כשבן־גוריון הפעיל את השב"כ והמשטרה נגד חושפי שחיתויות

"אבינו ז"ל אהב מאוד היסטוריה ועסק בה באינטנסיביות, אבל שנא לתעד את ההיסטוריה האישית שלו. לכן לא כתב מעולם ספר או אפילו מאמר על פרשת "שורת המתנדבים", אף שמדובר באחת הפרשות המכוננות והמסעירות ביותר בתולדות המדינה. זו פרשה שגזרה למעשה את הכיוון שקיבלה מדינת ישראל הצעירה, כאשר הדיקטטורה הפרלמנטרית ששררה עד אז תועלה להיות דמוקרטיה אמיתית. מדובר בקו פרשת המים של החברה הישראלית ומערכת המשפט, שרק בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון במשפט עמוס בן־גוריון הפכה להיות עצמאית וצודקת.

המאמר שגיבשנו כאן לקוח מתוך דברים שאבינו ז"ל סיפר לפני פחות משנתיים. מדובר בדברים המאירים, על קצה המזלג, את תמצית האירועים הכבירים של אז, המספקים פרספקטיבה היסטורית מאלפת.

השמאל הישראלי אוהב לתאר את ימיה הראשונים של המדינה כתור הזהב, כאידיליה - גן עדן. לא רק שזה לא היה נכון, מי שנחשף לפרשת "שורת המתנדבים" מבין שצריך לברך על המציאות הנוכחית. קשה לתפוש את התנאים שבהם פעלה מדינת ישראל הצעירה כאשר מ־1948 ועד 1951 עלו לישראל 680 אלף עולים, כשהיישוב מנה 650 אלף איש. בשנתיים וחצי יותר מאשר הוכפלנו, כאילו היינו קולטים היום 2.3 מיליון עולים בשנה. זו לא היתה מדינת ישראל העשירה של היום, אלא מדינה שלא היה לה כלום, אפילו לא תשתיות מינימליות, מדינה שספגה אבידות בהיקף של אחוז מהאוכלוסייה במלחמת השחרור.

את המציאות העגומה הכרתי מקרוב כאשר החלטתי לגור במעברה. הייתי סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית וגרנו בירושלים. כך עברתי למעברת תלפיות וגרתי בה כשנה. קיבלתי פחון מהסוכנות, שהיה גיהינום של חום בקיץ וקור בחורף. בחורף היו גם המון שיטפונות, עד כדי כך שהיה צורך בהזעקת הצבא כדי למנוע טביעת ילדים בהצפות. העולים לא באו כולם ממשכנות עוני. הגיעו גם מארצות המזרח אנשים שחיו ברמת חיים לא פחות גבוהה מזו שהיתה בארץ. פתאום הם נזרקים לתנאים כאלה והיה להם קשה מאוד.

מצד הוותיקים, לאחר המלחמה והקורבנות, היתה ציפייה שהמדינה שהוקמה, שכל כך הרבה הוקרב למענה, תהיה כלילת השלמות. אבל בפועל זו היתה מדינת פקידים, נשלטת בידי המפלגה, מדינה בסגנון מזרח־אירופי - סוציאליסטית, מרקסיסטית. המשק כולו היה נתון בידי מעמד מסוים - "ההגמוניה של מעמד העובדים". הכל היה מערכת פוליטית שלמה ששולטת בכל, עד המלפפון האחרון.

משמירה ביישובים ועד לימוד עברית במעברות

המניע של בן־גוריון להביא שיטפון כזה מבורך של עולים ברור לי לגמרי. צריך היה להבטיח שלרגע הדלת של המדינה לא תהיה נעולה. אבל האתגר היה אדיר. אני זוכר איך התחילה שורת המתנדבים. הייתי חבר מפא"י, לסניף הגיע ס. יזהר שנשא נאום על מה שמתרחש במעברות. אנחנו לא ידענו מה קורה שם, עד שלא הלכתי למעברות לא היה לי מושג, אבל אז אמרתי לעצמי - "מה אנחנו עושים? מוכרחים משהו לעשות".

התחלתי לשכנע אנשים שאנחנו חייבים להתגייס ולסייע, ש"המדינה זה אתה", אין מאחורי מי להתחבא, פקידי המדינה לא יכולים להושיע. התחלנו להוציא כרזות ברוח הזו ולפעול.

לדוגמה, פרוזדור ירושלים היה כולו סלעים קירחים. נסעת מירושלים לת"א והכל מסביב ריק. ואז עם העולים החדשים האלה ייערו את הרי ירושלים. ואז פרצה שם איזו הפיכה, בין השותלים, כי הם לא קיבלו כסף על המקום אלא תלושים. אנחנו - שורת המתנדבים - שלחנו אנשים לעבוד שם איתם ומצאנו פתרון. אחר כך שלחנו חברים מהשורה לשמור בכיסלון וביישובי פרוזדור ירושלים, שפחדו לצאת מהבית בגלל טרוריסט ערבי שפעל שם.

הפעלנו כ־600 חברי שורת המתנדבים שפעלו משלוש הערים הגדולות. הם עסקו במעברות בהוראה - עברית, חשבון, השכלה כללית, ספורט, מלאכת יד, שירה וריקודים, הדרכת נוער. לימדנו אפילו איך לבשל ואיזה דברים יש בארץ. סיפקנו גם עזרה אישית במקרים קשים. למשל, היה לנו יהודי מפרס שעזרנו לו להתארגן ולהתמודד. אחרי הרבה שנים הגיע אלי אדם שסיפר שהוא בנו של אותו יהודי והראה לי צילום שאני הייתי הסנדק שלו במעברת תלפיות.

במעברת תלפיות פגשתי לראשונה את אשתי - ציפ. היא לימדה בבית ספר של העובדים ליד המעברה ורצתה לראות באילו תנאים חיים הילדים שבאים בבוקר לכיתה ונרדמים לפעמים. לכן היא הגיעה לפחונים של המעברה ושם פגשה אותי. נסענו ליישובים מרוחקים לסייע וללמד, ואת המשאיות קיבלנו מהממשלה. וכך נבנה הארגון הזה שבממדים הקטנים שלו הצליח. הפעולה שלנו נתנה המון. "השורה" היתה בנויה ונוהלה למעשה על ידי שני אנשים - חנן רפופורט ואני. הקדשנו את עצמנו לעניין הזה, בהתנדבות כמובן.

המלחמה בשחיתות

העבודה שלנו, שעלתה כפורחת, נקטעה באחת על ידי הממשלה, כשנגענו בבן של דוד בן־גוריון, במסגרת המלחמה בשחיתות. הגענו לזה בצורה מאוד פשוטה. אנשים שניסינו לשכנע לפעול איתנו אמרו - למה להתנדב, הכל מושחת. ואנחנו השבנו: אתם לא פטורים מלהשתתף במפעל ההיסטורי העצום הזה בגלל שמישהו סרח, בואו וביחד נילחם נגד מה שלא בסדר. כך הקמנו את האגף למלחמה בשחיתות.

פנינו לציבור וביקשנו שיפנו אלינו תלונות - על מעילה בכספים, יחסי הון־שלטון, כל דבר שהוא שחיתות ציבורית. אנחנו נלך עם זה לשלטונות ונראה מה קורה לנו בדרך. אני וחנן רפופורט הרי היינו חברי מפא"י, לא בשום פנים אויבי המשטר. בהתחלה היו לנו די הרבה הצלחות - למשל, חנכו את בנק ישראל והכינו משהו חגיגי מאוד במלון המלך דוד, כל גינוני היוקרה. צעקנו, "ככה אתם מתחילים? בזמנים כאלה?". קיבלנו גיבוי מלא מהעיתונות, ובנק ישראל החליט להעביר את החגיגה למקום צנוע יותר.

בד בבד נלחמנו בשימוש הפרטי ברכב ממשלתי. כל מכונית היתה אז מעין אוצר, ולמדינה לא היה כסף. והנה הפקידים נסעו ברכב לים ולטיולים משפחתיים, כולל שימוש בבנזין הממשלתי, למרות שהדבר היה אסור להם. אנחנו דרשנו שעל הרכבים יהיה סימון ממשלתי, כדי שנוכל לדווח על שימוש פרטי - וכך היה. הממשלה קיבלה מאיתנו את התלונות וזה עבד. 

אבל העיתונות כולה היתה בידי המפלגות, אולי פרט ל"העולם הזה". כיוון שלא היה לנו עיתון, לא היתה טלוויזיה, והרדיו היה סניף של משרד ראש הממשלה, החלטנו לפרסם חוברות.

החוברת הראשונה נקראה: "על השחיתות, את מי אין שופטים". היא עסקה בבתי משפט פנימיים של כל מפלגה, ששפטו גם נאשמים בעבירות פליליות, אם הם היו חברי מפלגה. לכך התחברה מגמה חמורה עוד יותר - כשהיית מגיע לבית משפט, אפילו במשפט אזרחי, ובצד השני עמדה המדינה, נציג המדינה היה אומר שהתיק חסוי, ובתי המשפט היו חייבים לקבל את עמדת המדינה מבלי להכיר בכלל את החומר. כלומר, לא היתה ישועה מבתי המשפט. בד בבד היתה שכבה מקורבת לשלטון שהתעשרה מהמצב הקשה. הון־שלטון אומרים היום, אבל אז השלטון היה מוחלט ואת ההון קיבלו המקורבים מהממשלה עצמה. אמרת משהו נגד השיטה? אתה אויב העם, כמונו - "שורת המתנדבים".

הפרסום נגד עמוס בן־גוריון

אז הגיע המשבר הגדול. הגיע אלי יהודי מבוגר יוצא גרמניה בשם זיידמן. הוא סיפר שביקר במפעל בשם בלקנהמר בגרמניה, ואחד המנהלים סיפר לו שמשלחת מישראל הגיעה אליו לקנות כמויות גדולות מאוד של כלי חרסינה, עבור הסוכנות היהודית. הכסף היה מקרן ששמה אירס"ו, שהחזיקה בכסף של יהודים שנרצחו בשואה, שחולץ מהנאצים. במשלחת היו גם אנשי עסקים מקורבים לשלטון - שייקה ירקוני (הבעל של יפה) ואריה פילץ. אנשים שקיבלו רישיונות מהממשלה והתעשרו בקלות מהסכמים ומחוזים של המדינה. והנה המשלחת הישראלית ביקשה מהגרמנים שאלו ירשמו את הקבלה על הקנייה בסכום גבוה ב־25% מסכום הקנייה האמיתי. את הסכום הגבוה הם שילמו מכספי הקרן של הנרצחים, ואת העודף הם קיבלו במזומן ושלשלו לכיסם. זו גניבה פלילית פשוטה ושפלה מאוד. אזכיר שמדובר בראשית שנות ה־50, כל כך קרוב לשואה, וכבר עשו מאנקי־ביזנס עם הגרמנים, נגד הסוכנות היהודית ובכספי הנרצחים. האיש שפנה אלי פנה קודם לכן למשטרת ישראל. פתחו תיק, אבל לא עשו דבר. פניתי ליועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, מי שלימים היה סגן נשיא ביהמ"ש העליון. הבאתי לו הרבה חומר, בכל מיני עניינים, אבל בכל זאת לא קרה דבר. צריך לזכור שהיום היועץ המשפטי שולט על הרשות המבצעת, בלי יועמ"ש אי אפשר לזוז, אבל אז הוא לא יכול היה לעשות כלום. ראינו את זה, לימים, כשנחשפנו במסגרת המשפט למסמכים מסווגים שבהם היועמ"ש חיים כהן הורה לפתוח בחקירה פלילית נגד גזבר הסוכנות, דוד בהרל, שעבר עבירות חמורות במטבע חוץ. בעקבות כך ישבה ועדה בראשות בן־גוריון והורתה לסגור את כל התיקים של בהרל. וחיים כהן - מי שנודע כשופט בית המשפט העליון כאיש עקרונות - ציית.

בגלל שהיועמ"ש לא עשה כלום בעניין תיק אירס"ו, כתבתי את החוברת "סכנה אורבת מבפנים". היתה זו החוברת השנייה שהוצאנו, והיו בה אולי 100 סיפורי שחיתות, הסיפור הכי גדול בה הוא הסיפור של אירס"ו.

כתבתי את הדברים בזהירות גדולה מאוד וסיפרתי על חבורה שלמה שמקורבת לשלטון. ביניהם שלום ליגום ושייקה ירקוני, שהיה החבר הכי מקורב לעמוס בן־גוריון, מי שכיהן אז כסגן מפכ"ל המשטרה. כתבנו שבעקבות התלונה שהוגשה המשטרה שלחה קצין לגרמניה שגבה עדויות, קיבל העתקי חשבונות וגילה שהמחיר ששולם היה פיקטיבי. הוא גם גילה שמהלך דומה נעשה במפעלים אחרים, בסכומי עתק. עוד כתבנו שכאשר נודע לשייקה ירקוני על החקירה, הוא פנה לקצין משטרה גבוה, והתיק נסגר.

במקום אחר בחוברת סיפרנו שעמוס בן־גוריון עשה שימוש בווילה של בעל ההון שלום ליגום, שהעמיד אותה לרשותו בחינם. עוד סיפרנו שבן־גוריון הצעיר היה שותף של ירקוני בחברה לכריית זיפזיף בשם "כורים", ושהם יוצאים בחבורה אחת לבילויים.

חשוב לציין שהיו לי אנשים שהדליפו לי מידע וסייעו לי. אחד מהם, שסייע לי כל הזמן, היה יגאל אלון, שאותו הערצתי. נפגשתי עם אלון הרבה פעמים, וגם את החוברת שעליה נסב המשפט הוא קרא לפני הפרסום. גם היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, עבר עליה בחשאי לפני הפרסום. הוא העיר הערות ואני תיקנתי. נתתי לו גם עותק שיחזיק אצלו, שמא השב"כ או מישהו אחר ימנע את הפרסום.

המשפט

נזהרנו מאוד לדייק בפרטים, אבל למרות זאת, בעקבות הפרסום, עמוס בן־גוריון הגיש נגדנו תביעת לשון הרע בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מכאן התנהל הליך משפטי כנהוג בכל רפובליקה עממית, בכל דיקטטורה. העמידו הרכב של שלושה שופטים בראשות השופט זאב צלטנר. למה שלושה, מה זה - משפט רצח? עצם ההרכב היה שחיתות בהוראה מלמעלה, כדי לנפח את הפרשה ולעשות לנו "הוצאה להורג פומבית". להראות לכולם שמי שמרים יד על בנו של המנהיג, זה גורלו. בישיבה הראשונה של בית המשפט ישבה בשורה הראשונה צמרת צה"ל והמשטרה, במדים, להמחיש לשופטים את החשיבות. הפרקליט של בן־גוריון, מיכה כספי, אמר לבית המשפט: "כאן מתגוננים המשטר והמשטרה".

לא היה לנו כסף להגנה משפטית, ולכן פרסמנו מודעה בעיתון, בבקשה מעורכי דין להתנדב ולהגן עלינו. 13 התנדבו, כולל שלמה תוסיה־כהן שהיה קודם שופט מחוזי, ועוד פרקליטים ידועים, ביניהם שמואל תמיר. מדובר היה בעורכי דין יקרים מאוד, אבל הודענו להם שהעבודה בהתנדבות, ובחרנו מהם שלושה. בראשם הסטאר - שמואל תמיר.

תמיר היה ידוע כאויב של בן־גוריון, ולכן דרשתי ממנו התחייבות, בפגישה הראשונה, שהוא לא ייגע בדוד בן־גוריון, כי אני חסיד שלו. תמיר התחייב וקיים, אף שבן־גוריון פעל נגדנו בכל הכוחות. למרות הכל, עד היום אני חושב שבלי בן־גוריון המדינה לא היתה קמה, גם בגלל הרוע שלו.

עו"ד תמיר טען: "המשטרה מנסה לרצוח אותי"

קשה להבין היום באיזו מדינה חיינו אז, איך נרדפנו על ידי השלטון והגופים שלו עד כדי סכנת חיים. במהלך משפטו של עמוס בן־גוריון חיבלו במזיד בבלמי המכונית החדשה של עורך הדין שלנו, שמואל תמיר, והוא כמעט נהרג בירידות מחיפה. תמיר שלח מכתב לנשיא בית המשפט העליון, משה זמורה, ובו הזהיר שיש כוונה במשטרה לרצוח אותו. הוא גם נתן לשלטון להבין שהוא הפקיד מידע רגיש במקום סתר, שיישלף אם יקרה לו משהו.

גם השב"כ פעל נגדנו בכל הכוח. מסמכים רבים נעלמו מהבית שלנו, ורק אחרי עשרות שנים מצא אותם מישהו ליד הפחים, צמוד למטה השב"כ שפונה בדיוק מתל אביב. עיינו וגילינו שאלו המסמכים שנגנבו מאיתנו, כולל היומן האישי של אשתי. 

ברגע שבן־גוריון התייצב מאחורי התביעה של הבן שלו, הוא נתן את האות לרדוף אותנו. בין היתר נרדפנו בתקשורת כאויבי העם, למרות שלפני פרשיות השחיתות תמכו בנו מקיר לקיר. בין היתר, השלטון הסית את נתן אלתרמן לכתוב נגדנו בטור השבועי שלו. הם גרמו לכך שיגאל מוסינזון העלה הצגה נגדנו ב"הבימה" - "זרוק אותו לכלבים". שבתאי טבת פרסם ב"הארץ" פרסומים איומים שזכו לימים לביקורת חמורה בבית המשפט העליון.

כיוון ש"העולם הזה" היה העיתון היחידי שתמך בנו, השלטון הוציא לאור עיתון מיוחד בשם "רימון", שקיבל חומרים מהשב"כ, כדי להתחרות בסנסציות. הם השמיצו אותנו אישית ברמה שנשימתך נעצרת, דברים שלא ייאמנו. ומי היה ספק החומר מהשב"כ למערכת "רימון"? שמעון פרס.

להדגמת אופן הפעולה שלהם, אספר על קצין משטרה מתל אביב בשם זאב שטיינברג, שלא היה לנו כל קשר אליו. כיוון שהשב"כ גנב מסמכים מהבתים שלנו, הם מצאו ביומן של הסגן שלי את השם שטיינברג. לא היה לכך כל קשר לקצין שטיינברג, אבל במשטרה הסיקו שמדובר בקצין שלהם שמדליף לנו. הם התחילו לרדוף אותו, הוא פוטר, העלילו עליו עלילות והגישו נגדו כתב אישום בטענות בדים. רק אז הוא פנה אלינו עם מידע, ובין היתר ביקש משמואל תמיר להגן עליו. הוא זוכה, כמובן, כאשר השופטת כתבה דברים חמורים ביותר על המשטרה. כך זה התנהל, לא היו להם מעצורים.

עדות השקר של מפכ"ל המשטרה

העד הראשון היה מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר. הוא הגיע עם תיק שמן, תיק אירס"ו, והעיד שהוא עבר על כל דף, הוא בקיא בכולו והוא קובע ששייקה ירקוני לא היה חשוד בתיק אירס"ו, בניגוד למה שפרסמנו. תמיר דרש לפתוח ולעיין בתיק, וסהר השיב שהתיק חסוי. ואז סהר מסר תעודה של שר אשר קבע שהתיק חסוי בגלל ביטחון המדינה ואסור להסביר מדוע. זו היתה הנורמה, הכוונה היתה שבית המשפט יתייק את האמירה שהתיק חסוי, שורת המתנדבים תפסיד במשפט - וזהו. כך פעלה המדינה של אז, נא לא להתגעגע ל"תור הזהב". תמיר מחה - מה פתאום "ביטחון המדינה", בסך הכל כלי חרסינה? אבל השופטים קבעו שיש חיסיון. לכן, תוך כדי המשפט במחוזי, תמיר עתר לבית המשפט העליון נגד החלטת החיסוי. השופט בעליון משה לנדאו, אחד מגדולי השופטים שהיו לנו, שלימים גם התנגד לתפיסת אהרן ברק שהשתלטה על המדינה, החליט שלא ניתן לקבל טענת חסינות אוטומטית. השופטים הם אלו שיעיינו בתיק בלשכה והם שיחליטו אם טענת החסינות מוצדקת. הוא קבע הלכה חדשה, שאחר כך עוגנה גם בחוק.

כך העליון החזיר את התיק למחוזי, והורה לשופטים לעיין בתיק ולבדוק אם יש הצדקה לחיסוי. השופטים נאלצו לעיין ולשחרר חבילת מסמכים, שממנה התברר כי כל מה שכתבנו נכון, ומובן ששייקה ירקוני חשוד בתיק אירס"ו. לכן קראו שוב למפכ"ל סהר לתת עדות, רק שהוא טען כי בעדות הקודמת הוא היה חולה עם חום גבוה והוא לא ידע על מה דיבר. קשה לתאר שקר שתפור בחוטים יותר גסים.

לימים דרשנו להעמיד לדין את סהר על עדות שקר, אבל הממשלה שלחה אותו להיות שגריר בווינה. רק שסהר עצמו דרש לעמוד לדין כדי להוכיח את חפותו. הוא נשפט והורשע. כמה עצוב שהרבה שנים אחר כך, ב־1968, יגאל אלון ניצל את העובדה שהוא היה שר משפטים באופן זמני ונתן לו חנינה, בגלל אינטרסים כלכליים בין משפחת סחרוב של סהר לבין הזרם הקיבוצי של אלון. הוא אפילו זימן אותי אליו והתנצל בפניי שהוא חייב לעשות זאת בשל אינטרסים.

עשרה ימים במעצר בגלל אי־חשיפת מקורות

במהלך המשפט דרשו ממני לגלות את מקור המידע שלי לגבי הפרטים הנוגעים למשטרה בפרסום שלנו. סירבתי, ולכן השופטים הורו לעצור אותי על ביזיון בית המשפט. ישבתי עשרה ימים בקישלה במעצר וסירבתי לגלות מי מסר לי את החומר. כל יום הביאו אותי לבית המשפט ושאלו אם אני מגלה, ואני בשלי. אחרי עשרה ימים במעצר העו"ד של בן־גוריון חזר בו מהבקשה לעצור אותי, כי התברר להם שעצם המעצר עורר אהדה רבה אלינו בציבור, לצד בוז לממשלה.

דבר והיפוכו - פסקי הדין במחוזי ובעליון

פסק הדין של המחוזי הולם טריבונל עממי של דיקטטורה. בן־גוריון ניצח, וחויבנו לשלם 5,100 לירות בערך, סכום עתק, ששילמו בעבורנו מאות אנשים, בתשלומים חודשיים. אי אפשר להסביר את ההנמקות של פסק הדין, אלא אם כן מבינים שהשופטים לא היו שופטים והמשפט לא היה משפט. זה היה פסק דין שנקבע מראש. על כך הגשנו ערעור לבית המשפט העליון, ואת פסק הדין שניתן בחודש אפריל 1960 כתב השופט לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון.

העליון קבע שמה שפרסמנו היה אמת, והפך למעשה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הם קבעו שמפכ"ל המשטרה שיקר על דוכן העדים. קבעו שנקודת המוצא של שופטי המחוזי היתה שעמוס בן־גוריון אומר אמת, הנחה שגויה ופסולה. בכלל, הם קבעו דברים חסרי תקדים כנגד השופטים שישבו במחוזי.

בין היתר העליון התערב בקביעה לגבי מהימנות העדים, דבר שערכאת ערעור בדרך כלל לא עושה. הם קבעו שראשי המשטרה בידו ראיות וניסו "להשתמש בנשק החד והמסוכן של חיסוי ראיות בבית המשפט, למטרה הנפסדת של הסתרת האמת למטרותיה האנוכיות של התביעה".

השאלה: האם זה לא היה לשווא?

"שורת המתנדבים" התפרקה כתוצאה מהמשפט. אנחנו הפכנו לאויבי העם ונרדפנו. שנים ארוכות לא יכולתי לקבל עבודה כעורך דין מכל גורם ציבורי או ממשלתי. בין היתר מהחברות הגדולות במשק שנשלטו, למעשה, על ידי השלטון של מפא"י ואחר כך מפלגת העבודה. עברו שנים, הלכתי לרופא שלי, דיברנו על "שורת המתנדבים" ואמרתי שלא יצא מהמאבק הזה כלום. הוא ענה לי כך: "אנחנו הרופאים נלחמים במחלות, ולמרות שאנחנו נלחמים - בסוף אנשים מתים. אבל אם נחדל לרפא, כולם ימותו, המין האנושי ייספה". הוא צדק, כמובן, החיים שולחים גלים ואתה לא יכול לחדול מלעשות את מה שאתה צריך.

אוי ואבוי אם לא היינו פועלים כפי שפעלנו, ובין היתר לא גורמים לבית המשפט העליון להציב את הגבולות שהוא הציב לשלטון במשפט הזה. מערכת המשפט בישראל עלולה היתה ללכת בדרך של ההרכב המחוזי בת"א, דרך של רשע גמור. פסק הדין של העליון נתן מעין מכת חשמל למערכת המשפט, שלדעתי היא מהטובות בעולם.

בכלל, בסך הכל היום הרבה יותר טוב מאז. זה ההבדל בין מדינה בולשביקית למדינה חופשית וקפיטליסטית. אמנם יש בה מיליון פגמים, ועדיין - היא גן עדן ליד מדינה שבה כל חייך נתונים בידי הפקידים. היום אתה לפחות חופשי.

לחלץ את פרופ' ליבוביץ

פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה חבר בכיר למדי ב"שורת המתנדבים", כמו רבים וטובים אחרים. הוא היה בר פלוגתא חד כתער, אבל בחיים איתו הוא היה איש נחמד מאוד והיינו ביחסים טובים, גם אחרי שדרכינו האידיאולוגיות נפרדו.

במהלך העבודה של "השורה" הוא כתב דברים קשים נגד אחד מבכירי המפד"ל, שהיה מושחת גדול. בין היתר חשף הברחות ופעילות פלילית של אותו בכיר. ליבוביץ פרסם את הדברים תחת שמו ולא תחת "שורת המתנדבים", כי אני לא הסכמתי לפרסם את המידע שקיבלנו, שלא היה מבוסס מספיק. אותו בכיר תבע את ליבוביץ, שהיה במצוקה גדולה.

כאן נחלצתי לסייע לו, התרוצצנו ומצאתי דרך להפעיל לחץ נגדי על אותו אדם, עם מידע חמור עוד יותר שהגיע לידינו. כך התיק נסגר, כאשר הדרמה הזו מתנהלת תוך כדי משפט עמוס בן־גוריון. לשמחתי, הצלחתי לחלץ את ליבוביץ מההסתבכות הזו.