"ולפעמים החגיגה נגמרת": אחרי החגים הגיע. וכמו הנחליאלי, מבשרים את בוא הסתיו כל המומחים לכושר ולתזונה, שמגיעים לתוכניות הבוקר להסביר לנו שאסור לאכול גלוטן או שחייבים לאכול גלוטן, שהכי חשוב לעשות אירובי או שהכי חשוב להרים משקולות. מראיינים דיאטניות של קופת חולים, שמחשבות כמה קלוריות יש בכוס אורז או ברוטב ויניגרט. הכל כדי להגיד לנו שנגמרה החגיגה - שזו דרך יותר יפה, אבל לא פחות מעליבה, לקרוא לי שמנה.
כולם מסכימים שאחרי החגים אנחנו אמורים לחזור לדיאטה ולהוריד את הקילוגרמים שהוספנו בארוחות החג, ובמקרה שלי - עוד לפני כן מהקורונה, ועוד לפני כן מההיריון השני, ועוד לפני כן מהלידה של עצמי, אבל אני לא חוזרת לדיאטה. מצטערת.
וזה לא כי קמתי יום אחד בבוקר עם הגוף של בר רפאלי. זה לקח לי הרבה יותר מדי שנים, אבל בגיל 42 אני פשוט מבינה שזה מה שיש. וזו הבנה כל כך פשוטה, שזה קצת מקומם שלקח לי פחות זמן להבין משוואות בשני נעלמים או זכויות יוצרים במוזיקה. ברור, הייתי שמחה אם הירכיים שלי היו נראות קצת פחות כמו בצק אחרי לישה, אבל - כאמור - זה מה שיש.
הסופרת הבריטית קטלין מוראן ניסחה את זה ככה: "אם את מסוגלת לרוץ במעלה שני גרמי מדרגות, ואם יש לך פחות או יותר צורה של בן אדם, את בסדר גמור".
זה מה שיש! איכשהו אנחנו משלימות די בקלות עם העובדה שאין לנו כישרון ציור, שאין לנו פרס נובל בכלכלה, שלעולם לא תהיה לנו חגורה שחורה בקראטה או נדבר צרפתית שוטפת. אבל זה שאין לנו גוף של דוגמנית ועור של ילדה בת 17 - זה לא. עד כאן. האמת המבעיתה היא שרובנו לעולם לא ניראה כמו הנשים בפרסומות, כולל הנשים בפרסומות עצמן, אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך לנסות - להשקיע בזה עוד ועוד כסף, זמן ואנרגיה.
בחודשים האחרונים של ההיריון השני שלי, כשכבר לא יכולתי להיכנס לשום זוג מכנסיים, אני זוכרת שחשבתי לעצמי: "וואו, איזו רזה הייתי. לא ייאמן שמישהי כל כך רזה משקיעה כל כך הרבה מחשבה באיך להיות יותר רזה. בזמן הזה הייתי יכולה ללמוד לדבר צרפתית ולאכול עוד עוגה".
בדיעבד, בזמן הזה הייתי יכולה לעשות דוקטורט בביולוגיה ולמצוא תרופה לסרטן. לעזאזל, אם מחר כולנו היינו מפסיקות להתאבסס על המשקל שלנו, היינו בונות לבד חללית, אורזות את החפצים שלנו ועוברות לגור במושבה נשית במאדים, שבה היינו אוכלות המון פסטה והמצבטים האלה של דיאטניות אסורים על פי חוק. היינו משאירות את הגברים כאן לאיים אחד על השני בנשק גרעיני ועושות מרתונים של "בנות גילמור".
הפעם הראשונה שבה ניסיתי לעשות דיאטה היתה בגיל 18. התיכון הסתיים, הצבא עוד לא התחיל, ולי היו עבודה, זמן פנוי ותקציב לאכול את כל המאפים. לראשונה הג'ינס התחיל להרגיש טיפה צמוד מדי. לא היה לי מושג מה אמורים לעשות, אז הזמנתי מייד ערכה של "מרזי מורית", דיאטה פופולרית מאוד בימים ההם, שהגיעה במזוודת קרטון שהיו בה שלושה ברושורים וכל מיני אבקות.
שתיתי את האבקה, אכלתי מלפפון והייתי משוכנעת שמחר אני קמה דוגמנית־על. באותו יום הייתי צריכה לנסוע לקורס פסיכומטרי בעפולה, במקום ששכן מעל דוכן עוף מוקפץ. הקדמתי ב־20 דקות, אז לא היתה לי ברירה - אכלתי באגט עוף מוקפץ, ואת המזוודה זרקתי למחרת, על כל תכולתה, לפח. בשנה ההיא התחלתי להניח את התיק על הרגליים בכל פעם שהתיישבתי.
בצבא כולן משמינות
אמרו לי שבצבא כולן משמינות. אז זה היה נראה לי כמו הדבר הכי נוראי שיכול לקרות לי. חדר האוכל של בית הספר לשריון בסיירים היה ידוע לשמצה בכל צה"ל, אז במשך שנתיים אכלתי בכל יום מנה חמה פירה ושתיתי דיאט פאנטה, ואף אחד לא חשב שזה מוזר. בבוקר הייתי שמה בצלחת את כמות הקורנפלקס שמצוינת כ"מנה" על האריזה. קוראים לזה הפרעת אכילה.
פעם הלכתי במשך כמה חודשים לדיאטנית ממש־ממש רזה. היא היתה כל כך רזה, שתמיד הטרידה אותי השאלה לא אם היא אוכלת, אלא אם היא אכלה אי־פעם. כמובן, למי שלא אכל אי־פעם קל יותר להימנע מאוכל. לי ממש קל להימנע מסקי מים, למשל, או מציד תנינים.
בכיתה ה' שיחקתי עם בני הדודים שלי בגינה, המבוגרים ישבו בצד והסתכלו עלינו, ודוד שלי העיר: "וואו, איזה תחת היא תפסה". לא ידעתי באיזה חלק של המוח שלי אני אמורה לאחסן את ההערה הזו, אז היא פשוט נשארה לרחף שם. הרגע הזה נשאר בראש שלי עד היום ותופס נדל"ן איכותי. אולי בעצם זה לא כל כך מוזר שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין, אבל בגיל 42 אני סוף־סוף מבינה שירכיים הן פשוט ירכיים. רק ירכיים. אם הן לא היו קיימות, השוקיים שלי לא היו מחוברות לגוף.
אחרי החגים הגיע, וכולם יכולים לקפוץ לי. זה מאוד מרזה.
