חלק מהפעילות הענפה למען פיתוח ההתיישבות בדרום הארץ נעשתה עוד שנים לפני שדוד בן־גוריון הציג את חזונו להפרחת השממה בנגב.
בין היתר, פעלו בתחום חשוב זה שני אנשי חזון נוספים: שמחה בלאס ואליהו דובקין - ציונים נלהבים שנפגשו בצעירותם במסגרת תנועת "החלוץ" בפולין.
בלאס, שהתמחה בהנדסת מים, יזם והקים את חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) ואחר כך את "מקורות", והיה גורם משפיע על התפתחות תשתית המים בישראל בכלל ובנגב בפרט - מעשרות מפעלי מים שיזם ופיתח משנות ה־30 של המאה ה־20 ואילך, ועד לתכנון מפעל המוביל הארצי ולהקמתו.
חברו דובקין היה "מנוע הבעירה" של העלייה לישראל עוד מלפני קום המדינה. הוא כונה "שר העלייה", אף שלא כיהן בממשלת ישראל, ופעל בתפקידיו הממלכתיים השונים להגשמת חזון העלייה ולפיתוח תשתית התיישבותית בחבלי הארץ, בעיקר בנגב ובחבל לכיש.
בלאס ודובקין פעלו יחדיו במשך עשרות שנים להגשמת חזונם הציוני, ואף נקשרו בקשרי משפחה, כשאחותו של דובקין, יהודית, נישאה לבלאס. דובקין עצמו הוא שהכיר לחברו את האחות.
בסוף נובמבר 1952 פרסמה חברת תה"ל ידיעה מעודדת, שבישרה בחגיגיות על "פריצת דרך באספקת מים ליישובי הנגב". זאת, אחרי שמהנדס המים בלאס גילה בסקירותיו ש"שתי בריכות ניסיוניות לאגירת מי שיטפונות שהוקמו בנגב שנה קודם לכן, הוכחו כיעילות וישימות".
כעבור חודשים ספורים הגיש בלאס תוכנית ארצית להקמת 96 בריכות לאגירת מי שיטפונות, באמצעות סכר ותעלה שמזרימה את המים לבריכה האגירה. בשלב א' אושרו להקמה תשע בריכות שכאלה, והראשונה שבהן, בנפח קליטה של כמיליון ממ"ק, הוקמה בקרבת ירוחם.
מדוברות חברת מקורות נמסר לנו השבוע כי "בריכות אגירה בשיטות שפותחו לפני שבעה עשורים על ידי המהנדס בלאס עדיין פעילות בישראל, ומוסיפות למשק המים כ־30 מיליון קוב מדי שנה, מהם כ־8 מיליון קוב בנגב".
3,000 מומחים מארה"ב יתנדבו למען ישראל
דוד ויינגרטן, מנהל מחלקת העלייה במשרדי הסוכנות היהודית בניו יורק, נחת בישראל ב־20 בנובמבר 1952 וכינס מייד מסיבת עיתונאים חגיגית, שבה דיווח על תוכנית בשם "החכר והשאל כוח אדם".
התוכנית באה על רקע הצרכים הגדולים של מדינת ישראל הצעירה, שדרשו ממנה לאתר מומחים מקצועיים בעשרות תחומים, מהנדסה ועד חינוך, מענפי הכימיה והפיזיקה ועד הליכי ייצור. מדובר באנשי מקצוע שיוכלו לנצל את ניסיונם שהצטבר בארה"ב כדי לסייע בקידום החברה והתעשייה בישראל. המומחים התבקשו להתנדב לתקופה של 18 חודשים.
"באתי לבשר שאני המום ממידת ההתעניינות של הציבור היהודי בארה"ב בתוכנית המוצעת", מסר ויינגרטן בדבריו, "המונים כתבו אלינו וביקשו לקבל ישירות לביתם את חוברת ההסבר המפורטת בנושא, ולא פחות מ־3,000 מומחים ובעלי מקצוע כבר הציעו את עצמם מרצונם ונרשמו לתוכנית".
חלק מהנרשמים היו בעברם "מח"לניקים" (מתנדבי חוץ לארץ), שבאו מאמריקה לסייע לישראל בתקופת מלחמת העצמאות, ועם סיומה שבו לביתם.
ויינגרטן סייר במשך חמישה שבועות לאורכה ולרוחבה של הארץ ורכש את כל המידע שנדרש לו כדי לענות על השאלות הרבות ששאלו המתעניינים בארה"ב. לתדהמתו, הוא גילה שהגורמים המוסמכים בארץ לא הכינו עדיין את "רשימת הצרכים" של ישראל בעניין המומחים שלהם היא זקוקה.
שאלות חשובות נוספות נותרו ללא מענה במהלך שהותו, כגון מי אמור לכסות את עלות טיסות המומחים לישראל, מה יהיה גובה דמי הכיס שישולמו למתנדבים לקיומם הבסיסי, ואיפה הם יתגוררו בתקופת שירותם בארץ.
תוכנית חשמל חדשה לירושלים
מתחילת שנות ה־50 היתה חברת החשמל נתונה בקשיי מימון כבדים: גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארץ החל מסיום מלחמת העצמאות, ב־1949, לצד התפתחות המשק והתעשייה וגידול האוכלוסייה, העמידו בפני חברת החשמל אתגרי פיתוח רבים. דווקא באותו זמן התקשו משקיעי חברת החשמל, שהיתה בזמנו חברה פרטית, לגייס את המימון הנדרש כדי לענות על צורכי המשק בתחום ייצור החשמל והובלתו.
בתחילת נובמבר 1952 הושתו על העיר ירושלים הגבלות חשמל נוספות. בתגובה החליטו בתי החרושת בעיר, בחשאי, שלא להיענות להגבלות, ולקראת סוף החודש פרסמו בעיתונות "גילוי דעת", שבו מסרו כי "אפשר לרכך את הגבלות החשמל".
בתי החרושת הביאו הוכחה לטענתם: "החרושת בירושלים לא קיימה את הוראות ההגבלה האחרונות, ורוב המפעלים עבדו כבימים כתיקונם. אם משקי הבית יקפידו על צמצום השימוש בבתים - תוכל החרושת להמשיך לפעול, לייצר ולפרנס אלפי משפחות בירושלים".
כעבור יומיים החלו משקי הבית הירושלמיים להתעלם אף הם מצווי ההגבלה. בתגובה קרסה רשת החשמל - והאנדרלמוסיה השתלטה על חיי העיר. לאור זאת פעלה חברת החשמל ביעילות ובמהירות, בחתימה על הסכם הובלת חשמל ממפעל "שמשון" לייצור מלט בהרטוב, שבו הושלמה ימים ספורים קודם לכן בנייתה של תחנת כוח (שתוכננה לספק חשמל למפעל רק כעבור שנתיים, ב־1954).
כמו כן, תגברה חברת החשמל את הרחבת הקווים באזורים שונים בירושלים, והסדר, אם כי במגבלות מסוימות, הושב על כנו כבר באמצע דצמבר 1952.
ירידה בגידול האוכלוסייה
בשבועון "ידיעות סטטיסטיות", שפורסם בשבוע האחרון של חודש נובמבר 1952, התבשר הציבור על "ירידה מדאיגה בריבוי הטבעי בישראל". בדיווח נמסר ש"הריבוי הטבעי של תושבים בחודשים ינואר-ספטמבר של השנה הנוכחית עמד על 21.7 לכל 1,000 נפש, לעומת אותה תקופה בשנה הקודמת, שבה עמד על 26.1". עוד דיווח השבועון שבתשעת חודשי השנה הראשונים של 1952 נוספו לאוכלוסיית ישראל 40,441 נפש, 75% מהם מריבוי טבעי והיתר - 10,119 נפש - כתוצאה מעודף הנכנסים לארץ בהשוואה לעוזבים בתקופה שנסקרה.
לחיפה נמאס מ"ארטיק"
הפופולריות הרבה שלה זכה בית החרושת לשלגונים "ארטיק", שהחל לשווק את תוצרתו בפברואר 1952, היתה גם בעוכריו, לפחות בכל הקשור בעיר חיפה. בנובמבר 1952 שיגר ראש העיר, אבא חושי, מכתב רשמי להנהלת בית החרושת בבת ים, שבו כתב: "מאז החל שיווק שלגונכם בעירנו, הקונים משליכים את העטיפות לכל עבר, ומדרכות חיפה הפכו למרבד צבעוני ודביק, דבר המהווה מטרד מרגיז שממנו סובלים תושבי עירי".
הנהלת "ארטיק" מיהרה וייצרה מאות תיבות פסולת מקרטון ומעץ, ודרשה מהמשווקים להעמידן בצמוד לכל נקודה מכירה בחיפה. כמו כן, הדפיסה "ארטיק" מאות כרוזים שבהם הבהירה לחיפאים ש"העטיפה היא צורך היגייני, אך כשהיא מושלכת ללא הבחנה ברחוב - היא הופכת לזוהמה. אנא, תנו יד לשמירת ניקיון העיר והשליכו את העטיפות אך ורק לתוך תיבת הפסולת".
הצלחה לפרי הדר מישראל
"חבל שאין לנו השנה 10 מיליון תיבות פרי הדר", כך הודיע צבי איזקסון, חבר משלחת הפרדסנים באירופה, ששב לארץ ב־25 בנובמבר 1952. הוא הוסיף ש"מיליון ורבע תיבות שלנו נמכרו ללקוחות קבועים, וכ־4 מיליון - במכרזים פומביים, כשסוחרים רבים נותרו מאוכזבים, שכן התיבות נחטפו במהירות, ובמחירים מצוינים".
השגריר אבן באו"ם: "ישראל רוצה שלום"
בתחילת נובמבר 1952 פורסם בארה"ב מפי "מקור דיפלומטי אמין במחלקת המדינה", כי "סיכויי השלום בין ישראל ומדינות ערב גדולים כעת משהיו אי־פעם בעבר". שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן (בצילום, במשקפיים, לצד שר החוץ משה שרת, בשפם), מיהר להרים את הכפפה והצהיר ש"בהתכנסות העצרת המדינית של האו"ם בסוף החודש בכוונתי להכריז על רצונה של ישראל לפתוח בשיחות שלום ישירות עם מדינות ערב". הצעתו נדחתה על ידי העולם הערבי, ובעקבות זאת טבע אבן את אמרתו הידועה: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
הנעלמים / אמצעי תקשורת
טלפון ציבורי
שנים לפני שהסלולרי הגיע לחיינו, אמצעי התקשורת מחוץ לבית היה הטלפון הציבורי, שנראה ככספת כבדה שהותקנה בתוך תא, בנקודות מרכזיות ביישובים שונים. להפעלתו נדרשו אסימונים שנרכשו מראש, שאותם היו משלשלים לחריץ בטלפון, ומחייגים את מספר הנמען בסיבוב חוגה. ברגע שהנמען ענה - האסימון היה נופל לתוך הטלפון, ולרשות המתקשר עמד פרק זמן קצר לשיחתו, שאותו אפשר היה להאריך בשלשול של אסימון נוסף.
הצרכנייה / מוצרי מזון מאז
נקניקיות "מיס לוסי"
נקניקייה שיוצרה במפעל ישראלי לעיבוד בשר ופרצה לחיינו במחצית הראשונה של שנות ה־80. היתה זו הנקניקייה הממותגת הראשונה בישראל, שהגיעה כביכול מארה"ב, ושווקה עם לוגו של נקניקייה חביבה שחבשה כובע עם סמל דגל ארה"ב - נוסף על ג'ינגל ברדיו שהושר במבטא אמריקני כבד. "לוסי", שזכתה להצלחה גדולה, הורדה מהמדפים ב־2001, אך חזרה בגרסה "מחודשת ומשודרגת" ב־2008, לכבוד יום העצמאות ה־60 למדינה.
