הגשם איחר גם אז
תושבי ישראל הפכו בשבוע השני של דצמבר 1952 ל"אנגלים טיפוסיים". הסיבה: נושא השיחה העיקרי בכל מקום, בעיר ובכפר, בקיבוץ ובמושב, היה מזג האוויר - שאופיין בשרב כבד ברחבי הארץ, בלחות נמוכה באופן קיצוני וללא טיפה אחת של גשם.
עיני החקלאים נתלו בשמיים, מייחלים בכל מאודם למטר הגשם, והחשש ממכת בצורת, דוגמת זו שפגעה בארץ רק שנתיים קודם לכן, היה עדיין טרי בזיכרון רבים.
באותם זמנים תחזית מזג האוויר פורסמה מדי יום בקצרה בעיתון, בסגנון "מחר צפוי מזג אוויר נאה". ואולם כעת, עקב העניין הציבורי הגובר, הרחיבו כמה עיתונים את הדיווח היומי בנושא. הטמפרטורות הממוצעות, מצידן, המשיכו להיות גבוהות: 32-31 מעלות ברוב חלקי הארץ.
ענף המטאורולוגיה הוקם בארץ ישראל ב־1937, כחלק מהמחלקה לתעופה אזרחית של ממשלת המנדט הבריטי. בתחילת שנות ה־50 פעלו משרדי אגף המטאורולוגיה בקריה שבתל אביב, ולשם זרם מידע מכ־70 סוכות מטאורולוגיות ומדי־גשם שמוקמו בנקודות מדידה שונות בארץ.
"המדידה המטאורולוגית המסודרת הראשונה נערכה ביפו, בשנת 1868", הסביר משה מנה, מומחה מטעם השירות המטאורולוגי, והוסיף: "הפעם האחרונה שבה נרשמו בשליש הראשון של דצמבר טמפרטורות זהות למצב כיום היתה לפני 73 שנים, כלומר ב־1879".
רק בשבוע השלישי של דצמבר 1952 נפתחו סוף־סוף ארובות השמיים, ומזג האוויר המשונה חזר והיה חורפי וגשום, כמצופה.
מהקמת המדינה פעל השירות המטאורולוגי כיחידת סמך של משרד התחבורה. השר משה כרמל (העבודה/מערך), שכיהן בראשות משרד התחבורה שמונה שנים (בשתי תקופות שונות), הוא האיש שדחף קדימה את השירות המטאורולוגי הישראלי, שנחשב כיום לאחד המתקדמים בעולם.
קמה הממשלה הרביעית
ממשלת ישראל השלישית, שהחלה את כהונתה באוקטובר 1951, נשענה על רוב של 65 חברי כנסת. עוד טרם כינונה עשה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, כל מאמץ להרחיב את בסיסה, וניהל מגעים ממושכים עם כל מפלגות האופוזיציה, חוץ ממי שראה בהן מפלגות קצה - חרות (בהנהגת מנחם בגין) ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית).
את עיקר יהבו השליך בן־גוריון על מגעים עם מפלגת הציונים הכלליים, שלה 20 ח"כים, שהסכימה עם מפלגת השלטון, מפא"י, ברוב הנושאים, למעט מדיניות הצנע. הציונים הכלליים, שדגלו במדיניות כלכלית ליברלית, דרשו הקלה במשטר הצנע, נושא שבן־גוריון דחה בתוקף.
כשהמשא ומתן נכשל לבסוף, מסרו חוגים שהגדירו את עצמם "מקורבים לראש הממשלה" כי הפיצוץ התרחש "בדקות האחרונות לפני החתימה על ההסכם", על רקע דרישה חדשה של הציונים הכלליים לקבל עוד "חצי תיק" - נוסף על מה שהובטח להם במגעים. בן־גוריון ענה להם: "קיבלתם די והותר".
מפלגות החרדים, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל (פא"י), שקראו היטב את מפת הסיכויים להקמת ממשלה בלעדיהן, מיהרו להעלות דרישות חדשות, שאותן נאלץ בן־גוריון לקבל בחריקת שיניים, שכן ללא חמשת קולות החרדים עמדה הקואליציה על 60 ח"כים בלבד.
אולם פחות משנה אחרי כינונה של הממשלה השלישית עזבו המפלגות החרדיות את הקואליציה, עקב התנגדותן לגיוס נשים לצה"ל. ב־19 בדצמבר 1952 הודיע בן־גוריון על התפטרותו, פעולה שגררה אחריה את נפילת הממשלה כולה, אולם בתוך חמישה ימים הקים ממשלה חדשה בתמיכה גורפת של 87 חברי כנסת, כולל הציונים הכלליים - וללא החרדים.
ואלו חברי הממשלה הרביעית: דוד בן־גוריון (רה"מ וביטחון), משה שרת (חוץ), ישראל רוקח (פנים), לוי אשכול (אוצר), יוסף ספיר (בריאות, ברוטציה עם יוסף סרלין), פנחס רוזן (משפטים), גולדה מאיר (עבודה), יוסף בורג (דואר), יוסף סרלין (תחבורה, ברוטציה עם יוסף ספיר), משה שפירא (דתות וסעד), בן־ציון דינור (חינוך ותרבות), פרץ נפתלי (חקלאות), פרץ ברנשטיין (מסחר ותעשייה), בכור שלום שטרית (משטרה), דב יוסף (פיתוח), פנחס לבון (ללא תיק).
הממשלה הרביעית החזיקה מעמד שנה וחודש, עד ינואר 1954, אך בן־גוריון עצמו פרש ממנה בנובמבר 1953 לטובת מגורים עם רעייתו, פולה, בנגב, ומשה שרת החליף אותו בראשות הממשלה.
התיאטרון מציג: צרות בצרורות
המצב הכלכלי הקשה שהשתרר במדינה מתחילת 1952 לא מרפה, ומכה גם בענף התרבות. התיאטראות מתקשים להתקיים, והירידה הקבועה במכירת כרטיסים להצגות נותנת את אותותיה, עד כדי כך שרבים פקפקו ביכולתו של ענף התיאטרון בישראל להחזיק מעמד.
תיאטרון הבימה העלה במהלך 1952 תשע הצגות חדשות, ולהיט פוטנציאלי דוגמת "אילוף הסוררת", שעלה לבמה במארס 1952 עם עשרות שחקנים ותפאורה מושקעת, הוצג 16 פעמים בלבד (ועוד 19 ב־1953). בחודשים האחרונים של 1952 עלתה ההצגה עם תפוסה של פחות ממחצית המושבים באולם.
ההצגה "מעשה בחייל", בתרגומה של לאה גולדברג, עלתה 13 פעמים בלבד והורדה בגלל מיעוט צופים, וכך גם "הרופא בעל כורחו" של מולייר, בבימויו של רפאל קלצ'קין. קיצוץ במשכורות 120 השחקנים ואנשי הצוות לא סייע, ותחינתה של הבימה לעיריית תל אביב שתיקח את התיאטרון תחת חסותה - לא נענתה.
מצבו של התיאטרון הקאמרי היה חמור אף יותר, שכן בעוד תיאטרון הבימה נהנה מבניין משל עצמו, שנפתח שש שנים קודם לכן, הקאמרי היה חסר בית ונאלץ לנדוד בין בתי קולנוע שונים שהסכימו להעלות את הצגותיו בתמורה לדמי שכירות גבוהים, ובתנאי שההצגה תחל רק בתום ההקרנה הראשונה של הסרט באותו ערב. אחד מבתי הקולנוע שבו הועלו הצגות הקאמרי היה "מוגרבי", וסכסוך שפרץ בין הנהלת התיאטרון לבעלי הקולנוע איים לשתק את כלל פעילות ההצגות.
מעות הנייר - לא חוקיות
בישיבת הממשלה בתחילת דצמבר 1952 דיווח שר האוצר, לוי אשכול, ש"משלוח של כמיליון מעות נייר בערך 100 ו־50 פרוטה, שהודפסו בחו"ל, יגיע לישראל בשבוע הקרוב". מעות הנייר הודפסו בחיפזון, כיוון שמטבעות המתכת בערך זהה אזלו מהשוק בשל פעילות של ספקולנטים, שאספו מטבעות ליצירת מחסור - ואחר כך מכרו אותם לקמעונאים (קיוסקים, חנויות מכולת ורוכלים) ברווח.
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שאל את אשכול בנוגע להיבט החוקי שהביא להזמנה מבית הדפוס בשווייץ, ובירור מהיר העלה שההזמנה בוצעה ללא התיקון הנדרש ב"פקודות המטבעות הקטנים תש"ט", שהקנה לממשלה זכות לבצע הזמנות של מטבעות מתכת בלבד. היועץ המשפטי הוזעק באופן מיידי לישיבת הממשלה, ובתום בירורים נוספים הוכרע שמעות הנייר אינן חוקיות, ולכן יש להשמידן. בן־גוריון פקד על שרי הממשלה לשמור את העניין בסוד כמוס, והורה לשר האוצר לדאוג מייד להכנת התיקון בחוק המטבעות הקטנים, שיאפשר להפוך את מעות הנייר להליך מוניטרי חוקי במדינת ישראל.
מכת השוק השחור חוזרת
השפל באספקת ירקות לשווקים גרם לפריחתו המחודשת של השוק השחור בארץ. מתחילת דצמבר 1952 החלו תפוחי אדמה, בצל ועגבניות להימכר בשווקים במחירים גבוהים בהרבה מהמחיר שנקב ופרסם הממונה על המזונות. פקחים אמנם הסתובבו בשווקים, אך ניכר שהם חוששים מנחת זרוען של כנופיות הספסרים המאורגנות, ומעדיפים להעלים עין.
אל על רוצה לעבור לסילון
לואי אריה פינקוס, מנהלה הראשון של חברת אל על, פרסם ב־15 בדצמבר 1952 פנייה לממשלה, ובה בקשה "לדאוג מבעוד מועד ולבצע רכישת מטוסי סילון וציוד חדיש לאל על, כדי להבטיח לחברה לקיים את קווי התעופה הרגילים בעוד שנה-שנתיים".
תעשיית מטוסי הסילון לשימוש אזרחי היתה באותם ימים רק בחיתוליה, והטיסה הראשונה של מטוס נוסעים סילוני נרשמה בבריטניה ב־1949. פינקוס אכן צפה את פני העתיד, אך טיסה סילונית ראשונה של אל על התקיימה רק בפברואר 1961.
למכירה: שפע ספרים בזול מאמריקה
בתחילת דצמבר 1952 הגיע לארץ משלוח עצום של ספרים מאמריקה. מקור הספרים היה ארגון אמריקני בשם "התוכנית לביטחון הדדי", שפעל עבור הוצאות הספרים בארה"ב ומכר ברחבי העולם את המלאי ה"מת" שבמחסני ההוצאות, בתמורה לסנטים בודדים לעותק. סוחר ישראלי שביקר בתערוכת ספרים בניו יורק עלה על הפטנט וחתם על עסקה, והחל מהשבוע השני של דצמבר השתרכו תורים ארוכים של אוהבי ספר בכניסה לחנויות הספרים הגדולות ברחבי הארץ. מחיר ספר עמד על לירה אחת בלבד, ומחיר חוברת - 300 פרוטות. רוב המלאי שהובא כלל ספרי אמנות וספרות מקצועית, והיתר הורכב מספרות יפה ומחוברות צבעוניות לילדים. בתצלום: חנויות ספרים ברחוב אלנבי בתל אביב, חורף 1952.
הנעלמים / בנקים שהיו
בנק זרובבל
בנק שנוסד ב־1932 והיה אחד מעשרות בנקים קטנים שנוסדו בארץ ישראל בשנות ה־30 וה־40. הוא התמחה במתן אשראי לאגודות האשראי השונות שפעלו באותם ימים בארץ. "זרובבל" גייס את כספיו בהנפקה של איגרות חוב, ובתוך כעשור הצליח לאגד תחתיו עשרות אגודות אשראי ועשרות אלפי חברים - שלהם הציע תוכניות חיסכון. ב־1969 היו לבנק זרובבל 17 סניפים, וב־1971 הוא נרכש על ידי בנק הפועלים.
הצרכנייה / פריטים מאז
עט נובע
עט נובע היה בזמנים ההם לא רק מכשיר כתיבה אלא גם סמל סטטוס, אך הוא דרש טיפול שוטף של כיוון הציפורן וכו'. במקרים של בעיות גדולות יותר היה העט נשלח לתיקון בבית החרושת שייצר אותו בחו"ל. במהלך השנים הלך ופחת השימוש בעט הנובע, וכיום יש בארץ, על פי הערכה, כ־2,000 בעלי עטים נובעים, רובם אספנים. רק שני מתקנים מומחים פועלים כיום בישראל, האחד בחיפה והאחר בתל אביב.
