במשך שעה ו־30 דקות השבוע ירד שלג בירושלים. טוב, זה לא היה ממש שלג, כזה לבן עבה שמכסה את הכבישים ואני מקווה שעוד יבוא עלינו בתשפ"ג, אבל מבחינת התחושה של עולם שעצר מלכת, בבוקר יום שלישי אני, כילד ירושלמי, חוויתי שלג.
זה קרה כאשר הסתבר פתאום שתקלות הווטסאפ המסוימות אינן נקודתיות לי ולבני ביתי ואינן קשורות לאיזו בעיה במינוי שלנו או במכשיר שלנו, אלא מדובר בבעיה מערכתית, והרגע ההוא, הרגע הגדול ההוא, היה בו איזה ממד אפוקליפטי.
אני ממש יכול לשים את האצבע ולהיזכר עכשיו באיזו שלווה חגיגית שנחה עלי בשנייה שהבנתי שני דברים: האחד - שלא אני בבעיה אלא "אנחנו" בבעיה, זו בעיה של כולם. והשני, והוא המעניין, זה שאנחנו נמצאים במציאות כאוטית. כלומר, קרה משהו גדול שמשבית את העולם מהילוכו הרגיל. אנחנו בתוך חורבן. לא כזה שכואב, לא כזה שמעציב, אבל כזה שמפחיד ושלא מאפשר לחיים להמשיך במסלולם.
היו בו, במשבר הזה, את כל האלמנטים של כאוס: הוא היה פתאומי, הוא היה אוניברסלי, משותף לעולם כולו, והוא התרחש במערכת אלמנטרית וקריטית לתפקוד האנושי. הכי קרוב לזה שאני יכול לדמיין זו הפסקת חשמל כללית. כאילו ברגע אחד מפסיק זרם החשמל בעולם כולו.
העניין הוא כמובן שזה לא היה חשמל. וכשחושבים על זה, זה מטורף לגמרי. זה היה, ובכן, כולה ווטסאפ. שעה וחצי בלי הודעות מיידיות, שניתן בנקל לקבל ולשלוח אותן באס.אם.אס או במשהו כמו חמש אפליקציות מתחרות, ובלי קשקושי קבוצות שמרובן חיפשתי ממילא להיפטר, אבל התחושה, יואו, התחושה היתה של סוף העולם ממש. חרדה קיומית מלווה בעונג של חופשה.
וזה, חברים שלי, לא לעניין. התלות הזו היא משוגעת. והיא מעוררת תהיות רבות לגבי הרגלי הצריכה שלנו, בדגש על המילה הרגלי. הרי מה מקור הכוח הלא נורמלי של האפליקציה הזו, אם לא ההרגל?
כבר שנים שאני מהרהר בדבר הפלא הזה, כיצד אפליקציה שחסרה אפילו את היכולת הבסיסית להחזיר שיחה קולית למשגר ההודעה הצליחה להפוך לידידתו הטובה ביותר של האדם הסלולרי וליצור לעצמה תלות שכזו? ולמה באמת אנו מעדיפים אותה על חברותיה? ואיך זה שהרגשנו כולנו, אנשים בוגרים ותבוניים, כמו שהרגשנו בבוקר שלישי השבוע?
ההרגל, ההרגל. משהו נשבר פתאום באוטומטיות של משלוח היד למכשיר ומשלוח הודעה וקבלת תשובה - ואנחנו נפלנו שדודים תחתינו. רבים מסצנת התקשורת המקומית דיברו השבוע על כך שצריך ללמוד מההתרחשות הזו להכין חלופות ראויות.
והאמת היא שממש לא. צריך ללמוד ממנה עד כמה האדם הוא יצור דפוק ולצחוק צחוק גדול ומשחרר. נס שהמוח כן ידע בסופו של דבר שכולה ווטסאפ, וששום אסון לא באמת קרה, וכך הצלחתי לפחות להתענג על הכאוס הזמני דמוי השלג ולא למות ממנו. ושיבוא כבר השלג של תשפ"ג ונוכל לשלוח תמונות של בובות. בווטסאפ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו