אחרי "איירון מן": רוברט דאוני ג'וניור ממציא את עצמו מחדש

עשר פעמים הוא כיכב על המסך הגדול בתפקיד התעשיין הגאון והמיליארדר טוני סטארק, שהופך לאיירון מן בחליפת שריון עשויה מתכת עוצמתית המכונה ויברניום. המסע הזה החל בסרט הראשון ב־2008, שהזניק את תאגיד סרטי "מארוול קומיקס", הכתיב בהוליווד סדר יום כלכלי חדש עבור שוברי קופות עולמיים, והסתיים בשירת הברבור של הסדרה המהפכנית עם "הנוקמים: סוף המשחק" מ־2019, שהיה הסרט השני הרווחי בהיסטוריה והכניס "רק" 2.8 מיליארד דולרים.

בראש המסע הזה, שהוביל את היקום הקולנועי של מארוול, עמד רוברט דאוני ג'וניור. בעשור האחרון הוא נכלל בדירוג השחקנים הרווחיים ביותר על פי מגזין "פורבס" עם הון עצמי מוערך ב־300 מיליון דולר, נבחר לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם על ידי מגזין "טיים" וייזכר כאחד מסיפורי הקאמבק המרשימים ביותר שידעה הוליווד. אבל למרות כל השיאים האישיים הללו, התקופה הסוערת ביותר שהוא מעיד עליה החלה כשהחליט לצלם בשנים האחרונות סרט תיעודי על אביו, במאי סרטי הפרינג' רוברט דאוני סיניור, במה שהפך להיות הפרויקט האישי של חייו.

"אלה היו הימים המשוגעים ביותר אי־פעם, דווקא כי התמקדנו בסרט, עם כל הטירוף ששרר אז בעולם זה היה מושלם", הכריז דאוני ג'וניור בתום הקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים של ניו יורק לפני שבועות אחדים. את הפרויקט הם הוציאו לדרך לפני התפרצות הקורונה והוא המשיך להצטלם בין הסגרים. "ואז, ממש ברגע האחרון, אבי כבר היה ממש על ערש דווי. היו כל מיני רעיונות יצירתיים איך לסכם את הסיפור בצורה הנכונה עבור הצופים. אני מאמין שהכל פשוט הסתדר בצורה הגיונית. היו הרבה אתגרים, אבל בכלל - מה לא היה מאתגר בשנים האחרונות עבור כולנו?". דאוני האב נפטר בביתו שבניו יורק ביולי 2021, פחות משבועיים לפני יום הולדתו ה־85, כתוצאה מסיבוכים ממחלת הפרקינסון שעימה התמודד בשנותיו האחרונות.

"הגישה של אבי היתה תמיד שאם המצב נעשה טראגי, אז לפחות שיהיו צחוקים על הדרך. לא לתת לזה לחלחל. ובמקום לבכות, מוטב לזרוק עוד איזו בדיחה", סיפר דאוני ג'וניור. "בשלב מסוים במהלך הצילומים גם התלוצצתי איתו שעדיין לא ברור איך הסרט אמור להסתיים ושיתריע בפנינו כשהוא יודע שהסוף קרב, והוא פשוט ענה 'פאק יו! אני אלך מתי שאהיה מוכן ללכת!'.

איך זה התחיל?

"לפני כמה שנים אבי הציע שנעשה סרט תיעודי על השחקן ג'ורג' המילטון ובנו אשלי, ואפילו היו לנו כבר כמה ימי צילומים. אבל אז אבי צפה בחומרים הראשונים ואמר שזה זבל. ואז הוא זרק לעברי שאולי נעקוב אחר מערכת יחסים אחרת של אבא ובן. אני הבנתי שהוא מדבר עלינו וחשבתי שהוא פאקינג השתגע. בסופו של דבר כנראה נגזר עלינו לחבור זה לזה ולסיים את הפרויקט עם המחווה המטורפת הזאת".

גם מפגשים אצל פסיכולוג

"רוברט דאוני סיניור", שזכה לשבחים מהמבקרים וזמין כעת לצפייה בנטפליקס, הוא סרט דוקומנטרי בשחור־לבן, המורכב מתיעוד משפחתי ומספק הצצה נדירה לביתו של כוכב הקולנוע הענק, עם אשתו וילדיו, שיחות עם אביו במפגשים פיזיים ובתיווך וידיאו ואפילו מפגשים אצל הפסיכולוג. תהליך היצירה מתועד אף הוא. דאוני האב והבן מובילים כל אחד מצידו את החלק בסרט שהם מצלמים, תוך שהם דנים ביניהם בהומור מה הסרט מוכרח לכלול ונזכרים בסרטיו הבולטים של האב. את הסרט ביים כריס סמית, שבין הפקותיו נמנה להיט קודם של נטפליקס, "טייגר קינג".

"אבי החליט שנתפצל לשני צוותים, כל אחד יצלם את החלק בסרט שהוא רואה לנכון. אני לא הבנתי מה הולך בצד שלו. זה היה כמו איזה סרט אמנותי ולא ידעתי מה לעשות עם זה. בסופו של דבר היינו צריכים להאמין האחד בשני ולתת לכל השיגעון הזה לעשות את שלו", מסביר דאוני ג'וניור.

"למזלנו, לסרט היה במאי אחד, כי אחרת באמת זה היה מטורף. אני זוכר שהבמאי לא האמין שצילמנו מפגש שלי בזום עם הפסיכולוג שלי. זה היה בשלב שלא ממש היה ברור לאן הולכים. באותה מידה יכלו גם לצלם אותי בשירותים. אבל אני מבטיח שזה לא סרט כזה (צוחק). ידענו שאנחנו מוכרחים להיות אמיתיים ולא לחשוב מה יגידו ביחסי הציבור כשתגיע השעה לקדם את הסרט. עבדנו הפוך - התחלנו מנקודת המוצא של כל מה שאסור לעשות, ומשם יצא הסרט".

וזה באמת סרט משפחתי?

"לאורך הסרט יש נגיעות בסרטים שאבי יצר. זהו בעצם הפסקול של חיי, המלווה את איך שגדלתי ועד היום. ישנם ציטוטים שאני משנן מפיו גם כיום. למעשה, הפרויקט הזה חותם את חייו של אבי, עד שבאיזשהו שלב הוא אומר לצלם שהוא לא צריך לבוא יותר כי הכל כבר מצולם וגמור. הסאבטקסט מהדהד".

הסרט הוא פרויקט משפחתי, אבל גם עסקי. זה הפרויקט התיעודי הראשון של חברת ההפקות "Team Downey" שהקימו דאוני ג'וניור ורעייתו סוזן ב־2010, החתום על סרטים עלילתיים כמו "השופט" או "דוליטל" שבהם כיכב. גם היוזמה העסקית היא מאפיין בחיי הכוכב הגדול, רחוק מאוד משנות ההוללות הפרועות שאפיינו את תחילת דרכו בתעשייה.

"אני מאמין שמוסר עבודה גבוה מרחיק אותך מלהסתבך בצרות, כי אז זה הדבר החשוב ביותר בחייך והופך לברירת המחדל שלך ביום־יום", הוא אומר. "מדי פעם אני אראה כל מיני אנשים מהתעשייה שדי נעלמו ואתהה מה קרה להם. לרוב התשובה היא שהם פשוט לא היו מוכנים לעבוד מספיק קשה כדי לכבוש יעדים שציפית מהם. אני יודע שתמיד אעשה כל מה שביכולתי. אם למשל אני מחזיק בחוזה לפיתוח הפקות למשך חמש שנים, אני אפעל לממש אותו ולא שסתם יבוזבז הכסף שהושקע בעסקה. זה בטח נכון כשמדובר בחברת ההפקות של אשתי ושלי. התמריץ לייצר פרויקטים כמעט שמעורר אותנו מינית כבני זוג. כמו ריח של פרח רענן שמכניס אותנו לאווירה הנכונה".

וריח של כסף?

"כסף חשוב לאדם עד לרגע שבו יש לך אותו. אני יודע שכשיש ברשותי סכום של כסף, אני רוצה לנתב אותו כאוות נפשי, לטובת הדברים שאני רוצה לקדם, גם אם הוא לא הגיע ממני ישירות. אני מתרוצץ בין מלונות פאר מפגישה לפגישה בתור מפיק ועדיין זוכר היטב את השנים שבהן שרצתי במלונות מעופשים בחדרים בגודל של שולחן, עם נוף לסמטה אפלה - כך שאני יודע להעריך לאן הגעתי. לסוזן ולי יש חיים נוחים ונעימים, אבל הבית שלנו לא ענק. לפעמים אני תוהה איך נראים החיים של כל המיליארדרים הללו. בעיניי הם מצטיירים כנרקיסיסטים, פרנואידים ולא ממש כיפיים. אני דבק בערכים, משתדל להיות בעל טוב, אבא טוב. אפילו מרואיין טוב".

ב־2003 הכיר דאוני ג'וניור את המפיקה האמריקנית־יהודית סוזן לוין, סגנית מנהלת בחברת ההפקות של ג'ואל סילבר, בעת צילומי הסרט "גוטיקה". השניים פצחו ברומן חשאי, למרות חששותיה שמעמדה ייפגע. הם נישאו באוגוסט 2005 בטקס יהודי. בנם, אקסטון אליאס, נולד ב־2012, ובתם אברי רואל ב־2014.

אתם עובדים יחד. זה לא קשה מדי?

"אני בר מזל לעבוד לצד אשתי. היא אדם נהדר והחברה הכי טובה שלי, היא גם אמא נהדרת לילדים שלנו ולעולם לא מפסיקה להפתיע אותי בכמויות הסבלנות שיש לה לכל אדם. הכל נובע מהחינוך שהיא קיבלה בבית, עם הערכים שהקנו לה, ועל הדרך היא הדביקה אותי בהם. זה לא שאנחנו לא נקלעים לוויכוחים וגורמים לאנשים סביבנו להרגיש לא בנוח. אבל זה מעולם לא אחד כלפי השנייה, אלא מחלוקות לגבי פרויקט מסוים או איך לבצע סצנה מסוימת. לשנינו יש תשוקה רבה לתהליך האמנותי, וזה עוזר לי בעבודה שאני עם אישה כה יפהפייה ומרשימה".

איך חלוקת העבודה ביניכם?

"אין ספק שאני לא מגיע לקרסוליה בכושר העמידה שלה מול הילדים, אבל אנחנו מודעים ליכולות של כל אחד מאיתנו - אני מצטיין במקלחות ובכל הסידורים לפני שהם נכנסים למיטה, יש לי סבלנות לזה. אבל הסוד הוא בעקביות. אני גדלתי אחרת, באווירה היפית שבה כל אחד התרכז במה שהוא רצה לעשות, בלי להשקיע המון בילדים שיגדלו ויפרחו בעצמם".

ועדיין, הלכת לבסוף בדרכו של אביך, לקולנוע.

"הוא העניק לי השראה עוד מילדות להעז בצורה אמנותית. הוא היה אדם מאוד ישיר ומלא שנינות, שתמיד אפיינה את ביתנו. היתה לשנינו יכולת בלתי פוסקת להצחיק זה את זה בזמנים טובים ורעים. זה מה שהחזיק את מערכת היחסים בינינו כל השנים. לפעמים אני תופס את עצמי מתנהג כמוהו, אבל לפעמים אלו דברים שלקחתי מאמא שלי. אני מאוד מסופק מחיי המשפחה שלי כיום. אני לא חי עם חרטות וחושב כיצד יכולתי לנהוג אחרת. אם יש דבר אחד בטוח, זה שלעולם לא תצטער על כך שבילית יותר מדי זמן עם בני משפחתך. את זה לימד אותי סר ריצ'רד אטנבורו, שביים אותי לפני 30 שנה בסרט על צ'רלי צ'פלין. פגשתי אותו בפעם האחרונה כמה חודשים לפני מותו, כשאני נמצא במקום אחר לחלוטין מאותם ימים - כאיש משפחה שדואג להיות שם בכל ימי ההולדת והאירועים החשובים. ואני זוכר שאחרי אותו מפגש עם אטנבורו הרגשתי צורך להרים טלפון לאבי ופשוט לומר לו שאני אוהב אותו".

ילדות בחיי בוהמה מתירניים

רוברט דאוני ג'וניור נולד באפריל 1965 ומגיל צעיר נשאב אל חיי הבוהמה המתירניים של אביו ואמו, השחקנית אלסי אן פורד, שהתגרשו כשהיה בן 10. בגיל 5 השתתף בסרטו הראשון, "מכלאה", שביים אביו, כילד המגיע למכלאה של חיות מחמד, שאותן גילמו שחקנים אמיתיים. דאוני האב היה במאי אוונגרד שזכה לשבחים על סרטו מ־1969 "Putney Swope". במרכזו עמדה דמותו של אדם שחור הממונה בטעות לנהל חברת פרסום במנהטן ומחליף את כל העובדים בה לבני הקהילה השחורה. האמירה החברתית־קולנועית החדשה הזאת נבחרה לשימור בארכיון הקולנוע האמריקני הרשמי. האב סיפר פעם שנתן לבנו רוברט לעשן מריחואנה בפעם הראשונה כשהיה רק בן 6, והתחרט על כך מאוד.

בעוד אביו המשיך בקו אמנותי אבסורדי ואנטי־ממסדי עם יצירות אקסצנטריות, מחתרתיות ודלות תקציב, הבן החל את קריירת המשחק שלו בהצגות אוף־ברודוויי ואף השתתף במשך עונה ב"סאטרדיי נייט לייב" באמצע שנות ה־80', כשתוכנית המערכונים עברה משבר זהות, לפני ששב אליה היוצר המקורי לורן מייקלס. יחד עם חברו הטוב ושותפו לדירה קיפר סאתרלנד ובת זוגו באותן שנים, שרה ג'סיקה פרקר, הם החלו לפלס דרכם בהוליווד כנספחים לחבורת ה"בראט־פאק" של שחקנים צעירים כמו רוב לאו, צ'ארלי שין, מולי רינגוולד ודמי מור. לאחר שורה של דרמות נעורים, הוא זכה לפריצה המקצועית הגדולה הודות לסרט הביוגרפי "צ'פלין", שעליו היה מועמד לאוסקר ב־1992.

אך משנות ה־90' דבק בדאוני ג'וניור מוניטין מפוקפק בגלל התמכרויותיו לסמים ולאלכוהול, אשפוזים כושלים במכוני גמילה ומעצרים תכופים ועונשי מאסר בפועל של כמעט שנה במרכז כליאה וגמילה. רק בתחילת שנות האלפיים הוא החל להתיישר. לימים חשף בראיונות שנחשף לסמים מילדות על ידי אביו, שבעצמו היה מכור. הגורל המשותף הזה היה בעוכרי היחסים הרעועים ביניהם בתקופות מסוימות. בסרטם המשותף ניכרות השלמה עם השדים שרדפו את שניהם ותובנות רבות".

מה באמת הסיפור עם השמות שלכם?

"הסיבה היחידה שהשם שלי הוא רוברט דאוני ג'וניור היא שאבי כבר היה חבר רשום בגילדת השחקנים, ועל פי כלליה אסור שתהיה כפילות של שמות. לכן נרשמתי כג'וניור, וזה השם המקצועי שדבק בי כל השנים", הוא מסביר. "בבית הייתי סתם רוברט או בוב. אבל כשהתחלתי בקריירת המשחק הפכתי פומבית לג'וניור, אבי היה סיניור וכך גם קראתי לו. פעם לתארים הללו, ובכלל לשמות ארוכים, היתה הרבה יותר הצדקה. מעבר לזה, שם המשפחה שלנו הוא בכלל לא דאוני אלא אליאס. אבי שינה אותו בצעירותו לשם של אביו החורג, כאשר הוא התגייס לצבא האמריקני ולא רצה שיגלו שעוד לא מלאו לו 18. הוא עצמו היה רוברט אליאס ג'וניור, ממשיך שמו של אביו, בן של מהגרים יהודים מליטא".

אתה מרגיש כמו ג'וניור?

"כמה שאני מנסה להיות אדם מודע לעצמו ולסביבתו, אני לא יכול להעיד שזה שאני הג'וניור שלו גרם לי לרצות ממנו אישור. אני מניח שזה היה נכון בשלבים מסוימים בחיים, אבל אחרי גיל 50 כבר לא. מצד שני, אני עדיין לא אדם מפותח לגמרי".

איך הכוכבות שלך משפיעה על ילדיך?

"לאיזה ילד אכפת בכלל מה אבא שלו עושה? בוא נהיה רציניים, אולי בעוד 40-30 שנה הוא יביט לאחור, יתחבר לאיזה ענן עם תוכן בתלת־ממד ויצפה בסרט שעשיתי פעם. כרגע הוא בן 10 ובעיקר מתעסק במשחקים, בלהציק לאחותו בת ה־8 ולחשב איך להגניב עוד ממתק מבלי שההורים ישימו לב. אלה העניינים העיקריים בחייו. אפילו בתקופת 'הנוקמים' הוא בעיקר התרגש מהצעצועים של הדמויות האחרות כמו קפטן אמריקה וניק פיורי שהיה הבוס. הוא הרבה יותר נהנה לצפות ב'שומרי הגלקסיה', ובטח שלא נותן את הכבוד הראוי ל'איירון מן', למורת רוחי. אצלנו בבית, עם הילדים ואשתי שלא ישנה בלילה גם כשהחתול לא מרגיש טוב, אני בסך הכל גלגל חמישי".

כבשת כל פסגה אפשרית בהוליווד. לאן אתה עוד חולם להגיע?

"בהנחה שאנחנו מדברים רק על גבולות כדור הארץ? כי אני לא ממש רואה את עצמי כאדם המפורסם הראשון שיצעד על הירח או יצלם סרט במקום אחר בגלקסיה, למרות שזה בטח יגיע עם תמריץ כלכלי נאה. אבל ברצינות, הייתי רוצה ללכת בדרכו של רוברט רדפורד שייסד את פסטיבל הסרטים העצמאיים 'סאנדנס', ולהקים חממה ליוצרי קולנוע צעירים. לך תדע לאן תעשיית הבידור תלך בשנים הבאות ומה יקרה איתי. אני רוצה להישאר חלק מהדיבור הכללי, בין אם רלוונטי יותר או פחות".

dcaspi@goldenglobes.org