי 20 לירות, שווה ערך לרבע ממשכורתו החודשית של פקיד ממשלתי.
בקרוב: חלב בבקבוק
בהסכם שנחתם באמצע דצמבר 1952 בין ממשלת ישראל לבין קרן החירום הבינלאומית לילדים של האו"ם (יוניצ"ף) נקבע שיוניצ"ף תממן רכישת ציוד למילוי חלב בבקבוקי זכוכית בשווי 300 אלף דולרים. יוניצ"ף הודיעה שתספק לישראל גם את המכונות הדרושות לכיסוי הרמטי של פתח הבקבוק בפקקי אלומיניום, למניעת זיהום שפת הבקבוק, וגם מיכון אוטומטי לשטיפת הבקבוקים. נקבע שבשלב הראשון יסופק חלב בבקבוקים לילדים, לחולים בשלוש הערים הגדולות ולדיירי המעברות. מנגד, התחייבה ממשלת ישראל לשנות את "חוק החלב", כך שבתוך שנים ספורות יפוסטר כל החלב המשווק בישראל.
לקראת מעבר משק החלב בישראל לבקבוקי חלב, שנקבע ל־1953, חתמה הממשלה על חוזה עם בית החרושת "פיניציה" לייצור 2 מיליון בקבוקי חלב, ש־10% מהם יהיה צורך לחדש בכל שנה. במקביל חתמה הממשלה על הסכם בנושא הבקבוקים עם "תנובה".
הוסטלים למתנדבים
חבר הנהלת הסוכנות היהודית, אליהו דובקין, הודיע בדצמבר 1952 ש"הסוכנות החלה לבנות שלושה מבני מגורים המיועדים לרווחת בעלי המקצוע המומחים, שאמורים להגיע לישראל לשנת התנדבות במקצועם". עוד נמסר שההוסטלים הראשונים מוקמים בתל אביב בירושלים ובחיפה, והם מיועדים לאנשי המקצוע המתנדבים שיגיעו מארצות אנגלו־סקסיות.
"בכל הוסטל יהיו 150–200 מיטות, שכר המגורים יעמוד על 25-15 לירות לחודש, ועדיין לא נקבע מי יישא בעלותו, אך ברור שהעלות לא תושת על המתנדב מחו"ל", הצהיר דובקין.
חידוש: קפה אמיתי
ברחובותיה הראשיים של תל אביב החלו כמה בתי קפה להגיש קפה אמיתי, במקום תחליף קפה מצמח העולש שבו השתמשו מתחילת תקופת הצנע והפיקוח על המזונות. אולם אף שהקפה האמיתי היה טעים והזכיר לרבים נשכחות, מחירו לעומת התחליף היה כפול: 180 פרוטות לעומת 90. להגנתם טענו בעלי בתי הקפה: "אנו נאלצים להשיג את הקפה ממקורות בלתי רשמיים, והעלות בהתאם".
מחאות בכפר העיוורים
ב־21 בדצמבר 1952 הגיעו עשרות דיירי כפר העיוורים בגדרה לבניין המועצה, מובלים על ידי ראש ועד הכפר ניסים מוסקונה, שהיה כבד ראייה בעצמו, ועוררו מהומה. הסיבה: מחסור במים. ראש המועצה, שברח מהבניין עם הגעת העיוורים, הודיע למחרת ש"ידאג אישית לזרימה תקינה של מים לכפר", ובתגובה הודיע מוסקונה: "אנו אמנם עיוורים, אבל רואים היטב שבישראל אפשר לסדר דברים רק בכוח". כפר העיוורים הוקם ב־1950 על ידי ארגון הג'וינט האמריקני במטרה ליישב עולים עיוורים ובני משפחותיהם ולשלבם בתעסוקה. המקום פעל עד שנסגר ב־1967.
הנעלמים / מקצועות שהיו
ספרן/ית
בזמנים ההם, כשספריות פעלו כמעט בכל בית ספר, מוסד וארגון - היתה חשיבות עצומה לספרן, שידע תמיד לכוון אותנו לספר הנכון שבו נמצא המידע שביקשנו, ולהמליץ לכל נכנס על ספרים "שמתאימים בדיוק לך". במהלך השנים ניגפו הספריות בפני העידן הטכנולוגי והאינטרנטי, והספרים הושלכו לפח. מקצוע הספרן התייתר בזמנים שבהם כמעט הכל נמצא במחשב בבית או בטלפון הנייד. לראיה: ב־2021 נסגר ארגון הספרנים בישראל.
הצרכנייה / ממתקים שהיו
סיגריות שוקולד / מסטיק
היה זה צינור דקיק של שוקולד או מסטיק, לא איכותי במיוחד, שהיה עטוף בנייר שדימה מראה של סיגריה. כילדים היינו מסתובבים עם ה"סיגריה" הזאת תקועה בפינו, נהנים ממראה האנשים המשתוממים (באמת או בכאילו) "איך זה שילד קטן מעשן". וכשיצרנו גבר עלינו - היינו מקלפים את הנייר העוטף ואוכלים את השוקולד בכמה ביסים קטנים, או לועסים את המסטיק, שהיה מתוק להחריד.
