היריון קשה שהסתיים בטוב: "קיבלתי את החיים שלי בחזרה"

ברוך אימהי ובעיניים נוצצות מהתרגשות, מריה בוזובסקי (32) מלטפת את גיא, התינוק החמוד להפליא שילדה לפני שלושה שבועות בבית החולים בילינסון. "הוא מושלם", היא אומרת כשהוא שוכב בזרועותיה ויונק. "אני מאושרת. בדיוק עכשיו סיימתי בכי כזה משחרר ואמרתי לאריק בעלי שאני לא מאמינה שאני אחרי זה ושזה הסתיים בצורה הטובה ביותר". ומריה לא מגזימה. היא ובעלה אריק עברו דרמה גדולה שמקורה בתעלומה רפואית נדירה, המעסיקה עד היום רופאים ואנשי צוות בבית החולים בילינסון ובבתי חולים אחרים בישראל.

הכל התחיל בשבוע ה־26 של היריון רגיל לגמרי. "עד אז ההיריון היה משעמם מאוד. הכל הלך חלק. אפילו לא היו בחילות והקאות, כלום", מריה מספרת.

את זוכרת איך זה התחיל?

"פתאום עלה לי החום, והחלו בחילות. לא הרגשתי טוב. בהתחלה לקחתי את זה קל מאוד. אוקיי, אקח כמה כדורי אקמול, ולא יותר. אולי זה שוב קורונה, אולי משהו ויראלי. כמה כדורים וזה יעבור".

אבל זה לא עבר, ומריה החליטה להתייעץ עם דודה שלה, שהיא רופאת משפחה. "היא המליצה לי על כדורים אחרים, משככי כאבים שמותר לקחת בהיריון, לקחתי את זה באיזי עד שהתחילו לי גם כאבי ראש חזקים וגם טשטוש ראייה. זה נמשך יומיים. ואז אריק אמר לי: בואי נלך למיון, אל תחכי יותר. ואני מתעקשת: מה פתאום מיון? משכתי את זה עד יום חמישי וכבר לא יכולתי לעמוד על הרגליים. חזרתי מהעבודה שלי בחברת 'גטר־גרופ', שם אני מנהלת מכירות באונליין והרגשתי שאני לא רואה כלום, שכואב לי הראש כאילו בפיצוצים, שיש לי חום. אז החלטנו ללכת למיון. הגענו לבית החולים בילינסון ואני הייתי בטוחה שבכלל התייבשתי. אתה יודע, בחילות, ראייה, בטח תסמינים של התייבשות. בטח ייתנו לי נוזלים וישלחו אותי הביתה".

אבל שם הדרמה הגדולה רק החלה. הרופאים לא שלחו את מריה הביתה. להפך. "החליטו לאשפז אותי. ודי, משם אני מאבדת את זה", מספרת מריה. תוך זמן קצר מריה קרסה ואיבדה את הכרתה. הרופאים חששו לחייה ולחיי העובר שבבטנה, ערכו לה בדיקות מקיפות וניסו לפענח את המצב הרפואי הנדיר. בסופן היא הועברה בדחיפות ליחידה לטיפול נמרץ.

הידרדרות מהירה במחלקה

ד"ר עדי וילף־ירקוני (43), מנהלת מרפאת טרשת נפוצה ונוירו־אימונולוגית בכירה בבית החולים בילינסון, היתה אחת הרופאות שטיפלו במריה. "היא הגיעה אלינו לבית החולים עם תמונה של דלקת קרום המוח: חום, בחילות, הקאות, כאבי ראש. זה עדיין לא הדאיג אותנו. זה נשמע כמו משהו ויראלי. יום אחרי שהיא אושפזה היה רושם לכפל ראייה אצלה. בשלב הזה כבר הבנו שכנראה מצבה יותר מטריד מאשר חשבנו בתחילה. היא עברה בדחיפות MRI מוח וניקור מותני. ה־MRI היה תקין והניקור המותני סיפר לנו שיש זיהום או תגובה דלקתית במוח".

זה יכול להתחבר לחשד המוקדם בדלקת קרום המוח.

"נכון. בשלב הזה באמת חשבנו שעדיין מדובר בדלקת קרום המוח. היא קיבלה טיפול אנטיביוטי כמקובל במצב הזה והתחילו לשלוח את בדיקות הדם שלה וגם של נוזל חוט השדרה כדי לבדוק מה הזיהום שגרם לדלקת קרום המוח. יש כמה וירוסים וכמה חיידקים שיודעים לעשות את זה.

"ביום־יומיים הראשונים המצב שלה עוד היה סביר. אבל מהר מאוד, אחרי יום־יומיים נוספים, הוא מאוד הידרדר. היא נעשתה מבולבלת, לא הצליחה לדבר ולא ידעה איפה היא נמצאת ומה קורה לה".

בשבוע 26 - זה מבהיל!

"מאוד! זו תמונה מאוד נדירה. היא היתה במצב בלבול חריף שמאוד הטריד אותנו. זה תמיד מטריד כשמטופל מידרדר ככה מבחינה נוירולוגית, ובטח כשמדובר באישה צעירה בהיריון. בנוסף לירידה במצב ההכרה התחילו אצלה תנועות לא רצוניות של יד שמאל".

שזה מספר לכם מה?

"שיש פעילות חשמלית לא תקינה במוח, שמפעילה כל הזמן את אותה היד. וברגע שיש פעילות חשמלית לא תקינה ברקמת המוח שכל הזמן ממשיכה, זה גם מעיד שיש איזושהי מחלה שלא מערבת רק את קרומי המוח, אלא בדלקת של רקמת המוח".

"פה זה מקרה אחר לגמרי"

בשלב זה הדרמה בבית החולים בילינסון היתה בשיאה. עשרות רופאים, אנשי צוות, מנהלי מחלקות והנהלת בית החולים עורבו בסיפור הנדיר הזה. בהם היה גם פרופ' ערן הדר (49), מנהל היחידה לרפואת האם והעובר, שאליה הועברה מריה מהמיון.

"אני לא זוכר בכל הקריירה הרפואית שנתקלתי במקרה כזה. מגיעה אלינו אישה בהיריון שמידרדרת מאוד מהר עד לאובדן הכרה, ואין לך מושג מה יש לה. אתה עושה לה בדיקות, הן חוזרות תקינות והקצב שבו הכל קרה לה הוא מאוד נדיר. רוב הנשים בהיריון מגיעות אלינו ליומיים־שלושה אחרי שחטפו איזה וירוס והכל מסתדר. קצת שתייה, קצת אקמול, מודדים חום. אבל פה זה מקרה אחר לגמרי".

אחרי כמה ימים ביחידה לרפואת האם והעובר מריה הועברה כשהיא מעורפלת הכרה למחלקה הנוירולוגית.

"כל הזמן היו שלוש קבוצות עם מריה", משחזרת ד"ר וילף־ירקוני, "המחלקה הגינקולוגית, המחלקה הזיהומית והמחלקה הנוירולוגית. היינו בדיונים משותפים: מה אנחנו עושים? בינתיים המצב המשיך להידרדר. כשחזרו התוצאות של הניקור המותני ראינו שאין שם שום מזהם שאנחנו יודעים לזהות שגרם למצב שלה. היא התחילה ליטול אנטיביוטיקה, ולא רק שהיא לא השתפרה, מצבה החמיר. לכן העברנו אותה אלינו למחלקה הנוירולוגית".

אבל גם שם, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לשפר את מצבה, שום טיפול שמריה קיבלה לא הועיל. הלחץ היה גדול מאוד. הרופאים הרחיבו את הטיפול האנטיביוטי, עשו כל מאמץ לעלות על המחולל שגורם לתגובה הדרמטית ולקריסה במצבה של מריה. בית החולים הגדול והמנוסה כל כך עמד כולו על הרגליים - אבל נותר בלי תשובות, מול הזמן ההולך ואוזל.

דרושה החלטה מהירה

בשלב זה שרר בלבול בין הרופאים - ממשיכה ומשחזרת ד"ר וילף־ירקוני: "עלו כל מיני השערות - שאולי לא מדובר בזיהום אלא במשהו דלקתי, אולי מדובר במשהו אוטואימוני, שמערכת החיסון שלה תקפה את הגוף שלה. היינו צריכים לקבל פה החלטה מהירה ודרמטית מה יעזור לה. המשכנו לתת לה אנטיביוטיקה בפאנל רחב וגם סטרואידים במינון גבוה דרך הווריד. בגלל מצבה העברנו אותה למחלקה לטיפול נמרץ. חששנו שהפעילות החשמלית הלא תקינה של המוח שלה יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך לרקמת המוח".

פה כבר הבנתם שיש מקרה מאוד נדיר.

"כן, כולם בבית החולים כבר היו מעורבים בסיפור הזה, גם הנהלת בית החולים. ידענו שאנחנו חייבים למהר כדי למנוע נזק בלי הפיך. ידענו גם שאנחנו מטפלים פה בשני אנשים למעשה. זה דרש טיפול רב־צוותי, גם זיהומולוגים, גם אנחנו הנוירו־אימונולוגים וכל המחלקה הנוירולוגית, גם הצוות שמטפל בפרכוסים שהיו לה. זה היה מאוד דרמטי, כולנו היינו בלחץ. לפני התחלת הטיפול בסטרואידים אנחנו הנוירו־אימונולוגים היינו מאוד בעד, אבל היה חשש שאם בכל זאת זה משהו זיהומי, הדבר עלול להחמיר את מצבה כי זה מאט את פעילות מערכת החיסון".

אלו היו רגעים קריטיים שבהם המצב נראה חמור ומסוכן למדי. "המטרה העיקרית בטיפול נמרץ היתה לתת לה תרופות שישקיטו את הפרכוסים, את הפעילות החשמלית הלא תקינה של המוח", אומרת וילף־ירקוני. "בטיפול נמרץ היא קיבלה תרופות שגם ממש גורמות להירדמות של המוח".

זה יכול היה לגרום לה נזק לטווח ארוך?

"אם עושים את זה לטווח ארוך, במינונים גבוהים, אז כן. אבל לתת תרופות כאלו למטופלת בהיריון - זה חייב להיות כשהיא בטיפול נמרץ. הם היו שם כל הזמן עם היד על הדופק. לא רצינו חלילה לגרום לה או לעובר נזק. היה אפילו שלב כשהיא היתה בטיפול נמרץ שהיה דיון האם ליילד אותה".

למרות שידעתם בוודאות שבשבוע כזה ייוולד פג?

"כן, כן, זו ממש החלטה קשה. לא ידענו מה לעשות. כלומר, ידענו שיש פה מצב קשה. רצינו קודם כל להציל אותה".

פרופ' הדר מסביר: "בסוף האמא יותר חשובה מכל דבר, נכון? אם אני חושב שהאמא מידרדרת והתינוק נכנס למצוקה, אז אתה מיילד. אין שום דבר טוב בליילד מטופלת בשבוע 26. אתה לוקח אותה לניתוח קיסרי כשהיא מחוסרת הכרה ומאוד חולה, אולי עם זיהום, או אולי משהו אחר. אבל בשום סיטואציה של מחלה חריפה כזו לא טוב לעבור ניתוח. בסופו של דבר אתה מיילד תינוק שהוא פג בשבוע קיצוני מאוד".

טיפול שיכול גם להחמיר

בשלב זה מצבה של מריה המשיך להיות חמור. הרופאים הבינו שגם הטיפול בסטרואידים לא מועיל. למרות זאת החליטו להמתין עוד קצת ולא ליילד אותה.

"ראינו שהסטרואידים לא עוזרים והחלטנו לתת לה טיפול נוסף באימונו־גלובולינים", מספרת וילף־ירקוני.

"זה טיפול בנוגדנים שמטרתו להשקיט את מערכת החיסון ולפעול נגד משהו דלקתי. ברגע שהיה חשד שיש לה אנצפליטיס, דלקת של המוח, שזו בין היתר המומחיות שלי, הייתי מאוד בעד להילחם ולתת לה סטרואידים ואחר כך את הנוגדנים. אבל גם חששתי: ואם זה בכל זאת זיהום ולא משהו דלקתי? זה יכול היה להחמיר את מצבה. עם זאת, היה לי ברור שיש פה מעורבות דלקתית וזה יחולל את המהפך. כך לפחות קיוויתי".

ואכן, הנס הגדול התרחש יומיים אחרי שהרופאים החליטו לתת למריה את התרופות האקוטיות שיכלו גם להחמיר את מצבה, בתקווה שיתחולל המהפך והיא תתאושש. ולמרבה המזל, זה אכן קרה.

וילף־ירקוני נזכרת: "יומיים אחרי שמריה שהחלה לקבל את את הטיפול הזה חל שיפור והיא החלה להגיב. נשמנו לרווחה. זו היתה הקלה מאוד גדולה לצוות הרפואי הגדול שטיפל בה. מריה היתה מאוד מבולבלת, אבל ההכרה שבה אליה. אני מייחסת את זה לטיפול האנטי־דלקתי. היינו פשוט חייבים להציל אותה. נתנו לה טיפול אקוטי, והצלחנו. לא היה לנו מידע מדויק. נאבקנו על חיי מריה וחיי העובר שבבטנה. אלה היו ימים מאוד דרמטיים ומורטי עצבים. עד היום אנחנו לא יכולים להגיד בוודאות מה גרם לתגובה כה חריפה של הגוף. ההערכה שלנו שהיתה לה תגובה דלקתית לזיהום ויראלי, אבל אין לנו אבחנה ודאית. מצד אחד זה מלחיץ שאנחנו לא יודעים מה זה היה. מצד שני, במבחן התוצאה - הצלחנו".

"כשהתעוררתי, דבר ראשון ביקשתי שיביאו לי משקה זירו, כאילו משהו מתוק כזה. אני גם זוכרת שהייתי בחוסר שקט. ביקשתי מהרופאים שייתנו לי חומרי הרדמה כי הייתי עייפה, רק רציתי לישון. לא הבנתי בכלל בהתחלה כמה המצב שלי היה חמור. כולם היו כל הזמן סביבי. כל הזמן הגיעו ממחלקת אם ועובר, הגינקולוגים הגיעו אלי, ניטרו אותי, בדקו, כל הזמן חיברו אותי למוניטור. היתה דאגה גדולה סביבי ברמה כזאת שבסוף אמרתי די, אבל הם לא זזו ממני. האחיות שאלו אותי כל הזמן אם אני מרגישה בסדר ואם יש לי תנועות בגוף, ו'תזיזי רגל ותזיזי יד'. כל הזמן סביבי. דאגו לי מאוד, אבל לא ידעו להסביר לי בדיוק מה קרה. הסבירו לי שזה כנראה משהו ויראלי".

לוקחים את המקרה הביתה

הרופאים לקחו את המקרה הזה גם הביתה. אישית. "אין שאלה בכלל", אומר פרופ' הדר. "אני לא אשכח איך אחת הרופאות העבירה לי הודעה 'דיברתי עם מריה'. זה היה מאוד־מאוד משמח, אחרי כל מה שהיא עברה. לפני כמה ימים פגשתי אותה והיא אדם חדש. כאילו בלי כלום".

וילף־ירקוני: "שיתפתי את בן הזוג שלי וגם את הילדים. יש לי שלושה ילדים קטנים, הגדול בן 14. מובן שתיווכתי להם את הסיפור של מריה. הרגשתי צורך. תראה, זה מעיק עליך העניין הזה. יש המון חשש. אנחנו מקבלים את ההחלטה הנכונה? אולי אנחנו מפספסים משהו? זה החיים של הבן אדם, הוא באמת באותם רגעים בידיים שלנו, או לפחות המוח שלו. הניסיון מראה לנו מה תוצאות לא טובות יכולות לעולל ולאיזה נזקים נוירולוגיים זה יכול להוביל. ואנחנו רצינו לעשות את המקסימום וידענו שהזמן פה הוא קריטי.

"כשראיתי את מריה מתאוששת וחוזרת לעצמה, זו תחושה שקשה מאוד להסביר. כן, גם לרופאים יש דמעות. ברגעים הדרמטיים שמרתי על קור רוח. השבוע כשראיתי אותה, במצב אחר לגמרי, כבר הרשיתי לעצמי להתרגש מאוד".

ואכן, אחרי שבועיים קשים ומסוכנים בבית החולים מריה שוחררה לביתה בראש העין. "השתחררתי מבית החולים עם חשש אמיתי לחיי. חששתי שהכל יחזור שוב".

פחדת?

"מאוד. בימים הראשונים אחרי שחזרתי הביתה פחדתי מהצל של עצמי ופחדתי להישאר בבית לבד עם בן, הילד שלי. פחדתי להרים אותו. הוא מאוד שובב. ופחדתי שפתאום לא אצליח להשתלט עליו, להרים אותו, להוריד אותו. ממש לא הכרתי את זה אצלי. הייתי עייפה שזה לא להאמין. פתאום אם בצהריים לא שמתי את הראש לאיזה שעה, לא הצלחתי לתפקד. הבנתי שאני חייבת לחזור לחיים אחרי האירוע הקשה שעברתי. היה לי קשה לתפוס שאני לא מאה אחוז. לא קלטתי בכלל בהתחלה שהייתי במצב קשה. והרופאים עדיין לא יודעים להגיד לי בוודאות מה היה לי. עד עכשיו זה בלתי נתפס. יום אחד הייתי בהיריון רגיל, משעמם, בשבוע ה־26, בלי שום בעיות, ויום אחרי לא יכולתי לקום מהספה. גם היום אם יש לי כאב ראש אני חושבת: רגע, אני צריכה לחשוש שזה חוזר?".

ניתוח קיסרי ותינוק בריא

ביום רביעי, לפני שלושה שבועות, בשבוע ה־39 להריונה, זה קרה. "הייתי במתח גדול", מספרת מריה. "אושפזתי ערב לפני וחיכיתי מאוד לניתוח הקיסרי שלי. רציתי שהכל יהיה מאחוריי אחרי כל מה שעברתי. הרגיעה אותי הידיעה שד"ר ריקי ברגל־בסון (רופאה בכירה במחלקת אם ועובר בבית החולים בילינסון) תנתח אותי. היא ליוותה אותי בכל השלבים מאז האשפוז שלי במהלך ההיריון, גם אחרי שהשתחררתי והייתי בשמירת היריון. ברגע שראיתי אותה ואת המתמחה נכנסות לחדר לפני הניתוח נרגעתי. הרגשתי שאני בידיים טובות ובטוחות".

הניתוח עצמו ארך כ־40 דקות ובסיומו נולד תינוק מקסים שקיבל את השם גיא. "אחרי שהתעוררתי מהניתוח הייתי בהתאוששות. הראו לי את התינוק שלי בתמונות מהטלפון, ומאוד התרגשתי".

ואיך את מרגישה עכשיו?

"אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה, הסיפור הזה הכניס לי המון פרופורציות לחיים. קשה לתאר את ההרגשה שלי", היא דומעת. "היום הבן הגדול שלנו, שהוא כבר בן שנתיים וחצי, הגיע לבית החולים, ולא הפסיק ללטף ולנשק את האח החדש שלו. 'תינוקי, תינוקי, אח שלי, אח שלי', הוא לא הפסיק למלמל. ואני חשבתי - איזה אושר. איזה כיף שאחרי כל מה שעברתי בהיריון הזה כך זה נגמר".

ילדות בעיר מריופול

חייה של מריה ידעו עליות ומורדות: היא נולדה באוקראינה בעיר מריופול שהופגזה לאחרונה על ידי הכוחות הרוסיים. "במריופול, בבתי החולים שהופצצו, סבתא שלי היתה רופאה מיילדת. היא יילדה אותי באחד מהם. היה לי ממש קשה לשמוע שזה קרה שם. אני חושבת שעמיתה לעבודה של סבתא נהרגה שם. סבתא כמובן בישראל, בת 82. מאוד כואב לי לשמוע מה שקורה באוקראינה ובמריופול, שם נולדתי וחייתי את שנותיי הראשונות. לסבתא מאוד קשה מה שקורה שם".

בגיל 6 עלתה לישראל יחד עם אמה, ויקטוריה. בת יחידה. אביה נשאר שם. הן התמקמו בבת ים, שם גדלה. "כמובן לא ידעתי עברית כשהגעתי לכאן", מספרת מריה. "אני זוכרת שהיתה לי קליטה די טובה בישראל. היו גם תקריות, פה ושם, של גזענות".

מה זה אומר?

"כל הביטויים של הרוסיות וכל זה... זה תמיד היה. אבל זה היה רק בבית הספר היסודי, בחטיבה זה כבר נגמר - הילדים מאבדים עניין".

היא למדה את השפה די מהר, בעיקר בבית הספר.

"הכל היה די רגיל בחיים שלי. יציב. למדתי טוב, סיימתי בגרות והתגייסתי לשירות צבאי במשרד הביטחון. סיימתי שנתיים, ויצאתי לדרכי.

"אחרי הצבא עשיתי תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למינהל. אחרי שסיימתי התחלתי לחפש את עצמי. עבדתי במשרדי פרסום, במשרד מיתוג. הבנתי שככה אי אפשר להקים משפחה, כשאתה עובד עד שמונה בערב. מאוד רציתי להקים משפחה".

בגיל 25 התחילה לצאת עם אריק. "היו לנו חברים משותפים. אני חושבת שהכרתי אותו עוד כשהייתי בצבא. היינו יחד במסיבות, באירועים וכאלה. היינו מין חבורה כזאת, אמרנו תמיד שלום, לא משהו מיוחד".

אז איך לפתע ניצתה האהבה ביניכם?

"היינו במסיבה גדולה בגני התערוכה. הוא היה בתוך הבר. קיבלתי החלטה, ופשוט אמרתי לו: 'צא מהבר'. הוא יצא ופשוט תפסתי אותו ונישקתי אותו. אמרתי יאללה, הולכים על זה וזהו". ובאמת הלך להם. אריק (35), שעלה לישראל בגיל 6 מליטא, מבוגר ממריה בשלוש שנים ועובד כחשמלאי מטוסים באל על. לפני ארבע שנים התחתנו, ולפני שנתיים וחצי נולד בנם הבכור, בן. הכל היה רגיל אצלם. בן חמוד וקטן ואנרגטי, עבודות טובות ושגרה ברוכה. עד שקרה להם המקרה. ונדמה שגם ממנו הם יצאו מחוזקים.

מריה, ילדת תינוק בריא. מה עוד אפשר לאחל לך?

"רק שנהיה בריאים. שנתרחק מבתי חולים ונגיע לשם רק לדברים שמחים. כל השאר יסתדר".

erannavon9@gmail.com