בשבוע הראשון של דצמבר 1952 הגיעו לנמל חיפה כמה אוניות משא שהפליגו מאמריקה כדי להביא לישראל הצעירה את המשלוח הראשון של "מטיריאלס פור ישראל" - מגבית שנערכה בקרב ריכוזי הקהילות היהודיות בארה"ב.
מגבית זו לא כיוונה לכסף דווקא אלא לחפצים, לרהיטים, למוצרי מזון ולפריטי לבוש שנאספו, החל ממאי 1952, על ידי מתנדבים מארגונים יהודיים שונים באמריקה, שדפקו על דלתות בתי משפחות יהודיות ובפיהם השאלה "יש לכם משהו בבית שתוכלו לוותר עליו לטובת העולים החדשים במעברות בישראל?".
ההיענות למגבית היתה גבוהה מאוד, והפריטים שנאספו נשלחו במערכת לוגיסטית משומנת לנקודות ריכוז ברחבי אמריקה, ומשם למחסני ענק בנמל הימי של ניו יורק. הם הועמסו לארגזי ענק מעץ, שאותם בנו נגרים יהודים אשר התנדבו למשימה.
מתנדבים מנוסים ומיומנים אחרים הגיעו למשרדי בתי חרושת של יהודים אמידים ברחבי אמריקה, וביקשו מהם להפריש לטובת מדינת ישראל חומרי גלם מכל סוג שנמצאים במחסני אותו בית חרושת. בדרך זאת הגיע, למשל, מטען של 25 אלף טונות סוכר (כלל התצרוכת של ישראל ב־1953); יצרן ממתקים יהודי הפריש לטובת המגבית 25 טונות ממתקים ("בתנאי שהם יחולקו לילדי המעברות באופן אישי על ידי אשתי"); ויצרנים אחרים נידבו מלאים של נייר, קפה, עץ, אריגים, פלדה ועוד, שעשו את דרכם לישראל לצד אלפי מיטות ופריטי ריהוט, כמות עצומה של בגדים ואלפי חפצים שונים.
מהאוניות שהגיעו בתחילת דצמבר 1952 לחיפה נפרקו יותר מ־700 ארגזי ענק, שאוחסנו במחסני "המשביר המרכזי" שבנמל - ומשם נשלחו להמוני דיירי המעברות ברחבי הארץ.
מפכ"ל המשטרה: "אין שיכורים בישראל"
בתחילת דצמבר 1952 זימן מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר את מסיבת העיתונאים השנתית שנהג לכנס מאז מינויו לתפקיד ב־1948.
במהלך האירוע נפתח דיון מעניין בנושא צריכת האלכוהול בישראל, כשהמפכ"ל דיווח ש"בישראל אין שיכורים". לנוכח התמיהה שעלתה בקרב העיתונאים הוסיף סהר: "ישראל מפגרת בתחום זה אחר כל מדינות המערב".
סופר העיתון "דבר" פנה למפכ"ל ודיווח לו שלאחרונה ערך בעצמו תחקיר עיתונאי בנוגע לרמת הצריכה של אלכוהול בישראל, "ומהנתונים התברר שנמכרות כאן כמויות עצומות של אלכוהול. אמנם אנחנו לא צורכים אותו כמו באירופה, אבל עדיין רבים שותים בארץ אלכוהול, מדי יום".
בתגובה אמר המפכ"ל ששתיית אלכוהול בישראל, להבדיל מהשתייה באירופה, נחשבת בקרב ציבורים גדולים בארץ כתופעה נחותה שיש לגנותה, אך אין פירוש הדבר שהם לא שותים: "אנשים שותים אלכוהול בארץ, זה נכון, אבל רובם לא עושים זאת בפרהסיה, אלא בבתים, במסיבות פרטיות ובאירועים משפחתיים. לכן שתיית אלכוהול מתבצעת בישראל בשקט ובצנעה, ותופעות של שכרות לא מגיעות לרמה הפלילית".
המפכ"ל מסר במסיבת העיתונאים את הנתונים המעניינים הבאים: "מינואר ועד דצמבר 1952 נעצרו בישראל 72 אנשים בלבד עקב שכרות. מספר תיקי המשפט שהוגשו בשנה החולפת בשל נהיגה בשכרות לא עולה על חמישה. גם בצה"ל נעצרו בשנה האחרונה עשרה חיילים בלבד בשל התנהגות פרועה אחרי שתייה לשוכרה. רוב המקרים האלה אירעו בחג הפורים".
אכזבה מתערוכת אמני ישראל
בדצמבר 1952 נערכה במוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן בביתם לשעבר של צינה ומאיר דיזנגוף (שדרות רוטשילד 16 בתל אביב), תערוכה גדולה שכונתה "ברכת אמני ישראל לרגל 20 שנות פעילותו של מוזיאון תל אביב לאמנות".
עם זאת, הביקורות הקטלניות שהגיעו עד מהרה העכירו את הרוח החגיגית שנשבה בין אולמות המוזיאון. מבקר האמנות של העיתון "מעריב", אפרים פרנקל, היה החריף מבין המבקרים, כשכתב ש"אירוע אמנותי ללא השתתפותם של משה מוקדי, יוסף זריצקי, משה קסטל, ראובן רובין ועוד אינו יכול להיחשב כתערוכה של 'מיטב אמני ישראל'.
"זאת תערוכה בסימן רזון המאופיינת בשממה אמנותית, שכן הצגה של עשרות יצירות שכבר הוצגו בעבר במכירות פומביות ובתערוכות רבות אחרות, כולל במוזיאון עצמו, אינה יכולה להיחשב כהישג אמנותי מכל בחינה שהיא. במיוחד כשחלק מהאמנים הציגו חיקויים לא מוצלחים במיוחד לעבודות בסגנון מיטב אמני העולם, דוגמת ז'ורז' בראק, פיקאסו, רנואר ומונק".
לוועדה האמנותית שהוקמה לקראת התערוכה הוצעו עבודות של אמנים ישראלים רבים. בעניין זה כתב המבקר פרנקל: "לנוכח הידיעה המעודדת שהוועדה האקדמית בחרה ב־270 עבודות בלבד מתוך כ־1,500 שהוצעו לה, שמתי פעמיי למוזיאון באווירה של ציפייה, אולם למרבה הצער לא לתערוכה הגעתי, כמובטח, אלא לבזאר של תמונות".
צייר אחד בכל זאת זכה לשבחי המבקר: "שלמה צפריר הצעיר הוכיח שידו קלה ברישום וברעננות צבע, ויש לצפות שבתערוכות הבאות יתקדם ויציג יצירות של כוח ובגרות".
"תנו שיכון - או שנתנצר!"
עולים חדשים, שקצב אכלוסם בארץ לא תאם את ציפיותיהם, נהגו להטיח שפע של איומים בפני אנשי הפקידות הממשלתית שהיתה אמונה באותם ימים על פתרונות השיכון. מ"תחזיר אותי למדינה שממנה באתי", דרך "אני אתלונן נגד ישראל אצל הקונסול" ועד "אני אתאבד כאן, אצלך בחדר".
בדצמבר 1952 התווסף איום חדש, בעקבות סיפורו של אדם בשם שמעון מזור שביקש לעזוב את הארץ לאוסטרליה, שם הובטחה לו, לדבריו, עבודה כקבלן בניין. שלטונות ההגירה במשרד הפנים סירבו לתת לו, לאשתו ולחמשת ילדיהם היתר יציאה, משום שלמזור היו נושים רבים עקב מעשה תרמית שביצע ושבגינו טרם הובא לדין. בתגובה פנה מזור למיסיון, התנצר יחד עם משפחתו ופרסם מודעות בעיתונים, שבהן סיפר על "החיים הטובים" שלו כנוצרי ותיאר את "השיכון הנאה" שקיבל מהמיסיון.
הסיפור נפוץ ברחבי הארץ, ובעקבותיו החלו עולים לא מרוצים להשמיע את האיום החדש בפני פקידי השיכון במעברות. שר הדתות, משה שפירא, הודיע בתגובה לדברים: "המשרד שלי חוקר בעניין".
ביטול הנקודות לא סייע
במסגרת ניסיונות הממשלה להתגבר על המשבר הכלכלי הכבד ששרר בארץ מתחילת 1952, הוחלט באמצע נובמבר לבטל את חובת השימוש בנקודות ברכישות מוצרי טקסטיל ונעליים. עם זאת, מקץ שבועיים התברר שלמרות ההחלטה אין כל שינוי לטובה במצב: מדפי חנויות ההלבשה וההנעלה אמנם מלאים סחורה מכל טוב, אך המוכרים יושבים בטל ומגרשים זבובים - כי הקונים פשוט לא מגיעים.
בעלי החנויות, שפדיונן ירד ביותר מ־50 אחוזים מתחילת המשבר, האשימו את מזג האוויר הנעים שנפל על ישראל באמצע חורף 1952, אך כולם ידעו את האמת: לעם ישראל אין כסף - המשבר הכלכלי פגע בכולם.
חלק מבעלי החנויות ניסו לפתור את בעיית המכירות שנעצרו על ידי הורדת מחירים נוספת, אך ללא הועיל. בעל חנות נעליים ברחוב יפו בירושלים אמר בעגמומיות לסופר "דבר", שערך סקר בחנויות שלאורך הרחוב: "למזלי הרע איני מוכר מזון, שכן אז יכולתי לפחות לחיות מהמלאי שלי".
נבחר נשיא המדינה השני: יצחק בן־צבי
ב־8 בדצמבר 1952 נבחר יצחק בן־צבי לנשיאה השני של מדינת ישראל. בן־צבי (שימשלביץ') עלה כחלוץ ב־1907 והשתלב בעשייה הציונית, ובזכות הכריזמה והלהט שלו הפך עד מהרה לאחד ממנהיגי היישוב. הוא היה ממייסדי ההסתדרות ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל והנהיג את תנועת "פועלי ציון" יחד עם דוד בן־גוריון. מטעם מפא"י נבחר בן־צבי לכנסת מיום ייסודה. כנשיא כיהן לאורך עשור, שבמהלכו התמקד בחקר תולדות עם ישראל וארץ ישראל. הוא נפטר באפריל 1963, בגיל 78, ונטמן בהר המנוחות בירושלים. בצילום: בן־צבי סוקר משמר כבוד, בתקופת כהונתו
הנעלמים / דואר ותקשורת
מברק לחתונה
בזמנים ההם החתונות היו הרבה פחות מעונבות ומסודרות, וכולם הזמינו את כולם, דבר שהעיק על התקציב של חלק מהמשפחות ועל לוחות הזמנים של אלה שהיו עסוקים במיוחד. אי לכך הציע הדואר שירות חדש - משלוח מברק ברכה. המברק היה מגיע באמצעות דוור ישירות לאולם השמחה, כמו בדוגמה המצורפת, שבה איחלו סוניה ושמעון פרס מזל טוב למשפחות מנדלינגר וגיא, לחתונת ילדיהם ב"אולמי בית השריון" בתל אביב.
הצרכנייה / קינוחים ודברי מתיקה מאז
גלידה ביתית
בתקופת החורף, כשמבחר הפירות הצטמצם מאוד ומקררי הגלידה הגדולים לא הגיעו עדיין לחנויות, מצאו המכורים לטעם המתוק מפלט בשוקולד או בגלידה ביתית. זו היתה בעצם אבקה בשקית, בטעמי וניל, שוקולד או פירות, שיוצרה על ידי חברת תלמה. את תוכן השקית היו שופכים לתוך כלי שאליו הוסיפו חלב, ואת המרקחת הביאו לרתיחה על הגז תוך בחישת הנוזל עד הפיכתו לצמיגי. אז הועבר הכלי למקרר - ומשם לכלי הגשה קטנים.
