יחסי ישראל־ארה"ב בשנים הראשונות שאחרי הקמת המדינה היו שונים בתכלית מאלה שמתקיימים בעשורים האחרונים. עד 1962 סירבו האמריקנים בתקיפות לכל בקשת סיוע צבאי שהתקבלה מצד ישראל.
ב־1951 נכנסו ישראל וארה"ב למשא ומתן ממושך, שנחתם לבסוף בהסכם באוקטובר 1952 שכונה "קרן התמורה". במסגרת ההסכם נקבע שארה"ב תעניק לישראל בכל שנה סיוע של 65 מיליון דולר, שיועדו לצורכי פיתוח בתחומים שונים, אך לא לתחום הצבאי.
אחרי חתימת ההסכם הגיע לישראל, ב־20 באוקטובר 1952, ברוס מק'דניאל, פקיד מחלקת המדינה האמריקנית, שמונה לתפקיד מנהל "קרן התמורה" האמריקנית בארץ. עם נחיתתו בלוד מסר מק'דניאל לעיתונאים: "אני כאן כדי לסייע בכל דרך בקידומה של מדינת ישראל ובהבאתה לשגשוג ולפריחה". הוא שוכן במלון "גני רמת אביב" המפואר עם כמה פקידי ממשל אמריקנים שהגיעו איתו, והפמליה הקימה במלון את משרדי הקרן.
מק'דניאל התגורר בישראל שנתיים, שבמהלכן גילה מעורבות גדולה בנעשה בארץ וקידם בהתלהבות פרויקטים רבים של פיתוח תשתית, תעשייה ובנייה.
לפני שעזב את ישראל, ב־1954, הגישה "קרן התמורה" לממשל בארה"ב עשרות פרויקטים חדשים שהוגדרו על ידי מק'דניאל "הכרחיים לחיי מדינת ישראל ולקידומה". פרויקטים אלה גרמו לקפיצה גדולה בתקציב הסיוע השנתי של אמריקה לישראל.
בשנת 2000 פרסם שירות המחקר של הקונגרס האמריקני מחקר, שלפיו הסיוע האמריקני לישראל משנת ייסודה ועד 2019 עמד על 142 מיליארד דולר.
פגישת פסגה: בן־גוריון והרב "החזון איש"
בספטמבר 1952 פרשו החרדים מהממשלה, ודוד בן־גוריון החל במשא ומתן להקמת ממשלה חדשה. הפעילים החרדים יעצו לו להיפגש עם הרב אברהם ישעיהו קרליץ ("החזון איש"), שהיה הסמכות עבורם.
לפגישה קדמו שני מפגשי הכנה שערך נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן־גוריון, בבית הרב. מכוניתו של בן־גוריון, שהגיע לבני ברק ב־20 באוקטובר 1952, נאלצה לפלס דרכה לעבר בית "החזון איש" באיטיות רבה, שכן הכביש והמדרכות בסמוך לבית היו גדושים באלפי חרדים סקרנים.
הרב קיבל את פני בן־גוריון בפתח ביתו. איש לא הורשה להיות נוכח בחדר הפגישה, למעט יצחק נבון, מזכירו האישי של ראש הממשלה, שרשם את פרוטוקול הדברים.
בן־גוריון פתח ושאל את "החזון איש": "איך יהודים דתיים ולא דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?" הרב ענה לו במשל מהתלמוד הבבלי, שנודע לימים כ"משל העגלה המלאה והעגלה הריקה", ובו נטען שאם שני גמלים נפגשים במשעול - הגמל שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך. "אנו, החרדים, הנושאים משא כבד של עול מצוות, זכאים לדרוש מהחילונים בעלי העגלה הריקה: פנו לנו הדרך!", אמר.
בן־גוריון הגיב בתרעומת ואמר: "מצוות יישוב הארץ אינה מצווה? זה לא משא? ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים היושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?"
הפגישה, שנמשכה 45 דקות, התנהלה ברוח טובה - אך הסתיימה ללא הסכמה. כעבור חודשיים הקים בן־גוריון את ממשלתו הרביעית, עם המפלגות החרדיות, בתמורה לוויתורים משמעותיים בעניינים דתיים. "החזון איש" הלך לעולמו עשרה חודשים לאחר מכן, ואילו הוויכוח על "העגלה המלאה והעגלה הריקה" חי וקיים בישראל עד עצם ימינו.
הקיבוצים נכנעו לעבודה שכירה
מיומה הראשון של תנועת ההתיישבות הקיבוצית ראו חבריה בעבודה ערך עליון והקפידו לאורך שנים להתקיים מעבודה עצמית, או כפי שהבהיר לנו השבוע שלמה ויטנברג, מוותיקי קיבוץ גבעת ברנר: "המוטו שלנו היה שאנו צריכים לחיות מהזיעה שלנו".
עד מהרה התברר שלקיבוץ הממוצע אין כוח האדם הנדרש לעבד את מכסת הקרקעות העומדות לרשותו, וכפתרון למצוקה הוציאו חלק מהקיבוצים עבודות חקלאיות למפעלים האזוריים שבבעלותם, בכלל זה עיבוד ירקות ופירות, הכנת שימורים, עיבוד יבול כותנה וכו'.
עם הקמת המדינה ראה דוד בן־גוריון בקיבוצים גורם שעשוי לסייע בקליטת העלייה על ידי העסקת העולים בעבודות הקיבוץ, אולם רוב הקיבוצים סירבו לשתף פעולה. בן־גוריון טען ש"עקרון העבודה העצמית נולד בתחילת ימי ההתיישבות מתוך רצון לחסום העסקה של פועלים ערבים", אך בתנועה הקיבוצית טענו שעבודה שכירה תפגע ביסודות השוויון והשיתוף ו"תגרום להרס הרעיון הקיבוצי".
באוקטובר 1952 נפל דבר, כשחברים מקיבוץ מעיין צבי פנו למנהלי מעברת זכרון יעקב הסמוכה וביקשו להעסיק עולים בשכר יומי. התנועה הקיבוצית היתה באותם ימים כמרקחה, אולם במהלך שנות ה־50, כשחברי הקיבוצים ביקשו לשפר את רמת חייהם, נדרשה הרחבת תחומי העיסוק הקיבוציים. חלקם פנו לתעשייה והקימו בתי חרושת, וקיבוצים אחרים שילבו בשטחם בתי הארחה. בכך נפרץ הסכר, והעבודה השכירה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי הקיבוץ.
נגד צעצועים מגרמניה
בעלי כ־12 חנויות צעצועים בתל אביב מצאו, כשהגיעו לבית העסק שלהם בבוקר 18 באוקטובר 1952, שחזית חלון הראווה הוכתמה בצבע ועליה הודבקה כרזה בחתימת "הנוער העברי".
הכרזה הזהירה אזרחים לבל ירכשו צעצועים בחנות זו, שכן בעל בית העסק מחזיק "סחורה טמאה שיוצרה על ידי נאצים". בחקירה התברר שבכל החנויות שחזיתותיהן הושחתו ביקרו ביום הקודם כמה צעירים שביקשו לרכוש, כביכול, צעצועים של טנקים ואווירונים, ועזבו את המקום בטענה שהצעצועים "לא נראים להם". בבדיקה משטרתית נמצא שכל הצעצועים נשאו חותמת באנגלית, שלפיה הם יוצרו בגרמניה. כשנשאלו בעלי החנויות על ידי השוטרים מה מקור הצעצועים, השיבו כולם שהם "נרכשו מעולים חדשים".
מפקד משטרת תל אביב, יוסף קנר, הודיע לעיתונאים ש"ארגון בשם 'הנוער העברי' לא מוכר לנו, אך עצרנו שני נערים חשודים שהסתובבו בקרבת חנות הצעצועים 'חביבי' ברחוב אלנבי 19, וכעת יובא למטה המשטרה גם בעל החנות - וייערך מסדר זיהוי".
מדריך: איך לקטוף תפוזים
עם תחילת עונת קטיף התפוזים הופץ בפרדסי השרון טופס, שעליו נדרש כל מנהל עבודה לחתום - ובכך לאשר שקרא את הדברים ושיפעל לפי ההנחיות המפורטות. בטופס הוסבר שמאחר שרוב עובדי הקטיף הם עולים חדשים, שאינם מורגלים בתחום, יש ללמדם ביום הראשון לעבודתם את "תורת הקטיף". תורה זו, כך הוסבר, כוללת הנחיות לביצוע קטיף בלי לפגוע בפרי, "תוך הקפדה על פעולה עדינה במיוחד, כשאת התפוז אין למשוך מהעץ, אלא להפרידו מהענף בזהירות באמצעות מזמרת קטיף. כמו כן, אין להשליך את התפוז לתיבת האיסוף, אלא יש להניחו בתיבה בעדינות מרבית".
מנהל העבודה נדרש לבדוק את ציפורני כל פועל שמגיע לעבודה, ולוודא שהן קצוצות ומשויפות, "שכן ציפורן ארוכה או חדה עשויה להותיר שריטה בקליפת התפוז, ובכך לפסול אותו למשלוח".
מי זורק פצצות באסיפות של "הציונים הכלליים"?
מפלגת "הציונים הכלליים", האופוזיציונית לממשלה, קידמה אידיאולוגיה מרכזית ליברלית. שתי אסיפות־עם שערכה בתל אביב, בחול המועד סוכות 1952, הותקפו בידי אלמונים, שהשליכו מטעני נפץ שלא גרמו לנזק - אך עוררו בהלה גדולה בקרב המתאספים. ברקע הדברים יצוין שבבחירות לכנסת השנייה, ב־1951, הדהימה המפלגה כששילשה את כוחה משבעה ל־20 חברי כנסת, "וכעת נראה שהם דורכים על יבלות של מישהו", כפי שהסביר גורם שהוגדר "מקורב לחוגים פוליטיים" את ההתנכלות לאסיפות. בצילום: כרזה המציעה פרס כספי לכל מי שיסייע בלכידת המתנכלים.
הנעלמים / מלוות, הגרלות ותרומות
הגרלת הוועד למען החייל
"הוועד למען החייל" הוקם על ידי הסוכנות היהודית ב־1942 ופעל למלא את צורכי הרווחה של המתנדבים והמתנדבות ביישוב העברי לצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם הקמת צה"ל, במאי 1948, כבר עמדו לרשות חייליו עשרות סניפים של הוועד למען החייל ברחבי הארץ. אחת הדרכים לממן את הפעלת המערכת היתה הגרלה ציבורית שנתית של מכוניות, ומחיר כרטיס להשתתפות בהגרלה עמד במשך שנים רבות על לירה אחת.
הצרכנייה / משקאות מפעם
חלב 5:5
מחלבת "טנא נגה" הוקמה ב־1953 בשותפות של מחלבת "נגה" מכפר שמריהו וארגון "טנא", ששיווק תוצרת חקלאית של המושבים. באותה שנה סיפק ארגון יוניצ"ף של האו"ם ציוד ייצור משוכלל למחלבה, וב"טנא נגה" יצאו בסדרה של מוצרי חלב חדשים. אחד מהם היה חלב 5:5, ששווק בצבעים שונים ובטעמי תפוזים, פטל, מנטה, קקאו וקפה. הוא נמכר בחנויות מכולת וחדר גם לקיוסקים, אך לא זכה להצלחה רבה.
