"כמה אירוניה יש בשם שלי", אומרת אהובה אלפרון. "אהובה זו מישהי שאוהבים אותה, לא? אני לא בטוחה שכולם אוהבים אותי. אני מרגישה שיש כלפיי אמפתיה, אבל היא מהולה בהרבה מאוד חשש.
"אחרי הרצח של בעלי, היו כאלה שריחמו עלי. נשארתי לבד, אלמנה עם שבעה ילדים, הקטנה שבהם בסך הכל בת 4 וחצי. ברור שהיו גם כאלה שחשבו שקיבלתי את מה שמגיע לי.
"היו תקופות ששקלתי לשנות את השם לאהובה רון. או אולי לחזור לשם נעוריי, אהובה אמסלם. אבל הרגשתי שאעשה מעצמי צחוק. מה זה באמת משנה? ובכל מקרה, הבנים שלי בחיים לא היו מסכימים שאחליף את שם המשפחה.
"בסופו של דבר, העניין הוא שייצא לך שם טוב, לא שם המשפחה ולא השם הפרטי. כשמישהו מסומן במדינה הזאת, הוא מסומן לעד. השם הטוב שלי נגנב, והוא בלתי ניתן להשבה".
מי גנב לך את השם הטוב, בעלך?
"ברור. ברור שגם הקשר הזה, שהיה מושתת על אהבה גדולה, נשא מחיר. מאוד קשה להתקבל לחברה אחרי שהיית נשואה לאדם כזה. אני לעד אהיה אלפרונית. האלמנה של. האמא של. הגיסה של. ואף אחד לא מכיר אותי באמת, למרות שכולם בטוחים שכן".
בעוד חודשיים ימלאו שמונה שנים לרצח בעלה, יעקב אלפרון, הקודקוד של אחת ממשפחות הפשע הבולטות והמוכרות בישראל. 22 שנים היתה אשתו, מתוכן כ־15 שנים במצטבר הוא לא היה איתה, כי ישב בכלא. שלושה מתוך שבעת ילדיהם היא ילדה לבד. כשהיו בני כמה חודשים היתה מביאה אותם לביקור בבית הכלא, להכיר את אביהם.
במהלך כל אותן שנים התמקדה בגידול ובטיפוח הילדים, בניסיון לחצוץ בין עיסוקי האב לחיי ילדיו. גם בקידום עצמה השקיעה, למדה ללא הרף, כולל לתואר דוקטור בנטורופתיה ובפילוסופיה רפואית במכללה לטבעונות תל אביב. ניסיונותיה להצטייר בעיני החברה כאישה נורמטיבית, כאם ככל האימהות בבית הספר או בגינה הציבורית, נידונו מראש לכישלון.
עכשיו, בגיל 50, היא כבר סבתא לחמישה נכדים, משלושת בניה דרור (29), אלעד (28) ועומר (24). גם הם הבליחו בעבר במדורי הפלילים. דרור אף הורשע בעבירות של סחיטה ואיומים, וביוני 2015 נגזרו עליו 13 חודשי מאסר בגין איומים. אהובה נמנעת מלדבר עליהם, "אני מכבדת את הבקשה שלהם, כבעלי משפחות, שלא אדבר עליהם בתקשורת. תודה לאל, היום שלושתם בביתם, בשיגרת החיים שלהם. אני את שלי כאמא עשיתי איתם. היום אני ממוקדת מאוד בארבע הבנות שלי".
שתי בנותיה הקטנות, יהלי (16) והלל (13), מתגוררות איתה. נועה בת ה־19 משרתת כחובשת קרבית במגלן. קים בת ה־27 היא שחקנית, שחזרה לארץ לפני כשנה משהות של שש שנים בחו"ל. שלוש שנים למדה בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק ועוד שלוש שנים חיה בגרמניה, בעיקר במינכן, שם למדה גרמנית על בורייה והופיעה בתיאטרון, בטלוויזיה ובפרסומות.
לאחר מותו של אלפרון, שאיפתה של אהובה להפסיק להיתפס כ"חפץ חשוד", כהגדרתה, רק התגברה. בשנים האחרונות היא עושה ככל יכולתה כדי להגיע לציבור, לשנות את אופן ההסתכלות עליה, ואפילו מצליחה להתפרנס מזה. יש לה דף פייסבוק וערוץ יו־טיוב שוקקים, וחנויות אופנה מעניקות לה בגדים ואביזרי לבוש במתנה כדי שתצטלם בהם, מה שמכניס לכיסה אלפי שקלים בחודש.
בנוסף, היא מקיימת הרצאות ברחבי הארץ, המבוססות על סיפורה האישי. עד עכשיו, ההרצאות היו סגורות ומוזמנות מראש. אחרי החגים היא תתחיל לפתוח אותן לקהל הרחב, בתשלום. הראשונה תהיה בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
"אנשים באים להרצאות שלי עם תפיסה מובנית בראש, עם איזה דימוי שלי שחי אצלם במוח, של 'אלמנת העבריין והמומחית לעולם הפשע'. בעבר הייתי יוצאת צרודה מכל הרצאה, כי ניסיתי בכל מאודי לשכנע ולהסביר את הצד שלי. בהדרגה הבנתי שההצלחה שלי היא שאנשים ייצאו מההרצאה עם ספק. והצלחתי.
"היום ההרצאה נוגעת לא רק לסיפור החיים שלי. אני מנסה להרחיב את השיח ולדבר על חיים עם קושי. כל אחד מאיתנו מתמודד עם החבילה שלו. עם מלחמות היום־יום, עם הבחירות השגויות והמחירים שבצידן. יכולתי להתמודד או להתמוטט, ובחרתי להתמודד, לכן אפשר לקחת ממני דוגמה. מודל להעצמה נשית.
"אני הכי רוצה להרצות בתיכונים. לומר לנערות, מי שחושבת שכל הנוצץ זהב, שתחשוב שוב. אם בא אליכן מישהו מקסים עם רכב ספורט חדש ומְספר שישב פעם־פעמיים במאסר והיום הוא לא עובד - תיזהרו. תפעילו את הראש, לא את הלב.
"ניסיתי להגיע גם לטלוויזיה עם תוכנית בישול משלי, אבל מפחדים לתת לי במה במיינסטרים. אני בשלנית מעולה, אני מבשלת בכל יום אוכל של מאמות, שאין לו תחליף. מגוון עצום. דרך הבישול אני מנסה לשכנע אנשים לאכול בבית, בחיק המשפחה. אצלי הילדות קמות בשבת בבוקר והשולחן בסלון מתפוצץ מכל המטעמים שהן אוהבות. הבית לובש חג וצחוק ושמחה כל שבת מחדש.
"לפני כמה שנים התחלתי להעלות תמונות ומתכונים לפייסבוק, וברגע שראיתי שיש התעניינות אדירה במה שאני מבשלת, ברמה של אלפי לייקים ועשרות אלפי צפיות, ניסיתי להגיע לתקשורת. אז סגרו איתי על הגשת פינת בישול בתוכנית בערוץ 24, ויום־יומיים לפני שהתוכנית עמדה להצטלם התקשרו ואמרו לי שמבחינה תקציבית זה לא מסתדר. אני כבר הכנתי את רשימת הכלים, הכל היה סגור. הייתי המומה.
"אמרתי לעצמי, אוקיי, ברור לי מה באמת קרה. ברור שפחדו מה אנשים יגידו. אין אומץ לשים אותי בפרונט בתור אהובה נטו. לא רוצים, לא צריך. אני אעשה תוכנית בישול אינטרנטית.
"מאז, כמעט בכל פעם שאני מבשלת, השכנה שלי מהקומה למטה מצלמת אותי, ואני מעלה לערוץ שלי ביו־טיוב. זה מטורף מה שקורה שם, איזו הצלחה. כמו שתמונות שאני מעלה בפייסבוק מייד גוררות אלפי לייקים. יש בזה אמירה.
"תמיד יהיו אלה שיתקוממו, למה לתת במה לאישה של ראש ארגון פשע, ובושה למדינה, והנה הבלונדינית הזאת, נו בטח, מה היא כבר תגיד על הילדים שלה ועל עצמה. אז באמת סליחה שאני חיה. מי שאומר את זה, שיפשפש בכיסים של עצמו. אם הוא היה חי חיים כמו שלי, עליו היה הרבה יותר מה לכתוב מאשר עלי.
"בסדר, יעקב אלפרון יהיה לעולם בעלי, אבל יש לי את החיים שלי, אני אדם בפני עצמי. כל החיים שלי תמיד נתתי. לחברים, לגננות, למורות, לשכנים. מתנות, עוגות, תבשילים. לא כדי לקנות מישהו, אלא רק שיקבלו אותי. שבדרך הזאת אולי יסתכלו באמת עלי, בלי קשר ליעקב".
הבחירה שלכם זה בזה מעידה עלייך.
"קודם כל, הבחירה שלו בי מעידה על דברים שאני חושבת שהם לגמרי טובים. הוא היה יכול לבחור בהרבה נשים אחרות. והיו לו, מלא. מדוגמניות ועד מלכות יופי. והוא עדיין בחר בבחורה משכונה צנועה בכפר סבא, מבית קטן, שידע שתהיה אישה טובה ואמא טובה לילדיו.
"בצמרת עולם הפשע, חשוב לגברים שתהיה לצידם אישה עם פרסטיז'. שתהיה מעבר לקולב יפה. יעקב מאוד תמך בי ובהתקדמות שלי. כשהוא ראה שהוספתי לשיקים את תואר הדוקטור לפני השם שלי, הוא היה מבסוט. מה זה מבסוט. וגאה.
"ואני, כל החיים אשלם על זה שאהבתי אותו ושהייתי אשתו? גם משכנתא מסתיימת מתישהו".
• • •
האלפרונים היו בניהם של זוג עולים ממצרים, שהקימו את ביתם בגבעת שמואל. משפחה קשת יום, שחמישה מתוך 12 ילדיה - ניסים, מוסא, אריה, זלמן ויעקב - החלו לפעול בתחילת שנות השבעים בתחומים מפוקפקים שכללו בעיקר עסקי בוררויות, גביית חובות ודמי חסות.
ראובן, בכור האחים, ששירת בצה"ל בחיל ההנדסה, נהרג בנובמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, כשהתנדב לבצע עבודות ביצורים בתעלת סואץ, תחת אש מצרית. לאחר מותו הוענק לו עיטור המופת. יש הטוענים שהאובדן והשבר המשפחתי הם שהובילו את אחיו לחיי הפשע.
לאורך השנים נכנסו האחים ויצאו משערי בתי הכלא, ניהלו סכסוכים מדממים עם יורשיהם ועם משפחות פשע אחרות והצליחו לחמוק מאינספור ניסיונות חיסול. רציחתו של יעקב אלפרון בנובמבר 2008, באמצעות מטען חבלה שהוצמד למכוניתו בתל אביב, החלה לסמן את שקיעתה של אימפריית הפשע המשפחתית. היום תולדותיה מחווירות אל מול שחקנים חזקים, מסוכנים ומתוחכמים בהרבה, שמאיישים את העולם התחתון.
משמאל לימין: עומר, אהובה, אלעד, יעקב, דרור (עומד) ונועה. "אין כלא במדינה שלא ביקרתי בו, עם ובלי הילדים" // צילום: משה שי
בגיל 33, כשהיה בשיאו, פגש יעקב את אהובה אמסלם בת ה־19, בוגרת בית הספר החקלאי־דתי מקווה ישראל. היא שירתה כמתנדבת בשירות הלאומי בחדר המיון של בית החולים מאיר, והוא הביא לשם חבר שחש ברע.
"ברגע שצדתי את עינו, הוא התחיל לחזר אחריי במרץ. לא היה לי שום מושג במי מדובר, וכשהבנתי זה כבר לא שינה לי, ידעתי שאני רוצה לחיות איתו. התאהבתי בו, הערצתי אותו".
מה אמרו במשפחה שלך?
"הם חששו מאוד וניסו לשנות את דעתי. ציפו ממני למשהו אחר לגמרי. מאז שאני ילדה ייעדו אותי לגדולות. הייתי תלמידה טובה, מלכת הכיתה, מלכה בכל מקום. בכל מסיבה דיקלמתי את הנאומים שכתבתי. ופתאום באתי עם הבחירה הזאת שלי. הייתי ילדונת, והאמנתי שאני צריכה ללכת אחרי הלב".
את מאמינה בזה גם היום?
"הלב אומר לי שאם היום היתה ניתנת לי הבחירה, היא היתה לעולם יעקב. אבל זה לא מספיק. בגיל 19 לא ידעתי לאילו חיים אני נקלעת. לא הרכבתי את המשקפיים שהיו משקפים לי את המציאות וכנראה גורמים לי להימנע מהקשר הזה, כי החיים שלי נהרסו. שילמתי מחיר כבד עבור האהבה הזאת והזוגיות הזאת.
"עד היום אני אוהבת אותו, אבל גם כועסת עליו. בחרתי בחירה וזרמתי עם החיים, לפעמים מחוסר ברירה. כי את כבר שם. אי אפשר לצאת מזה. במצב שבו הייתי, לא יכולתי לצאת ולפתוח דרך אחרת".
למה, בעצם?
"קודם כל, כי היו לי ילדים. וגם כי אהבתי אותו. יעקב היה תואם הדנ"א שלי. החברה הכי טובה שלי. היה לי מעט ממנו, אבל מעולה. הוא היה חוזר הביתה אחרי חמש שנים בכלא, והייתי מרגישה כאילו לא נפרדנו לרגע.
"הוא כיבד אותי, וזה לא מובן מאליו. הייתי מכינה חביתה פשוטה, והוא היה אומר לי: אהובל'ה, איזה טעים זה. ואהובל'ה, בואי אלי ואספר לך משהו מצחיק".
את העדפת לא לשמוע ולא לדעת מה קורה איתו?
"את כל האישומים נגדו תמיד הכרתי. התנהלתי מול עורכי דין, הגעתי לכל הדיונים. שמעתי וקראתי את הכל.
"הוא לא ראה בדברים שעשה את העבירות שייחסו לו. הוא חשב שמגזימים איתו, כי הוא כבר מסומן".
ומה מעבר לאישומים? הוא היה חוזר הביתה ומספר על מה שעשה?
"הוא בקושי עירב אותי במה שהוא עושה. סיפר לי על קצה המזלג. לא הכל, ברור שלא. אמרתי לו שייקח בחשבון שאם המשטרה שואלת אותי שאלות, אני עונה. אני לא אשקר בחקירות. לא קורצתי מהחומר שמאפשר לנצור את הלשון.
"הוא ידע לסנן, לצייר לי עולם טוב. וזאת היתה אשליה שהתנפצה לי בפרצוף".
מתי?
"כשהוא נרצח. באותו רגע התוכניות המדהימות שהיו לנו למשפחה, לילדים - נגדעו, ואני חטפתי את הכאפה.
"עד יום מותו הוא הבטיח לי עולם אחר. גם כשהיה בכלא. ואני לא בחורה טיפשה. תביני כמה קל לנו להישאב לחלומות. כי את רוצה להיות במקומות החלומיים האלה, ואת אוהבת. הוא גם כל הזמן נתן לי להרגיש שהוא לא אשם בכלום ורודפים אותו והכל ייגמר. ואני מצידי הייתי טוטאלית".
ואולי גם היית כבולה? הוא היה נותן לך לעזוב אותו?
"אני חושבת שהוא היה משחרר אותי אם הייתי מבקשת. אולי אני טועה. אולי הוא לא היה משחרר אותי, ורק נתן לי לחשוב שאם ארצה ללכת הוא ייתן לי. אבל לא רציתי, כי אהבתי אותו, ובמיוחד את המשפחה שהקמנו.
"בדיעבד אני כועסת גם על עצמי, שלא ניהלתי את הדברים אחרת. שלא הכרחתי אותו לעזוב את הארץ, לברוח מפה ולהציל אותנו. שנחיה חיים אחרים, רחוק מהפשע".
הוא רצה לעזוב את הארץ?
"מאוד. אבל כשהנושא עלה על הפרק, היינו בקונפליקט מאוד קשה. בהתחלה יעקב לא רצה להפקיר את אחיו, ובהמשך היו לנו ילדים בצבא, שאותם לא יכולנו לעזוב.
"חיי הפשע הם חיים של לחיות או לחדול. אין באמצע. אתה לא יכול להחליט על דעת עצמך שאתה פורש. אין לפרוש.
"אלא אם כן אתה פשוט נעלם. עובר לחו"ל, או לישיבה שאף אחד לא שמע עליה ואתה לא מוציא ממנה את האף.
עם יעקב בבריתה של הבת נועה. "הוא היה חוזר הביתה אחרי חמש שנים בכלא, והייתי מרגישה כאילו לא נפרדנו לרגע"
"שנים לפני הרצח, יעקב אמר שהוא בדרך לתלות את הנעליים. הוא כבר היה מבוגר, בן 55, ולא מאוד בריא. מי שחי את החיים האלה לא מגיע לגילאים כאלה. כי יש להם את המלחמות הפנימיות שלהם. בסופו של דבר זה הורג את ההוא, ולזה יש קואליציה נגד האחר.
"בשיחות הרבות שניהלנו במהלך הביקורים בכלא הוא הבהיר לי שתם הפרק העברייני בחייו. זה כל הזמן היה, 'אהובל'ה, אני רק יוצא ואת תראי שהכל ישתנה'. היו הבטחות, היו תוכניות. הוא תיעתע בי".
מה מנע ממנו לקיים את ההבטחה?
"אני לא יודעת. בכל פעם שהוא היה משתחרר היתה תקופת רגיעה, הכל היה נראה שקט ושלו, ואז בום. הוא היה יוצא איזה ערב, מעורב בתקרית, ושוב מעוכב לחקירה, נעצר, המשטרה עורכת חיפוש ואנחנו פונים לעורכי דין.
"תראי, אני לא באמת מומחית לעולם הפשע. הוא כבר בנה את השם שלו, ואם היה מוותר, זה אולי היה מוריד מקרנו. אתה יוצא מהכלא ובסופו של דבר חובר למי שאתה מכיר. בגיל 50 קשה באמת להתחיל מבראשית.
"דבר אחד אני יכולה להגיד לך, לבנים שלי ולכולם: הפשע ממש לא משתלם. זאת ביצה קטנה ומאוד ירוקה. יש לך שב"כ, מוסד, שיטור קהילתי, משמר אזרחי, המון משטרה והמון מלשינים. ככה שגם אם שיגשגת כפושע והגעת לחיות במגדלי יוקרה ונהגת במכונית מפוארת לאיזו תקופה, אתה תשלם על זה אחר כך בריבית דריבית ובצדק. תשב במעצרים, תשלם הון לעורכי דין, תיכנס לכלא, תעבור שיקום, תהיה בפיקוח, עד הפעם הבאה. בקיצור, תיכנס לשרשרת המזון הזאת".
• • •
אנחנו יושבות בצהריים במסעדה ברעננה, לא רחוק מהדירה שאליה עברה אהובה להתגורר שלוש שנים לאחר מותו של אלפרון. היא משחקת בקצוות שיערה הבלונדיני המסנוור, שקלוע לצמה. מדי פעם במהלך השיחה היא מזילה דמעה, וכשהיא מוחה אותה, כמה ריסים מלאכותיים נתלשים ממקומם.
חבורת גברים, שלתחושתה יושבת קרוב מדי אלינו, גורמת לה לבקש שנעבור לשולחן מרוחק יותר, מבודד. גבר שמאכיל את אביו הסיעודי מרגש אותה עד כדי כך שהיא מבקשת ממנו רשות לחבק אותו.
בזווית העין היא קולטת אדם מבוגר שצועד בזריזות על המדרכה הסמוכה. "את רואה את זה?" היא מצביעה עליו בתנועת סנטר. "הוא היה מפקד כלא רמלה. הייתי רואה אותו בכל ביקור. אין כלא במדינה שלא ביקרתי בו, עם ובלי הילדים".
רצית שבעה ילדים מיעקב? הם נולדו למציאות לא פשוטה.
"לא תיכנַנו כלום. זה נעשה מאהבה. כל פעם שהייתי אומרת לו 'אני מעוברת', הוא היה מתגלגל מצחוק. אם הוא היה חי עד היום, אני חושבת שהיו לי 12 ילדים.
"במהות שלי אני אמא. אני אוהבת את התפקיד הטהור הזה. ואני התנגדתי לאמצעי מניעה. כשילד צריך לבוא, הוא יבוא. באתי מבית מסורתי, וילדים מבחינתי הם ברכה. תני לי כל היום לטפל, לפנק, להאכיל, לשבת במיטה עם הילדים ולצחוק".
נכנסת להריון בזמן שהוא היה בכלא?
"לא, מעולם לא. לא הייתי נכנסת להתייחדויות איתו. שנינו לא הסכמנו לזה. היה לו יותר מדי כבוד כלפיי מכדי שנעשה את זה בתוך תא בכלא. אם כי אני לא שופטת נשים שעושות את זה.
"הוא היה משתחרר, הייתי נכנסת להריון, ובינתיים הוא היה נעצר. כך יצא שילדתי שלוש פעמים לבד".
הסתרת את הזהות ואת העיסוק שלו מהסביבה?
"אני ביטלתי את עצמי והייתי עסוקה במחול מטורף של לכסות עליו, להגן על הילדים. כשהיו שואלים אותי מה האבא של הילדים עושה, הייתי אומרת 'מרצה'. לא אמרתי מה זה מרצה. האם הוא מרצה באוניברסיטה או מרצה מאסר", היא צוחקת. "היו ילדים שהיו בטוחים שהאבא הוא איש צבא קבע. אני לא ראיתי צורך לספר. יש הרבה אבות שלא יודעים מה הם עושים.
"ועדיין, רבים ידעו בדיוק מי הוא, הם לא היו זקוקים לי עבור זה".
במוסדות החינוך הכירו את הייחוס המשפחתי?
"לא תמיד. עומר היה ילד מאוד שובב. כשהוא היה ביסודי, כל יום היו קוראים לי לבית הספר. כבר לא היה לי כוח, הייתי חוזרת הביתה ובוכה. שום עונש לא עזר איתו, והמורות כמעט הרימו ידיים.
"יום אחד המחנכת שלו שאלה אותי, 'אין לילד אבא? בואי ננסה שבפעם הבאה שהוא יעשה משהו, אני אתקשר לאבא שלו. ככה עומר יבין ששני ההורים מגויסים יחד איתנו לטפל בו'.
"אמרתי לה, את יודעת מה - אין שום בעיה, רעיון מצוין. קחי, זה הטלפון של האבא, וקוראים לו יעקב.
"יומיים לאחר מכן עומר עשה בלאגן, כהרגלו, ויעקב קיבל טלפון מהמחנכת, שהזמינה אותו להגיע לבית הספר. בהמשך היום אני מקבלת טלפון מיעקב, והוא אומר לי, 'תגידי, למה את כזאת פסימית לגבי עומר? את יודעת מה המורה אמרה לי עליו? את מבינה בכלל איזה ילד הוא? איזה יכולות יש לו? איזה גאון הוא? כמה הוא מוצלח? ואת יודעת איך קיבלו אותי? איזה קפה הכינו, איזו קבלת פנים. אמרתי למורה שאני מוכן לבוא לבית הספר כל יום'.
אהובה עם בתה השחקנית קים. "אומרים שאני לא מספיק מוכרת? אולי דווקא האלפרון הזה כן יביא לי את החשיפה", אומרת הבת // צילום: משה שי
"עברו כמה חודשים, ובחופש הגדול מצלצלים לנו ערב אחד בדלת. אני מסתכלת במסך של מצלמת המעקב, הרי כל הבית שלנו היה מרושת במצלמות, ורואה שתי אימהות, כל אחת מחזיקה ביד של הבן שלה.
"יעקב הסתכל עלי ואמר, 'אהובה, תני לי לפתוח'. הוא פותח את הדלת ואומר, 'כן? אפשר לעזור לכן?' ואני רואה את האימהות מצליבות מבטים, עד שאחת מהן אומרת, 'כן, רק רצינו לומר שהבנים שלנו היכו את הבן שלך ורצו לבוא לבקש סליחה'. והילדים אומרים, 'אמא, אמא, לא נכון, עומר הרביץ לי, עומר הרביץ לי'. הרי ילדים לא משקרים. והאימהות מסתכלות עליהם ואומרות, 'תשתקו, לפני שירביצו גם לנו', ובורחות הביתה.
"רק תראי מה הפחד עושה לאנשים. במקרים האלה לא היתה שום סיבה לפחד, באמת שלא.
"אני זוכרת שלקחתי את הלל ליום הראשון בגן חובה, והגעתי אחרונה מבין כל ההורים. וביום הזה מראים לילדים איפה המגירה האישית, ואיפה תולים את התיק, ואיפה פינות המשחק.
"הכל היה טוב ויפה, עד שהתיישבתי למלא שאלון עם הסייעת. כשהיא ראתה שאני גרה ברחוב השחר, היא שאלה אותי, 'תגידי, את גרה ליד משפחת אלפרון? ליד העבריינים הגדולים האלה? את מכירה אותם? את לא מפחדת מהם?'
"אמרתי לה, 'מתוקה, נעים להכיר, אני אהובה אלפרון'. והיא מייד, 'אוי, אישה נחמדה וטובה שכמוך, איך אנשים רעים מדברים עליכם, בחיי'.
"להסתכל מהצד ולצחוק. או אולי לבכות. איך צל הרים נראה כהרים. לאנשים האלה לא היתה שום סיבה להגיב אלינו ככה".
שום סיבה?
"יעקב ביצע פשעים ושילם עליהם. הוא לא היה טלית שכולה תכלת, אבל דברים יצאו מפרופורציות. כל מעצר שלו, גם אם הסתיים בכלום, לוּוה בכותרות ענק, בדיווחים, ברעש.
"אבל יש פה עוד אנשים. יש רצון שלנו להפוך לחלק מהחברה, ואני לא מפסיקה להושיט לה יד, גם כשאני חוטפת סטירות.
"ואת יודעת מה? כשליגלגו עלי, הפכו אותי לדמות נלעגת במערכונים, ביקרו אותי והקטינו אותי, זה לא באמת הזיז לי. מה כן הזיז לי? אם ילד בבית הספר אמר לאחת הילדות שלי, 'אתם משפחה של עבריינים'. וגם אז, אותו ילד לא עניין אותי, כי זה מה שהוא שמע בבית. הילדים שלי עניינו אותי. לדבר איתם, להגיד להם, אתם חזקים, אתם מדהימים, אתם לא שונים מאף אחד. צאו החוצה ותיטמעו. והילדים שלי היו מצטיינים, מובילים חברתית, ילדי אצולה, אבל כל מה שאומַר עליהם תמיד יהיה בעוכריי, כי לעולם יטילו ספק בדברים שלי".
הילדים בבית הספר שמעו בבית על עבירות קשות שיעקב ביצע. שום דבר לא הומצא.
"כל האישומים נגדו היו על איומים, סחיטה ואלימות. על יתר הדברים לא הגישו כתבי אישום. תיקים נסגרו מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות.
"מותר למשטרה לעצור חשוד, אבל אם אין כתב אישום, אתה לא אשם. מעולם לא הוגש כתב אישום נגד יעקב על סמים, על זנות, על דברים כאלה. נראה לך שהייתי נשארת עם יעקב אחרי אישומים כאלה? זה קו אדום מבחינתי".
סחיטה ואיומים הם לא אישומים קשים מספיק?
"אני לא מקלה ראש בסחיטה ואיומים. אלה אישומים נוראיים, ואף אחד לא מעל החוק. אבל מה, מתיק של סחיטה ואיומים אי אפשר לצאת בחיים. כי זה סובייקטיבי".
סובייקטיבי?
"כן, יכול להיות שאת גדלת במקום מסוים, כך שתפרשי את הדברים שלי כאיום, בעוד שאני לא התכוונתי לאיים. בקלי קלות דוחפים במקרים כאלה לסגור עיסקה, ויעקב הרבה פעמים הסכים לעסקאות טיעון. בשורה התחתונה, הוא עזב את העולם הזה כשאף תיק לא תלוי ועומד נגדו".
היה לו דם על הידיים?
"אני רוצה להאמין שלא היה אחראי למותם של אנשים. אפילו שאלתי אותו פעם, והוא הזדעזע מעצם השאלה.
"מנגד, מישהו בכלל טרח לחקור מי כן נטל חיים? מי רצח את יעקב? כואב לי שאף אחד לא שילם את המחיר על הרצח. שלילדים שלי אין הזכות לדעת למה הם גדלים ללא אבא. אני זאת שצריכה להסביר שזה בגלל שאבא שלהם היה כזה וכזה?
"אדם שרצח, ולא משנה את מי, צריך להיות בבית כלא, נקודה. נראה לך שמישהו חיפש אי פעם והתאמץ אי פעם לחקור את הרצח?
"לפעמים עדיף שהרצח יהיה על רקע לאומני. הנרצחים על רקע פלילי הם אזרחים סוג ב', במקרה הטוב, מבחינת ההכרח לתפוס את מבצע הרצח".
למה לא בדקת בעצמך? בטח יש לך חשד לגבי המעורבים.
"גם אם יש לי חשד מי עשה את זה, אני לא רוצה לנהל חקירה עצמאית ולהתבוסס בעולם הזה. מההתחלה העדפתי להיות בבית עם הילדים, לחבק ולחזק, ולהגיד שאולי אני לא אתקבל בחברה הזאת, אבל לפחות שהם יתקבלו".
• • •
בצהרי יום שישי האחרון עמדה אהובה במטבח בביתה וגילגלה מאה קובות לארוחת ערב שבת. על השולחן בסלון היו מסודרים בצפיפות כלי הגשה פרחוניים, גדושים בתבשיליה ובמאפיה.
היא מתעוררת בכל בוקר בחמש, מנקה את הדירה, מבשלת ארוחת צהריים, יוצאת לצעידה בחוץ וחוזרת לוודא שיהלי והלל יוצאות בזמן לבית הספר. נועה מגיעה הביתה מהצבא בסופי שבוע, וקים מתגוררת לבד בתל אביב, מנסה למצוא את מקומה בעולם המשחק בישראל ובינתיים עובדת כמנהלת במסעדה בדרום תל אביב. "אני משוכנעת שדלתות נסגרות בפניה בגלל שהיא אלפרון", אומרת אהובה. "למרות שהיא כל כך מוכשרת ולמדה באחד מבתי הספר הטובים בעולם".
"אני לא בטוחה שדלתות נסגרות בפניי", אומרת קים, שבאה לבקר את אמה. "עזבתי את הארץ אחרי שאבא שלי מת, כי רציתי להוכיח לעצמי שיש לי זהות משלי. עבדתי הרבה בניו יורק ובגרמניה, בטלוויזיה, בתיאטרון, בפרסומות, וקיבלתי ביטחון ביכולות שלי. שם לא עניין אף אחד מי המשפחה שלי.
"גם פה הגעתי מאוד רחוק בתהליכי ליהוק לסדרות ולסרט. בסוף זה יקרה, אין לי ספק. בחלק מהמקרים מחפשים שחקניות יותר מוכרות. נבחנתי לתפקיד באחד מערוצי הילדים ולא קיבלתי אותו, כנראה בגלל הייחוס המשפחתי. אולי אפשר להבין.
"אתמול בערב אמא ואני דיברנו על זה שאולי אני דווקא אדגיש שאני אלפרון. אומרים שאני לא מספיק מוכרת? וואלה, ככה יכירו אותי. אולי דווקא האלפרון הזה כן יביא לי את החשיפה.
"אני מאוד מאמינה בכישרון שלי, אבל כשאני מגיעה למצב שבמאי אומר לי, 'אַת הבחירה שלי, את השחקנית הטובה, אבל אני צריך לבחור בשחקנית מוכרת, ולכן אלך עם דנה פרידר - אז אני אומרת לעצמי, פאק איט, תגיד שאני אלפרון ובוא נצא לדרך".
מה החלום שלך?
"יש לי הרבה. אחד מהם הוא לשחק את אמא שלי בסרט או בסידרה. לאחרונה מנהלים איתה הרבה מגעים להעביר את סיפור החיים שלה למסך. אני רוצה להיות שם".
החלום של אהובה, לעומת זאת, הוא למצוא אהבה חדשה. "כמעט לא חוויתי זוגיות נורמלית בחיי", היא אומרת. "היה לי קצת, והוא היה מקסים ומלא פרפרים. יעקב היה האהבה הראשונה שלי. אבל במהלך רוב השנים שלי איתו הוא היה נוכח־נפקד. מאז שמת לא הייתי עם אף גבר, כך שלמעשה, אני לא יודעת מה זאת זוגיות.
"בחודשים האחרונים אני מרגישה שדי, אני רוצה לחיות. לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד. לא פגעתי באף אחד. שמונה שנים חלפו, וכבר מותר לי לחיות את חיי כאחד האדם.
"יש לי חברות שגרות לידי, ואנחנו יוצאות ביחד ל'שלוותא' ול'קלרה' בתל אביב, ל'סטלה' בחיפה. אמרתי, אני רוצה לעשות וי על מקומות ששמעתי עליהם כל השנים".
גברים נרתעים ממך?
"כמו שאני נראית, אני חושבת שאני יכולה להניף אצבע ולבחור את מי שאני רוצה. אלוהים חנן אותי גם בפיזיות שלי, לא רק באינטליגנציה הרגשית ובשכל. קחי אלף גברים ותשאלי אותם, 'הייתם רוצים ללכת איתה?' - לפחות חמישים אחוז יגידו כן. לפחות, כי אני רוצה להצטנע. אבל כשתגידי להם שזאת אהובה אלפרון, זה יירד לאחוז, בקושי.
"גברים נרתעים ממני כי אני אלמנתו של אלפרון, ואולי בגלל הבנים שלי, ואולי בגלל משפחת המנוח, שאני בכלל לא בקשר איתה. למען האמת, לא הייתי אף פעם חלק מהם, ולא עשיתי הרבה על מנת להתחבב עליהם לאורך השנים. אני התחתנתי עם יעקב, לא עם המשפחה שלו".
מה מנע ממך לפתוח פרק ב' עד עכשיו?
"במקום שבו התחנכתי, אם קורה דבר כזה, גמרנו. את התאלמנת, ועכשיו תישארי בבית עם הילדים והמשפחה, והס מלדבר על גבר אחר. ואני קצת מתביישת. מרגישה שאם מישהו ילך איתי, כל המבטים יופנו אלינו.
"לאט לאט אני נפתחת, אני מעזה. אני מדברת עם אנשים ברשתות החברתיות. אני עונה לביקורת כשצריך. אני פחות מסתתרת.
"היום מישהו פנה אלי ברמזור ואמר לי שאני מוכרת לו. אמרתי לו, 'כן, אני אהובה אלפרון, נעים מאוד'. הוא אמר, 'וואי, את מקסימה, את מדהימה'. התלהב נורא.
"פעם, לא הייתי פותחת חלון. טיפסתי על הר גבוה והתרחקתי. הקפתי את עצמי בגדרות ובחומות. הלכתי לישון כל ערב בשמונה וחצי, וזה היה בסדר גמור מבחינתי. עד שהבנות היו אלה שאמרו לי, 'מה, אמא, את כזאת שווה. את רוצה לסיים את החיים שלך גלמודה?'
"עכשיו הילדים גדולים, ואני קצת משתחררת מהרצון לשמור עליהם מכל משמר. הגיע הזמן לשתות קפה עם גבר, מה שלא עשיתי מעולם".
איזה גבר את מחפשת?
"אני לא מחפשת. הוא זה שצריך להגיע. בא לי שיהיה בקיצוניות השנייה מיעקב. קיבוצניק עובד אדמה, או הייטקיסט. אבל אני לא שוללת כלום. זה בסדר שגם יהיה שוטר.
"את השנים שנותרו לי אני רוצה להעביר בכיף. לשתות בירה על חוף הים. ללכת לסרט, אחרי 30 שנה שלא הייתי בקולנוע. אני לא צריכה הרבה. רק מישהו שיצחיק אותי, שאוכל לדבר איתו, שיהיה שנון. שלא יהיה שיפוטי כלפי העבר שלי. שלא אצטרך להתנצל על מעשה של אף אחד ולא לטהר שם של אף אחד. שיאהב את אהובה".
מה תעשי אם אחת מארבע בנותייך תבשר לך שהיא עומדת להתחתן עם גבר מעולם הפשע?
"לא אוכל לשפוט אותה, כי תמיד היא תוכל להגיד לי, 'תסתכלי על עצמך ועל הבחירה שעשית'. אבל מי כמוני יכולה להבהיר לה עד כמה לא כדאי לבחור בחיים כאלה. כן, אני אלחם בזה. ועוד איך אלחם בזה".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו