חזירות לא חד"פ: כשחרדים "משתחררים" כמו קיבוצניקים

יש ציטוטים בלתי נשכחים שכבר מהרגע שבו נאמרו לראשונה היה ברור שהם נוגעים בנצח. קחו למשל את תרועת הניצחון של אותו ש"סניק אלמוני וצוהל שאמר משהו כמו "נחגוג בשבת בקידוש עם הרבה שתייה מתוקה וכלים חד־פעמיים". לי אישית לא נותר אלא למלמל "סחתיין". אין ספק שמדובר בקלאסיקה במיטבה.

קל לצקצק מול המשפט הזה. קשה שלא להתנשא. הרי הנתונים היבשים אומרים שאחד מגורמי התמותה העיקריים בציבור החרדי הוא צריכה מופרזת של מתוקים. בעיקר אותם משקאות צבעוניים. ונכון, עניין שמירת החיים והבריאות הוא לא איזה קשקוש שקשור בלעדית ללימודי ליבה, אלא מין קטע די מרכזי בספרי ההלכה. גם כאלה שנלמדים במגזר החרדי.

ועם זאת, חשוב לומר שהציטוט הזה, דווקא הוא, "נחגוג בשבת, עם שתייה מתוקה וחד"פ", הצליח להתבלט כל כך לא רק בגלל המרכיב האבסורדי והמרגיז. הוא נחרט, ונשלף בוויכוחים, וכבר הוזכר ב"ארץ נהדרת", גם בגלל שיש בו משהו שכמעט כולנו יכולים להזדהות איתו.

לי, באופן אישי, הציטוט הזה פתר תעלומה ותיקה. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה שמעתי על המנהג של חלק מקיבוצי "השומר הצעיר" לחגוג את יום הכיפורים בזבח של חזיר צלוי על מדורה גדולה. הייתי צעיר מאוד כששמעתי על כך לראשונה, ובפשטות - הבטן כאבה לי רק מלשמוע. עם השנים נעשיתי קצת יותר קשוח, אבל קשה להגיד שאי־פעם התמלאתי הערכה לחגיגה הספציפית הזאת בתאריך המסוים הזה. ברור לי שאסור להתנשא, אבל במחילה - ההתייחסות הזאת ליום כיפור נשמעה לי תמיד כמו שיא העליבות.

עם זאת, ההזמנה החגיגית לפצוח במשתה של חד־פעמיים ומשקאות זרחניים ועתירי סוכר הזכירה לי כמה בני האדם דומים זה לזה בסופו של דבר. כולנו משתוקקים לחופש, ולא חשוב ממה. חרדים, כמו קיבוצניקים, שונאים שאחרים מתערבים להם בצלחת או מחטטים בהעדפותיהם האישיות ובחטאים הקטנים שבלעדיהם אי אפשר. וכן, ברגע שהוא מצליח להעיף לכל הרוחות התערבות מעיקה שרבצה על כתפיו, יש לו, לאדם, נטייה לחגוג את זה.

מייסדי הקיבוץ היו חסידים לשעבר שפרקו בנעוריהם את עול המצוות. אפשר להבין מאיפה צץ אצלם הרעיון העקום לציין דווקא כך את הערב שבו אבא שלהם גרר אותם ל"כל נדרי". כמה טעם טוב יש בחגיגה הזאת? כמה היגיון? נו, בערך כמו ההיגיון והטעם הטוב בחגיגת החד־פעמי והבקבוקים שכתוב עליהם "משקה קל בטעם כתום", ושאליה, השבח לאל, לא הוזמנתי.

הרי מישהו החליט שחוקי החד־פעמי לא נחקקו לטובת איכות הסביבה אלא נגד החרדים, ונראה אתכם משכנעים את רבבות המצביעים שאימצו את התיאוריה הזאת. בעצם, גם במאבק המכבים נגד היוונים קרה משהו דומה. היוונים ניסו לכפות עלינו את תפיסת עולמם. הם והשטויות שלהם, כמו אידיאל האתלטיקה והגוף המושלם, ניסו לחנך אותנו. למזלם הטוב של ההיסטוריה ולוח החופשות יהודה המכבי ניצח את אנטיוכוס. ואיך אנחנו חוגגים את זה? תוקעים סופגניות, כמובן. אין ספק שגושי בצק מטוגנים הם סטירת לחי לאג'נדה היוונית בדיוק כמו שערימת חד־פעמי על הדשא היא מחאה נגד ממשלת לפיד.

פעם אמרו שאין שופטים את האדם בשעת צערו. ייתכן שהגיע הזמן לעדכן את הפתגם הזה. גם בשעת חגיגתו הבן אדם לא כל כך שפיט.

תגידו: צביעות! ובצדק תגידו. כל עוד מדובר רק בשיקולים אישיים של היקפי מותניים, הרי זכותו של כל אדם לבחור להיות חטוב כדוד בן ישי, או עגלגל כעגלון מלך מואב. אבל כשזה מגיע לאיכות הסביבה ולעתיד כדור הארץ - באמת קשה להבין איך אפשר מצד אחד ללמוד תורה ומצד שני לגלות כזה שוויון נפש לעתיד העולם.

ולא רק בגלל הפסוק "לעובדה ולשומרה", שהפך עם השנים למוטו של כל מיני מתקני עולם ואוכלי קינואה עם מבטא אמריקני מעצבן. לא. באופן כללי, יש לספרות חז"ל המון כבוד לרשות הרבים, והעולם, אתם יודעים, הוא לכל הדעות חתיכת רשות הרבים.

וגם זאת סיבה מעולה לחבק את הציטוט הנהדר הזה שהזמין את כולנו לחד"פ ולמשקאות. כי ברגע שמתחילים לטפל בצביעויות, אז אין ברירה אלא לטפל בהן לכל האורך. ועל זה בדיוק אני אשמח לדבר. כי כולנו, מי שצורך תקשורת ומי שמייצר אותה, לא מפסיקים לדבר על כך שהדרך היחידה לעצור את זיהום האוויר והים היא להרגיע את הצרכנות. לבלום את המרוץ המטורף. להתרגל אט־אט לקנות אחרת. למרות שאם מקשיבים למומחים, אז ייתכן שאין לנו באמת זמן ל"אט־אט", ואולי צריך טיפה ללחוץ בקטע של המעבר לתרבות צרכנית אחרת - מדודה יותר ונבונה הרבה יותר.

ואכן, כולנו מנסים למחזר, לצמצם. פה ושם אפילו זורקים כמה קליפות לקומפוסט. אבל אז, לקול תופים וחצוצרות, מגיע יום הרווקים הסיני. יום שהיה אמור לעניין אותנו בערך כמו יום חולי הצליאק הפולינזים, או חג האיטרים הקרואטי. ובכל זאת, הנה הוא כאן, והוא ממלא מוספים פרסומיים עד להתפקע.

והוא רק פותח את עונת הקניות ההכי־עוד־יותר־מיותרות שיש, עם מבצעים מטורפים, הנחות מטורפות, ובעיקר קניינים טרופי דעת ומסוחררים שעומדים גם השנה לבתק ערימות של אריזות, פצפצים וקרטונים שבחיקם שוכן, הס פן תעיר, המוצר הנחשק שנרכש בהנחה מטורפת, ושאותו למעשה הם לא באמת צריכים.

ואם כבר מדברים על צביעות - נסו נא להיזכר מתי לאחרונה ניסיתם לשלוח משהו לתיקון. משהו. בגד, רהיט או מכשיר חשמלי. גדלתי בין בעלי מלאכה, וחלק גדול מילדותי עבר עלי במעקב משתאה אחרי תבונת הכפיים של סנדלרים, מכונאים, אופים ומנפחי זכוכית. עד היום אני מצפה למישהו שיגיד לי שוב "תשאיר לי את זה כאן. אין דבר שאי אפשר לתקן. יש לך כמה ימים?".

אבל לא, כמעט תמיד תבוא ההצעה לזרוק ולקנות חדש. כמעט תמיד החשבון יהיה פשוט וגם ישתלם. כי אף מחוקק לא דואג לכך שהתיקון יהיה כדאי. שהחלפים יוצעו במחיר סביר. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב זורקים כמה בקבוקים למחזורית, בעיקר כדי לסמן וי על סעיף הסביבה, אבל זורקים החוצה כמו כלום עוד מכונת כביסה בת שנתיים או מדפסת בת שנה. ואחר כך עוד מעזים לגחך על ההוא שלא מתבייש להזמין למסיבה של חד"פים.

עוד דבר. ביום הבחירות סערו הרוחות מול תמונות של גבר ישראלי בחולצת "מרצ" שמבזה תפילין. התגובות ברשתות היו כמובן אמוציונליות מאוד. כל החברים השמאלנים שלי היו מאוחדים בדעתם שמדובר בפרובוקטור במקרה הטוב. אולי בכלל התמונה ערוכה ומודבקת. אין אנשים מגעילים כאלה בשמאל. אין אנשים מגעילים כאלה. נקודה. ככה זה כשהחרפה גדולה מנשוא.

השבוע הוכיח נתן זהבי שיש אנשים כאלה. ושוב, התגובות הנסערות לא איחרו לבוא. ידוענים רבים, כמו אביב אלוש, יובל המבולבל ואחרים צילמו את עצמם עטורים בתפילין והעלו לרשת. מה שיצר תהלוכה נאה של סלבים בתפילין, וממילא מוביל אותי לפנות מכאן לנתן זהבי ולבקש, כמעט להתחנן: אנא ממך, במטותא, בחיים־בחיים אל תגיד משהו מגעיל על ברית מילה.

shishabat@israelhayom.co.il