דרושים: יחסי ציבור לחגי ישראל

בצער רב וביגון די קודר הריני להודיע ש"אחרי החגים״ הגיע, נגמרו התירוצים וכולנו ניאלץ להתמודד עם כל ההבטחות שפיזרנו ללא כיסוי וללא הצצה אמיתית בלוח השנה, לעצמנו ולאחרים. זה הזמן לשנס מותניים, אף שבמהלך החגים המותניים האלה כנראה התרחבו ועכשיו הם קצת פחות נוחים לשינוס; עכשיו אין מנוס אלא להחזיר טלפונים לכל הנודניקים שדחית, ולקיים שיחות ופגישות שבא לך עליהן בערך כמו על פגישות עם נסראללה; לשלם למי שאנחנו חייבים לו גם אם זה לא ממש מגיע לו, ולנסות להסביר בבנק מאיזה חשבון סודי בדיוק התכוונו לממן את חגיגת הבזבוזים של הקיץ והחגים. ולא, להגיד שבנית על לקבל חלק מהירושה של המלכה אליזבת זו לא תשובה שתתקבל.

יש מי שבחופשת הקיץ והחגים נחו, צברו אנרגיה מחודשת ועכשיו הם מסתערים על החיים במלוא המרץ, אבל אני לא ביניהם. הקיץ החם עייף אותי, ואני מרגיש שאני זקוק לתקופת צינון, תרתי משמע, עם איזו חופשה מהחופשות ומהחגים ביעד קסום לפני שאני חוזר לעשות ספורט, לנקות מרזבים, להחליף וישרים, להוציא את הרדיאטור מהמחסן, לקנות מגפיים ולהתגעגע לקיץ. יש גם את עניין הדיאטה, אם כי מעיל חורפי טוב יכול להסתיר את השומנים - מה שיאפשר לי לעשות גשר להשמנה של הסופגניות ולליל הסדר, ולרכז את כל הדיאטות לדיאטה אחת לקראת עונת הרחצה הבאה.

צריך להודות שעם כל הכיף בסופי השבוע שחווינו ללא עבודה, מי שאחראי לסידור החגים על פני השבוע לא הצטיין בחשיבה כלכלית. יום כיפור באמצע השבוע יצר שבוע מטורלל ללא עבודה, וחגי סוכות שנפלו בימי ראשון בלבלו את היוצרות לגמרי, ולאף אחד כבר לא היה מושג אם עכשיו זה סוכות ראשון או אסרו־הושענא־רבא שני. אם במקום לרכז הכל בחודש אחד, היה אפשר לפזר את החגים וימי השבתון באופן שוויוני יותר לאורך כל השנה - התל״ג של ישראל היה משתפר פלאים, וגם היה נפסק הקיפוח של חודשים כמו חשוון, שהאירוע הכי חגיגי שמצוין בו הוא הפעם הראשונה בשנה שבה נרטבות לך הגרביים.

עם יד על הלב ועל המגן דוד, הנוצרים לא רק פיזרו יותר טוב את ימי החגים, הם גם עשו עבודה יותר טובה מאיתנו בהפיכת החגים שלהם לאירועים כיפיים. החגים שלנו אמנם נקראים חגים, אבל רובם לא ממש עושים חשק לחגוג, אלא אם אתה בעניין של לחגוג את נפילת אויבך. בזמן שמדי חג אנחנו מתלוננים, ובצדק, על כמה אנחנו עם נרדף ואיך אומות העולם קמות עלינו לכלותנו - הנוצרים חוגגים את החיים. משהו לא עובד במחלקת השיווק של היהדות: בזמן שאנחנו מייללים בחנוכה על היוונים שנקבצו עלינו ומתרברבים איך תחמנו אותם עם פך השמן, ולכן מצווה עלינו לאכול מאכלים שעוד יקומו עלינו לכלותנו מעודף כולסטרול - הם שמים בסלון עץ עם אורות יפים וסבא חמוד שמשחד ילדים עם מתנות. לכו תשוו את סנטה עם אליהו הנביא שלנו, שאפילו שבכל פסח משאירים בשבילו כיסא ויין טוב, הוא לא טורח להגיע ואפילו לא שולח תירוץ בווטסאפ בסגנון "נתקעתי בפקקים במחלף גן עדן".

אנחנו משתחצנים על איזו קומבינה מרדכי ואסתר תפרו לפרסים בפורים, אבל לחגוג את זה באכילת האוזניים של האויב שלך, שכנראה גם לא טרח לנקות אותן בכל בוקר, זה לא הרעיון הכי אסתטי שיש. בפסח אנחנו מייללים על כמה עבדנו קשה במצרים כשבנינו את הפירמידות, ובמקום לחגוג את היציאה מעבדות לחירות ביציאה מכרפס לגורמה - אנחנו מתעקשים לשחזר את הסבל סביב השולחן עם גפילטע אפור וקמח מצה.

אצל הנוצרים אני לא מכיר מאכלים מאתגרים כמו המצות והמרורים שלנו. הילידים אמנם סבלו, אבל בחג ההודיה לא אוכלים את ״אוזן יהודה איש קריות״ אלא תרנגול הודו, שאמנם לא עשה שום דבר רע לישו אבל הוא ממש טעים. ראש של דג זה לא מראה מלבב על שולחן החג, גם אם הוא מסביר יפה את הסמליות ברצון להיות לראש ולא לזנב. המסר הזה היה עובר גם עם סושי. תפוח בדבש ורימונים זה טעים, אבל פחות מתאים בתור מאכל חג מרכזי, ויותר כמוזלי.

לנוצרים כמעט אין ימים עצובים. יום הזיכרון האמריקני הוא בכלל יום קניות מטורף עם הנחות ענק, שהדבר היחיד שמעציב בו הוא המחשבה על האוברדרפט.

אנחנו, לעומת זאת, חוגגים בשינה של שבוע בחושה מסדינים ומענפים בחצר, עניין שלא היה עובר אצל שום נוצרי, מקסימום אצל אינדיאנים. מבחינת הנוצרים, אוהל בחוץ זה משהו בשביל הילדים שהולכים למחנה בצופים, לא למבוגרים שמשלמים משכנתא על דירה.

הנוצרים בהחלט השקיעו במיתוג: ישו, עם כל החסרונות, לפחות נראה כמו כוכב רוק, מקפיד להופיע בלי חולצה ומשדר שהוא מרגיש נוח עם הגוף שלו, מה שמקל על הנוצרים, ובעיקר הנוצריות, להתחבר אליו. האלוהים שלנו פחות עבד עם משרד יח״צ ונראה שהוא פחות בעניין של להיות סלב. גם אנשים שנתנו לציירי הפפראצי לתעד אותם, כמו משה רבנו ואברהם אבינו, נראים יותר כמו מבוגרים סמכותיים ופחות כמו ג׳ים מוריסון.

בגלל הסיבות האלה ואחרות המסקנה שלי מהחגים היא שהדת שלנו צריכה רענון קל. אני פונה מכאן למשרד הדתות לבצע רפורמה. זה עידן אחר, השוק תחרותי, המספרים מדברים בעד עצמם, אנחנו צריכים להגיע לקהלים חדשים, ולא נעשה את זה עם יללות של אכלו לי שתו לי. צריך לחשוב פחות געוואלד ויותר טיקטוק.

אפשר, למשל, למתג את ט"ו בשבט כחג של קיימות, שמירה על הטבע ובריאות, ובמקום פירות יבשים שמשדרים יובש, ללכת על פירות טריים ואפילו אורגניים. בחנוכה אפשר לרדת מהמטוגנים ולדבר על נס פך השסק; בפורים אפשר לתת ל״אוזני המן״ תחושה פחות אכזרית ויותר הייטקית אם נקרא להן ״אוזניים עם בלוטות׳״. את ארבעת המינים כדאי להרחיב לששת המינים, גם כי המינים הנוכחיים לא ממש שימושיים ואף אחד לא מבין מה אפשר לעשות עם ערבה; וגם כי בעולם האמיתי כבר נוספו שלל נטיות מיניות חדשות. גם הסיפור עם האתרוג לא ממש ברור, מדובר בפרי ההדר הכי פחות טעים ואטרקטיבי, והגיע הזמן להחליף אותו לליצ׳י או לביצת קינדר. את המתנות של פסח, שהן כרגע ברמת האגוזים, אפשר לעדכן לדברים שבאמת מעניינים ילדים, כמו פלייסטיישן או לשיר ״מילאו כיסיי ברחפנים״.

שיהיה אחרי החגים שמח.

yairn@israelhayom.co.il