במשך שנים, אליסף פרץ בחר שלא לספר לאנשים שפגש בחיי היומיום את ההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא לא סיפר שאוריאל, אחיו הבכור, נפל בלבנון, שאחיו השני, אלירז, נפל בעזה, ושבין שתי הטרגדיות האלה נפטר אביו, אליעזר, משילוב של חולי גופני ושיברון לב.
"הרגשתי שאם אני בא ומספר שאני אח של אוריאל ואלירז פרץ, זה נותן לי הנחות ומקל עלי בחיים. שמסתכלים עלי אחרת. הרגשתי שהסיפור עליהם עטף אותי, לא השאיר לי פינה לעצמי. גם היומיום שלך נמדד בדברים האלה: כמה אחים להגיד שיש לך, שלושה או חמישה? האם לדבר על אבא שלי? איך לספר מה עברתי, אם בכלל?"
אוריאל ואלירז הפכו לגיבורים ולמודל השראה. לקצינים שמורשת הקרב שלהם מסופרת ללא הרף. גם אמו של אליסף, מרים, הפכה מאז השכול הכפול לסמל ישראלי של התמודדות וגדלות רוח. בשנה שעברה אף זכתה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל.
"אני חייבת לומר שזה קטע שהיה לי קשה עם אליסף כאמא", אומרת מרים פרץ. "כל אמא שכולה רוצה שיזכרו את הילדים שנפלו, וקל וחומר, שהילדים שלה ישתתפו בהנצחה הזו. ואליסף לא דיבר. לא הזכיר שהוא אח של אוריאל ואלירז.
"ואז הגיע אירוע אחד, שהיה לי הכי קשה איתו. אליסף הדריך בני נוער במסגרת פרויקט 'מסע ישראלי' בהר הרצל. הוא עמד ליד הקבר של אוריאל, והחל לספר להם שם בגוף ראשון: 'יצאתי בלילה למארב עם 15 חיילים ובאזור מרכַּבֶּה עליתי על סלע'. הוא תיאר את הפיצוץ שהביא למות אחיו, חווה אותו שם ליד החניכים, אבל נשאר בגוף ראשון.
"משם, אליסף עבר לקבר של אלירז, וסיים את הסיור בשיר של חיים חפר: 'אלה האחים שלי, אלה האחים' (מתוך השיר "מסדר הנופלים"; מ"פ). החניכים לא הבינו שאלה באמת האחים שלו בקברים האלה, והוא לא סיפר להם.
"הם גילו את זה רק כשהופיע בטלוויזיה ביום הזיכרון וסיפר על עצמו. הם באו אלי וסיפרו לי, ואמרו שהם המומים, שהם היו בטוחים שהוא רק קרא להם שיר'".
הקונפליקטים האלה בין האני למשפחה, בין השכול הפרטי לאבל הלאומי, עולים במלוא עוזם בסרט "בדרכו שלו", שישודר ביום רביעי ב־21:00 בערוץ 10. הסרט, בבימויו של גולן רייז, עוקב מקרוב אחרי אליסף (29), שלקח על עצמו לעמוד בראש המחזור הראשון של מכינת "שחר ניצן" בניצנים, מכינה קדם־צבאית להכשרת בני נוער שחלקם באו מרקע קשה לקראת גיוסם.
במהלך הסרט אליסף מתייסר בשאלה אם לספר או לא לספר לחניכיו במכינה את סיפורו האישי הבלתי שגרתי. "לא רציתי לגרום לחניכים לרחם עלי או לְרצות אותי רק בגלל מה שעברתי. רציתי שיעריכו אותי בזכות מי שאני, ושאם ילכו אחריי, זה יהיה כי הם מכירים את אליסף שהם רואים, בלי המטען האישי שלי".
במקור, הסרט היה אמור להתמקד בתהליך שעוברים החניכים במכינה הצבאית. אבל כשרייז הגיע למכינה, הוא נשבה בקסמו האישי, ולא פחות, בסבך הסיפור המשפחתי המורכב שלו. אליסף, שעד אז עמד בצד, לאורם ובצילם של אחיו המתים ולצד אמו, בעלת הנוכחות החזקה, הפך להיות מרכז העניינים.
"בשלב מסוים גולן התחיל לצלם אותי יותר ויותר", נזכר אליסף. "כשסיימתי עם המכינה, הוא רצה להמשיך לצלם אותי. הוא אמר לי: 'זה סרט עליך'.
"לא האמנתי שמישהו יעשה עלי סרט, התלבטתי אם להסכים, והאמת שעד היום זה מביך אותי. יש המון חבר'ה צעירים שעושים הרבה למען החברה הישראלית, מה מיוחד בי?"
רייז: "כשהייתי חולם על הסרט בלילה, הייתי רואה את אליסף על הר עם סלע שקשור לו על הגב, ופשוט עולה את ההר בלי לוותר. יש בו קונפליקט בלתי פתור.
"כבמאי אני מצליח תמיד לשמור על איזשהו דיסטנס רגשי, אבל כאן, לראשונה, משהו פשוט חצה את המסך הזה, חדר אלי וטילטל אותי לאורך כל העבודה. לא פעם מצאתי את עצמי בוכה".
הסרט חושף קושי ברור של אליסף לסחוף אחריו את חניכי המכינה. מכיוון שאינו מספר להם על הייחוס המשפחתי שלו, הוא שומר מהם מרחק רב מדי, מה שגורם לרבים מהם לפרוש מהמכינה לפני סיומה.
אליסף: "החניכים היו צריכים לעבור מסלול של חצי שנה ולא היה להם קל, אבל בצד הקושי שלהם הבחנתי בקושי של עצמי להיפתח מולם עד הסוף. אחרי שהתייעצתי עם אמא ועם אשתי נועה, החלטתי כן לספר לחניכים את הסיפור האישי שלי.
"כשצפיתי בסרט התכווצה לי הבטן. הסרט מראה רגעים לא פשוטים שלי, רגעים שבהם אני לא מצליח. צריך להגיד את זה, כי זה לא סרט תדמית. לפעמים אתה נכשל, וזה בסדר".
"את יודעת? אני מאושר", הוא אומר לפתע, וחיוכו צחור השיניים זורח בפניו. "התהליך שעבר עלי בסרט רק התעצם מאז. למרות כל מה שעברתי ומה שעברנו כמשפחה, אני בוחר לחיות חיים מלאים. אני לא רוצה למצמץ, לא רוצה לפספס. בזכות החוסר גיליתי חיים שהיו שם וחיכו להתפרץ.
"יש בקרים שאני מתעורר עם כאב בצד ותחושה קשה של 'איפה הם? הם לא איתי'. ואז אני בוחר לקום, בוחר להתקלח, בוחר לצאת לעבודה ובוחר לחייך".
יש לו סיבות טובות לחייך. אשתו נועה (26), דוקטורנטית למדעי המוח, נמצאת בחודש התשיעי להריונה, ובעוד ימים אחדים ייוולד בנו הבכור. להתלבטויות על השם שייתנו לו מצטרף מטען הנצחה עצום מימדים.
"כשהכרתי את נועה, היתה לי תחושה קשה, כי היא בעצם לא מכירה חצי משפחה שלי", הוא אומר. "משהו ביציבות שלה החזיר אותי לאי של שפיות".
הם גרים בשכונת גבעת מרדכי בירושלים. אליסף לומד לתואר שני במדע המדינה, דמוקרטיה ופוליטיקה באוניברסיטה העברית. בשבוע שעבר סיים שירות מילואים של שבוע בגולני ושב לעבודתו בעמותה הירושלמית "רוח חדשה", שפועלת לשפר את התנאים לצעירים בירושלים.
"אני מרגיש שמצאתי את הייעוד שלי בחיים: להיות איש חינוך. עשיתי את זה כבר במכינה, ועוד לפני כן, כשהדרכתי בפרויקט 'מסע ישראלי'. אני מרצה בפני בני נוער במכינות על הסיפור האישי שלי, וכעת עובד עם הדור הצעיר במסגרת 'רוח חדשה'. הבית שלי ושל נועה פתוח לאנשים לארוחות של ערב שבת ולקריאה בפרשת השבוע".
לכתוב הספד לאח בגיל 12
מרים ואליעזר פרץ קבעו את ביתם ביישוב אופירה שבדרום חצי האי סיני. שם נולדו שני בניהם הבכורים, אוריאל ואלירז.
"ההורים שלי היו בין הדתיים היחידים באופירה", אומר אליסף. "לא היה להם שם בית כנסת, והם נאלצו לקחת חלק ממחסן דגים ולהפוך אותו לבית כנסת. יש משהו בנוף הזה של המדבר והים, שעיצב את האישיות שלהם. משהו בנוף הזה מוציא אנשים למסע, וגם גורם להם להבין שלכל ילד יש את המסע שלו.
"אמי הבינה כבר לפני שנים שהיא צריכה להיות שם כדי לגונן עלינו, אבל ברגע שכל ילד יפתח את הדלת הוא ייצא למסע הפרטי שלו. לכן היא תמיד נתנה לכל אחד מאיתנו להיות מה שהוא, ללכת בכיוון שמתאים לו".
ב־1982, בעקבות פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצרים, פונתה המשפחה מאופירה ועברה לגבעון, ואחר כך לגבעת זאב, שם מתגוררת מרים עד היום. היא שימשה במשך שנים מנהלת בית הספר הראשון בשכונה. בגבעת זאב גם נולדו הדס (32), אביחי (30), אליסף ובתאל (24).
אוריאל התגייס לצבא ראשון, ב־1995, והלך לסיירת גולני. אלירז התגייס בתחילת 1998, והלך גם הוא לסיירת. ב־25 בנובמבר של אותה שנה השתנו החיים שלהם בפעם הראשונה.
"הייתי אז בכיתה ו'. אני זוכר שהתעוררנו בשתיים בלילה לקול הצרחות של אמא שלי. היא שמעה את הדפיקות בדלת, פתחה את חלון הקומה השנייה, וכשראתה שלושה חיילים, עוד לפני שהם אמרו משהו, היא התחילה לצרוח".
סגן אוריאל פרץ, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני, נהרג במארב באזור מרכַּבֶּה שבדרום לבנון. הוא היה בן 22 במותו.
"בדיעבד, לא הבנתי את זה עד הסוף. גם לא באמת הכרתי אותו, כי הייתי רק בן 12. זו היתה יותר מערכת יחסים של הערצה לאח גדול.
"השנה ההיא היתה קשה. אמא לא יצאה מהבית. יש לה חזות של אישה חזקה, אבל אף אחד לא רואה אותה בלילה, מתענה ולא שוכחת. אף אחד לא ראה את אבא עומד מדי לילה מול התמונות של אוריאל ובוכה.
"את מודעת האבל על מות אוריאל אבא תלה בכניסה למשרד שלו, הוא היה מפקח במשרד הבריאות. לאבות קשה יותר להביע רגשות, אבל היתה לנו תחושה שעמוק בפנים הוא קבר את אוריאל כל יום מחדש. אני פשוט הסתכלתי על הכל מהצד".
אחרי מות אחיו, חווה אליסף קושי לשרוד במסגרות חינוכיות. "היו לי שנים לא פשוטות ועברתי מספר בתי ספר. הייתי יושב בשיעור ומקבל פתאום פלאשים מההלוויה. המורים לא הבינו מה עובר עלי.
"באחת ההזדמנויות היינו בסיור של בית הספר בהר הרצל, ואמרתי שאני רוצה ללכת לקבר של אוריאל. המורה לא הסכים, אמר שאנחנו באמצע סיור, אבל אותי לא עניין הסיור הזה, רק ללכת לקבר. אז ברחתי מהסיור והלכתי לקבר.
"הייתי מאוד מופרע. היה מורה שאמר לי, 'ממך לא ייצא שום דבר'.
"באחת התעודות בכיתה ז' קיבלתי אפס בהבעה בכתב. אמא שלי, שתמיד היו לה הברקות, אמרה שאין דבר כזה תלמיד שהוא אפס. היא הלכה לבית הספר, הביאה למורה מסמך וביקשה ממנו שיקרא. הוא מאוד התרשם מהטקסט ושאל אותה, 'מי כתב את זה?' והיא ענתה לו: 'זה ההספד שאליסף כתב לאח שלו בגיל 12. עכשיו, בוא ספר לי שהוא לא יודע להביע את עצמו בכתב'".
לבסוף הגיע לאורט ספניאן בירושלים, "שם מצאתי סוף סוף מורים שהכילו אותי, עם כל המורכבות שלי". לפני הצבא הוא הלך למכינה הקדם־צבאית ביתיר.
מרים: "הוא לא הסכים להגיע למכינה בעצמונה, שבה למד אלירז. הוא חיפש מקום שלא מכיר את הסיפור שלו, שהוא יוכל לבוא אליו בזכות עצמו".
עוד כשאוריאל היה בחיים התגלתה אצל אליעזר פרץ מחלת הסרטן. הוא החלים ממנה. ב־1999, לפני האזכרה במלאות שנה למותו של אוריאל, לקה בהתקף לב אבל התאושש.
ב־2004 נולד בנו הבכור של אלירז, אור־חדש אוריאל. אליעזר ומרים החליטו לשפץ את הבית, כדי שיהיה יותר מקום. אבל אז התבשר אליעזר שהסרטן חזר, ושעליו לעבור ניתוח.
"ערב הניתוח הייתי במכינה ביתיר. אמא אמרה שאני לא צריך לבוא, כי רק התחלתי את הלימודים. בסוף הניתוח היא צילצלה להגיד שהכל עבר בשלום, אבל אני הרגשתי שאני חייב לנסוע. יצאתי מהמכינה ותפסתי טרמפ עם חבר. כבר בגוש עציון אחותי הדס התקשרה לשאול איפה אני.
"כשנכנסנו לירושלים, הדס התקשרה שוב ואמרה, 'תגיע מהר, אבא לא במצב טוב'. הרכב נעצר בפקק, ואני פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ בכבישים, עד שמצאתי מונית וביקשתי מהנהג שייסע מהר לשערי צדק.
"רצתי בכניסה והמאבטחים רצו אחריי. עליתי לקומה השמינית. בחדר ההמתנה ראיתי את אמא שלי בוכה, ואמרו לי שצריך להתפלל.
"יצאתי למרפסת הגדולה שצופה לעבר שכונת בית הכרם, והתחלתי לדבר עם אלוקים. אמרתי לו, 'בראת עולם, מה זה בשבילך להשאיר אותו בחיים?' הבטחתי שאשמור שבת כהלכתה, שאגדל פאות, שאשמור נגיעה, שאהיה נזיר. אבל הרופא יצא עם פרצוף נפול, כמו בסרטים, ואמר: 'אני מצטער, עשינו כל מה שאפשר. הוא נפטר'.
"נכנסתי לחדר שבו אבא שכב, היו שם מכשירים רבים ודם על הרצפה. הוא היה עדיין חם. הרמנו את העיניים ואמרנו: 'שמע ישראל'. נישקתי לו את המצח ואמרתי לו: 'כמה שאני אוהב אותך. אתה אבא נפלא'. ביקשתי סליחה אם היו רגעים שהכעסתי אותו. אמרתי לו שאני לא אשבר, ואני אמשיך".
העננים הסגולים של אלירז
משפחת פרץ חזרה לבית ההרוס, תרתי משמע. "עמדנו בתוך הבית - ואין מרצפות, אין דלת, צינורות בחוץ", מספר אליסף. "דווקא כשאתה רוצה להיות במקום האינטימי שלך, אין לך אותו. ישבנו שבעה על אבא בבית הכנסת בשכונה, שאבא בנה ושנקרא על שם אוריאל.
"אחרי השבעה, הלכנו להמשיך לבנות את הבית. הולכים לבחור מטבח, אתה בא לחנות, וכולם שמחים ואומרים 'מזל טוב, אתם משפצים', ואתה רוצה להגיד להם: 'לפני שבוע קברנו את אבא', ורואה את אמא בוכה.
"אני זוכר את עצמי עומד שם ומבין שצריך לבחור עכשיו את המטבח הכי יפה שיש, ואומר לעצמי: 'אתה תתמודד עם זה. צריך להתאפס ולבחור'.
"החיים שלי בנויים מ'נופל וקם, נופל וקם', אבל כל פעם, אחרי שאני נופל - אני קם יותר גבוה ממה שהייתי. כל מה שקרה לי גרם לי יותר לאהוב ולהעריך את החיים".
במהלך השנים הוא הוריד את הכיפה, אבל המשיך לקיים מצוות. "הכיפה היא סמל חיצוני, ואצלי הסמליות קודם הולכת פנימה. זה משהו לא פתור אצלי, עבודה שלי מול הקב"ה. אני עדיין בדיון איתו".
איך קיבלו את זה במשפחה?
"במשפחה מקבלים אותי ככה. אין אצלנו 'דתומטר' לגודל הכיפה. אני יהודי ישראלי שאוהב את הקב"ה, מאמין בתורת ישראל וחי את חייו. זה לא רלוונטי אם יש לי כיפה או לא".
עם מותו של אוריאל, אלירז הפך להיות יותר דומיננטי בחייו של אליסף. "שנה אחרי שאוריאל נהרג, אלירז נהג להעיר אותי, ילד בכיתה ז', לרוץ בוואדי בשש בבוקר. ללכת לבאר ולטבול במים. אלו חוויות מכוננות.
"פעם אחרת הוא לקח אותי לניווטים באזור רחוב יפו בירושלים. ביקש שאוביל אותו לנקודות מסוימות. בהתחלה לא הצלחתי, אבל הוא לא ויתר. בסוף הצלחתי".
בנובמבר 2005, בדיוק שבע שנים אחרי נפילתו של אוריאל, התגייס אביחי פרץ לסיירת גולני. אמו חתמה לו על הסכמה שילך לשירות קרבי. אליסף, שהתגייס שנה מאוחר יותר, הלך גם הוא בעקבות אחיו.
"הגיבוש שלי התחיל ביום של האזכרה לאוריאל. אמרתי למ"פ שהחלטתי לא לצאת לאזכרה. לא רציתי שיגידו 'אח של' ו'פרוטקציה'. הוא חשב כמה רגעים ואמר לי, 'אף אחד לא שואל אותך, אתה יוצא לאזכרה'.
"כשחזרתי בערב והצטרפתי לשאר הטירונים, לא היה כתוב לי על הקסדה 'הרגע סיים אזכרה של אח שלו, נא להתחשב ולהיות רגישים'. היה חשוב לי להימדד על פי היכולות שלי, ולא משנה מהיכן באתי. זה הכי טוב".
אלירז, שהיה כבר קצין המבצעים של חטיבת גולני, ליווה את אליסף במהלך המסלול, ייעץ ועודד. "מרוב שאנחנו אוהבים אחד את השני, כשנפגשנו היינו מרביצים אחד לשני ומתחבקים. אנשים חשבו שאנחנו משוגעים. היה בינינו קשר של אהבה מטורפת.
"אני זוכר שהוא אמר לי: 'יום אחד, כשתראה עננים סגולים, תתקשר אלי'. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר. אחר כך הבנתי. יש בצפון מצפה, שיש בו מגדל תצפית אש, וכשאתה מגיע לשם בניווט, עם עלות השחר, קרני השמש נשברות, ואתה רואה צבע סגול. כשהגעתי לשם, מייד ידעתי. אלה הרגעים שהוא נגע בי".
מודעת אבל מעל המיטה
במבצע עופרת יצוקה, בדצמבר 2008, אליסף ואלירז לחמו באותו אזור ברצועה.
"בשבת, לפני שהחלה הלחימה, הוא התקשר אלי. זה הפתיע אותי. הדוס מעצמונה מצלצל בשבת? הוא פגש אותי בדרום ואמר לי לעלות על וסט, בדק לי את הרצועות והחיבורים.
"תמיד עלה מדבריו המסר שצריך לזכור למה אנחנו נלחמים: 'לא כי אנחנו צמאי דם או רודפי מלחמות, אלא כי צריך להגן על הבית. לא כי זה מסעיר, אלא כי אנחנו חייבים'".
במהלך המבצע, הצוות של אליסף, צוות הילמן, הותקף במטח פצמ"רים, שנפלו מטרים ספורים מהם. "נכנסנו לתוך פרדס, והתחילו לירות עלינו. אתה שומע שריקות כאלה לידך ויכול להעריך כמה זה רחוק לפי עוצמת השריקה. פתאום היתה שריקה שלא נגמרת, שהתקרבה יותר ויותר. פצמ"ר נחת ממש במרכז הצוות, ואחד הלוחמים שלנו נפצע. עם רסיס בכתף הוא סירב להתפנות, כדי לא לעזוב את החברים".
מרים, ששמעה על התקרית, שקלה לבקש שיוציאו את אליסף משטח הלחימה. אליסף ידע על כך רק בדיעבד. "היא היתה בלחץ, אבל אז היא עשתה דבר מדהים: כתבה שלט 'כאן מבשרים רק בשורות טובות', ותלתה אותו בכניסה לבית.
"היא הלכה לבקר בבית החולים את הבחור שנפצע ושאלה 'מה עם אליסף?'. הוא ענה לה שהצוות צריך אותי, והיא החליטה לא להוציא אותי מעזה.
"בזמן המבצע נהרג דביר עמנואלוף ז"ל, שהיה חבר של אביחי. זה גרם לאמא להרגיש שהמוות שוב מתקרב אליה. אבל אחר כך התחלנו להרגיש מוגנים. אלירז כבר היה קצין בקבע בדרגת רס"ן, נשוי ואב לארבעה, והיתה תחושה שהוא מוגן, כי הרי שילמנו את שלנו. המשפחה נתנה".
בסוף 2009, אחרי שהשתחרר מצה"ל, החל אליסף לתכנן את הטיול הגדול לניו זילנד והמזרח.
"חשבתי שאחרי כל מה שעברנו, יש לי כוחות להתחיל את החיים שלי. הרי עד אז עזרתי כל הזמן בבית. עד שאבא שלי נפטר, אמא שלי התעסקה בחינוך ולא ידעה מה זה 'חשבון עובר ושב'. אם הדוד היה מתקלקל, היא היתה מתקשרת שאבוא הביתה לעזור לה.
"אני זוכר שזה היה יום שישי, ישבתי בקומה למעלה ופתרתי תרגיל מהקורס של הפסיכומטרי. ושוב שמעתי צעקה. צעקה שזרקה אותי לצעקה ההיא, 12 שנה אחורה.
"טסתי למטה במדרגות וראיתי את השכנה ואת אמא שלי. תפסתי את השכנה ואמרתי לה 'תגידי לי עכשיו מה קרה'. והיא אמרה: 'אלירז נהרג'.
"הרגשתי כאילו מראה ענקית מזכוכית התנפצה למיליון רסיסים. הסתכלתי על אמא שלי וחשבתי, איך היא יכולה לעמוד בזה?
"אמרו לה בהתחלה שאלירז פצוע, והיא עמדה לארוז תיק כדי לנסוע לבית החולים. ואז היא פשוט סגרה את דלת הבית ואת התריסים ואמרה: 'אף אחד לא נכנס. אל תגידו לי'. לא נתנה לקצין העיר להיכנס, ואמרה 'כל עוד הוא לא אמר, אלירז עדיין חי'".
סרן אלירז נהרג ב־26 במארס 2010, בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. הוא היה בן 32.
"תליתי את מודעת האבל מעל למיטה שלי, כמו שאבא עשה בזמנו אחרי שאוריאל נהרג. הייתי ישן עם זה כל לילה. פוקח את העיניים בבוקר ורואה את זה. היה לי קשה מאוד עם העובדה שאני שוב צריך להתחיל מחדש.
"על האובדן של אלירז מעולם לא התגברתי. יש את הדברים שאתה עושה ביומיום, באוטומט, ויש את מה שמת שם, ושאף פעם לא יחזור. אני לא נותן לאף אחד, אפילו לנועה, להיכנס אל המקום הזה. אני בטוח שזה לא פשוט גם עבורה.
"אחד הדברים הקשים בשכול זה שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות מה היה קורה אילו. למשל, 'אם לא היה יוצא כדור ופוגע ברימון של אלירז, או שאם שנייה לפני כן הוא היה מועד בגלל אבן, הוא היה עכשיו חי'. אני נכנס למערבולות כאלו שאוכלות אותי, ואז אני עוצר".
באוגוסט 2010 חיסל צה"ל את אחד המחבלים שהיו אחראים למותו של אלירז. "כשהודיעו שהמחבל חוסל, הייתי שמח שרוע הסתלק מהעולם, אבל לא יותר מזה. אף פעם לא תשמעי בבית משפחת פרץ מילים של שנאה או נקמה, כי אם אני נוקם, מה ההבדל ביני לבינם? רק מי שבא להרים עלי יד, אגדע לו את היד ולא אתן לו שיפגע בעם שלי. אבל אני לא שונא".
שנה אחרי מותו של אלירז החליט אליסף לנסוע בכל זאת לטיול הגדול. הוא לקח תיק ונסע לבד לשנה, הסתובב בהודו, בנפאל, בתאילנד, בסינגפור, באוסטרליה ובניו זילנד, שם קנה רכב וגר בו. "ניו זילנד היא האנטיתזה לישראל: החדשות שם הן שכבשה נגנבה. אני זוכר את עצמי נוסע שם באמצע שום מקום, מוציא את הראש מהחלון וצועק: 'אני מאושר'".
מרים: "אליסף בא ואמר לי, 'אמא, אני לא יכול באווירה הקשה הזאת של הכאב בבית'. כשהוא נסע, שלחתי לו מכתב ארוך שבו כתבתי לו: 'בני, אתה כמו יונה הנביא, בורח מהאלוקים, אבל אתה תפגוש את האלוקים בגנגס בהודו, בהרי ההימלאיה ובעיני הילדים בנפאל. וכשתפגוש אותו, תראה שיש לו עוד יד: לא רק היד הלוקחת של המוות, אלא גם יד מחבקת'".
אליסף פגש את אמו באוסטרליה, בעת שהגיעה לשם לשליחות, ושב עימה הביתה. "בשנה שהוא היה בחו"ל, הוא גידל זקן ודמה שתי טיפות מים לאלירז", אומרת מרים. "אמרתי לו: 'אתה לא חוזר ככה הביתה. אם בני המשפחה יראו אותך, הם יחשבו שאלירז חזר. תחשבי מה עבר על הילד באמירה הזו שלי. אבל הוא באמת הוריד את הזקן".
מאז מותו של אלירז משקיעה מרים חלק גדול מזמנה בהרצאות לפני בני נוער ובגיוס כספים לצה"ל, הכל בהתנדבות. "אני יודעת שהמעבר הזה מאלמוניות לציבוריות קשה גם לילדים שלי. כשאני הולכת איתם ובאים אנשים ומתחילים לחבק אותי, הם עומדים בצד נבוכים.
"אבל לאט לאט הסברתי להם שהם יכולים לסייע לי באהבה הזו לעם ישראל. למרות הפרסום שלי, אני שומרת על המסגרת המשפחתית כמו לביאה. נגזר עלי שיכירו אותי, לא בחרתי בזה. הייתי מעדיפה להישאר באנונימיות שלי בבית, עם הילדים שלי".
בשנים האחרונות היא גם מבקרת בקהילות יהודיות בעולם, ואליסף מתלווה אליה. הם נסעו יחד למיאמי, לניו יורק ולפנמה. "אמא שלי היא כמו השמש שלנו בחיים", הוא אומר בעיניים נוצצות. "היא מקור ההשראה שלי. היא מצליחה לתעל את הקושי למקום של כוח".
הוא ממשיך לעשות מילואים בסיירת. "אמרתי למפקד שלי שאני רוצה להמשיך לשרת ולתת, אבל סיכמנו שאם תהיה מלחמה, אני לא נכנס, אני נשאר בחוץ. נראה לי שאמא יודעת שזה הסיכום".
לארבעת האחים יש הומור שחור. "אנחנו צוחקים כל הזמן. קוראים לעצמנו 'שארית הפליטה'. ביומיום אנחנו מנסים להגיד לעצמנו, 'איזה רגעים מדהימים היו לנו'. להזכיר את הרגעים האלה ולחיות אותם".
אליסף: "היום הגעתי להשלמה שהמוות של אוריאל ואלירז לא מאפיל עלי, אלא הוא חלק ממי שאני. ואני חי עם זה בהרמוניה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו