דו"ח קודר על ישראל
ב־1 בדצמבר 1952 התפרסמה בשבועון האמריקני "Foreign Commerce Weekly" תמצית דו"ח שערך מיניסטריון הסחר האמריקני על אודות מדינת ישראל.
בתחילת הדו"ח נסקרה תשתית הטלפון בישראל, וצוין ש"הרחבת רשת הטלפונים מתנהלת בעצלתיים, וספק אם תוכנית ארבע־שנתית שהוצגה בישראל ב־1949 תגיע ליעדה". חוסר הצלחתה של ישראל לעמוד ביעד נבע, לפי הדו"ח, מ"פיגור משמעותי באספקה של חומרים וציוד".
באמצע 1952 המתינו בישראל לא פחות מ־18 אלף איש להתקנת קו טלפון, מהם 8,000 מהעיר תל אביב. "חוסר יכולתה של ישראל לפתח את רשת הטלפונים הארצית כנדרש פוגעת בכל תחום כמעט בחיי המסחר והתעשייה במדינה", צוין בדו"ח.
בתחום התובלה וההפצה לא היה מצבה של ישראל טוב יותר, לפי הדו"ח: "המדינה ממשיכה לעשות שימוש במכוניות כאמצעי ההובלה העיקרי, ונדרשים לה הרחבה משמעותית של מסילות הברזל ושירותי הובלה באמצעות הרכבת".
וגם תשתית הכבישים נמצאה בעייתית בדו"ח. "אמנם בשנה האחרונה נסללו בישראל 1,952 ק"מ של כבישים חדשים ויותר מ־2,300 ק"מ כביש תוקנו, אך 218 יישובים ברחבי ישראל עדיין מנותקים מכביש ראשי כלשהו, ויש צורך בסלילה של קילומטר כביש בממוצע לכל יישוב, שיחבר את המקום לכביש הקרוב".
בתחום תשתית התחבורה צוין עוד בדו"ח שישראל מתכוונת להשקיע את רוב מאמציה בשנה הקרובה בתחום סלילת כבישים בנגב, "כחלק מתוכנית נחשונית להעביר אוכלוסייה ממרכז הארץ לדרומה".
מילה טובה נאמרה בכל זאת בדו"ח, בנוגע לכביש כורנוב (ממשית)־סדום (כביש 204): "מדובר במבצע הנדסי מורכב ומסובך, שספק אם חברות הנדסה אמריקניות רבות היו מסוגלות להיענות לאתגרים שהטבע הפראי והפרשי הגובה העצומים העמידו בפני הסוללים. סיום סלילת החלק הצפוני של הכביש עד מארס 1953 יאפשר את חידוש הפקת האשלג בים המלח".
ארגון למען עברית: "העולה ילמד 2,000 מילים"
"המטרה שלנו בהקמת הארגון החדש היא למסור מזמננו ומיכולתנו לשם השלטת הלשון והתרבות העברית בארץ, ויצירת מיזוג גלויות ברוח השפה העברית".
כך הצהיר בחגיגיות ד"ר דוד לוין בכנס הייסוד של הארגון ההתנדבותי "חבר פעילי הלשון", שהתקיים בסוף נובמבר 1952 באולם "אוהל שם" בתל אביב. לוין נאם במסגרת תפקידו כיו"ר הזמני של הארגון החדש, מול אולם שהיה מלא מפה לפה.
"חבר פעילי הלשון" היה פרי יוזמה של כמה אוהבי השפה העברית, שחברו יחדיו בחזון משותף להקמת ארגון שבמסגרתו יפעלו אלפי מתנדבים להשריש ברבים את העברית ואת תרבותה.
"לימוד השפה העברית הוא אכן חלק מתפקידיה של המדינה", מסר לוין לעיתונאים שהתגודדו בפתיחת האירוע, "אך אנחנו רואים עצמנו כמסוגלים לסייע למדינה בשעה זאת. על ידי כך שניקח על כתפינו את נושא לימוד העברית - נוכל לשחרר את הנהגת המדינה למטלות הרבות האחרות העומדות בפניה".
יותר מאלף מתנדבים התאגדו בתוך חודשים ספורים סביב גרעין מייסדי הארגון, ורובם הגיעו לכנס הייסוד שבו מסר ד"ר לוין את עיקרי תוכנית הפעולה.
"בכל עיר, כפר ומעברה יוקם סניף של 'חבר פעילי הלשון'", אמר לוין, "וכל מי שחרד לגורל העברי־תרבותי של ישראל מוזמן לפנות ולהתנדב. כל מתנדב ייקרא 'חבר', והוא יפעל לפי הנחיות הסניף במסגרת שעות התנדבות שלהן יתחייב מראש".
אפרים לוקס, המרכז הזמני של הוועדה הפדגוגית בארגון, דיווח ש"תוכנית הפעולה השנתית שלנו מתבססת על 155 שעות לימוד, שבמסגרתן ירכוש העולה שליטה ב־2,000 מילים בשפה העברית".
בת 60: חוגגים עם שושנה פרסיץ
לא פחות מ־2,000 איש הגיעו בסוף השבוע האחרון של נובמבר 1952 לביתה של שושנה פרסיץ בתל אביב, כדי לברכה לרגל יום הולדתה ה־60.
פרסיץ נולדה ב־1892 בבית ציוני אמיד ברוסיה ונישאה בגיל 18 ליוסף פרסיץ, גם הוא בן למשפחה אמידה. הזוג עבר לפריז, ושם התאהבה שושנה במילה הכתובה, רכשה בית דפוס ועסקה בתרגום מיטב יצירות הספרות העולמיות ובהוצאתן לאור בעברית.
ב־1925, ימים ספורים לפני שהתכוונו לעלות לארץ ישראל, נפטר יוסף בחטף, מה שלא מנע משושנה לעלות על אונייה לנמל יפו לצד ארונו של בעלה המת, ולהבדיל - עם ארבעת ילדיהם ועם מכונות דפוס חדישות שרכשה.
ב־1929 הסתיימה בתל אביב בניית בניין מרווח בצומת הרחובות שינקין ומלצ'ט (לימים, "בית דבר"), ששימש למגורי המשפחה - יחד עם בית הדפוס ומשרדי הוצאת "אמנות".
במשך 30 שנים ברצף הוציאה פרסיץ באמצעות "אמנות" 44 כותרים בממוצע בכל שנה, ובסך הכל 1,321 ספרים שתרמו מהותית להתפתחותה של התרבות הישראלית הצעירה.
בד בבד עם פעילותה בתחום ההוצאה לאור, פעלה רבות בתחום הציבורי, ובמהלך השנים שימשה חברת מועצת העיר תל אביב ואחר כך חברת כנסת מטעם מפלגת "הציונים הכלליים" ויו"ר ועדת החינוך במשך עשור. בתפקידה זה קידמה עשרות יוזמות ופעילויות חקיקתיות בנושאי חינוך וקידום מעמד האישה בישראל.
פרסיץ נפטרה ב־1969, בגיל 76, והשאירה אחריה משפחה מפוארת וגדולה. אחד מנכדיה הוא עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ".
"יותר תפוחי אדמה"
שר החקלאות, פרץ נפתלי, הודיע בתחילת דצמבר 1952 שמשרדו עובד על תוכנית חקלאית חדשה, "לטובת עקרת הבית", כהגדרתו. השר הוסיף שבכוונתו "לפעול באופן מיידי כדי להרחיב את שטחי גידול תפוחי האדמה באלפי דונמים נוספים, כך שעקרת הבית לא תיאלץ להמתין חודשים עד שתזכה לראות על מדפי הירקן את תפוחי האדמה, שבשנה האחרונה הגיעו לשוק במשך חודשים ספורים בלבד". השר הבטיח ש"בקרוב אפשר יהיה למצוא בשוק תפוחי אדמה בקליפתם, או בצורת אבקה או מקולפים בקופסאות שימורים".
פגישת ההתעלפויות
פגישה מלווה בהתעלפויות התקיימה ב־2 בדצמבר 1952 במעבר מנדלבאום בירושלים, שהיה בזמנו נקודת הגבול בין ישראל לירדן. לצידו האחד של המעבר הגיעו שני אחים יהודים תושבי ירושלים, ואילו מהעבר השני הגיעה מירדן אחותם - שהתאסלמה שש שנים קודם לכן ונישאה לערבי. הפגישה, שנערכה תחת כיפת השמיים, נקבעה בתום מאמצים רבים, בהתערבות נציבות האו"ם בירושלים. השגיחו עליה שוטרים ישראלים ושוטרים עבר־ירדנים, שהגישו עזרה ראשונה בכל פעם שאחד האחים או האחות התעלפו מהתרגשות.
נסגר מפעל פיליפס
בסוף נובמבר 1952, אחרי חודשים של שמועות, נסגר סופית מפעל הנורות של חברת פיליפס ההולנדית בנתניה. כל הפועלים נשלחו לביתם, ושומרים הוצבו בשער בית החרושת. השאלה בנוגע לגורל הציוד והמכונות לייצור מנורות נותרה פתוחה, ושמועות טענו שהם יימכרו בארץ או יוחזרו להולנד. החברה פרסמה הודעה, שלפיה "בית החרושת פיליפס נסגר, כיוון שאי אפשר לקיים בו רמת יעילות סבירה בשל אי־עמידת הממשלה הישראלית בהתחייבויותיה בנוגע להקצאת מטבע זר שנדרש לפיליפס. מטבע זה נחוץ לצורך רכישה של חומרי גלם בחו"ל והבאתם ארצה לצורכי הפעילות השוטפת". בית החרושת פעל כשנתיים ועבדו בו 55 פועלים. חוגים יודעי דבר הסבירו כי מאז הוקם בארץ מפעל נוסף לנורות ("יש אור"), סר חינה של פיליפס בעיני הממשלה, אך מ"יש אור" נמסר ש"כשייגמר מלאי החומרים לייצור - נסגור גם אנו מאותן הסיבות שפיליפס סגרו".
תיאטרון הבימה יהפוך לעירוני?
אחרי שהדיון על הפיכת תיאטרון הבימה למוסד עירוני העסיק את מועצת העיר תל אביב זמן רב, בתחילת דצמבר 1952 הוא הגיע לשלב ההכרעה. הירידה במספר הצופים, עקב ההיחלשות הכלכלית שחוותה ישראל באותם ימים, הכניסה את מנהלי התיאטרון לחרדה מוצדקת, נוסף על העובדה שהשכר לכ־120 השחקנים ואנשי הצוות הטכני ירד משמעותית כתוצאה מחסרון הכיס הקבוע. בדיוני העירייה היו כמה משתתפים שצידדו ברעיון להפוך את הבימה לתיאטרון עירוני, "מתוך הפרסטיז'ה לעיר כבעלת תיאטרון", אך קולם של המתנגדים הוא זה שגבר - והבימה המשיך להתנהל תחת קשיים רבים, עד שהוכרז "התיאטרון הלאומי" ב־1958. בצילום: שחקני ההצגה "אילוף הסוררת", שעלתה לראשונה בהבימה ב־1952.
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
אסקר
מפעל שהוקם ב־1938 בקיבוץ כפר מסריק, ובתחילה ייצר זפת ואספלט קר עבור חברות שעסקו בתקופת המנדט בסלילת כבישים ובעבודות שיקום של כבישים קיימים. מ־1953 סיפק אסקר את צורכי האספלט הקר בהקמת המוביל הארצי. בהמשך הורחב בית החרושת וייצר גם דבקים, נוסף על צבעים לתעשיית הספנות והמתכת, ובהמשך גם לתעשיית הקרמיקה (בצילום). ב־1974 התמזגו אסקר וטמבור, ומ־2014 הם נמצאים בבעלות תאגיד סינגפורי.
הצרכנייה / מוצרי מזון מפעם
קוקוזין
ממרח בצבע לבן, שיוצר ממעט חלב ומהרבה שמן קוקוס. הללו עובדו יחדיו למוצר דמוי מרגרינה או חמאה, ובו עשו משקי הבית שימוש בהכנת סנדוויצ'ים או בטיגון בתקופת הצנע. שם המוצר היה שילוב של המילים "קוקוס" ו"מזין", והיו לו אוהדים רבים, כנגד כאלה שנשבעו בכל מאודם שה"קוקוזין" לא יבוא אל פיהם לעולם. יתרונו של המוצר לא היה בטעמו דווקא, אלא בעובדה שהוא נשמר ללא צורך בקירור.
