משחק הכדורגל הראשון שראיתי היה באמצע שנות השבעים, בכפר-סבא. מכבי ת"א הגדולה הגיעה למגרש הישן, לפגוש שם את הפועל המקומית. אני לא זוכר כלום מהאירוע, חוץ מהקרב שהתחולל מאחוריי.שני מבוגרים החליפו אגרופים, דם ירד, ושוטר הגיע בניסיון להפריד. חזרתי הביתה מבוהל, הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, ושבשנים הבאות אתרכז בבלט מודרני ובמכניקה עדינה.
מובן שמאז הייתי מאות פעמים במגרשים. וכמו שהתפתחנו כמדינה, גם האלימות מביאה היום כבוד לעוסקים במלאכה. אם פעם היא היתה פרימיטיבית וערבבה בין דם חם לאהדה, היום היא מאורגנת למופת ואין בה מקום לטעויות.
תהיו בטוחים שמפגן האבוקות שהרס השבוע חלק גדול מהדרבי התל־אביבי, הוא לא אירוע ששני ילדים ארגנו אחרי פעולה בצופים. זה דורש תכנון מוקדם, הברחה, אולי אפילו סיוע מבפנים. אנשים עבדו עליו במשך ימים כדי שיעבוד כמו שעון.
זו אלימות שבנויה מהנהגה, חיילים, אסטרטגיה. האהדה לקבוצה היא לעיתים רק כיסוי לפעילות. ואיפה המשטרה? מדדה לה מאחור, מלווה באוזלת ידם של בתי המשפט. הם לא עשו את שלהם כשהחוליגנים היו קטנים, וכעת זה כבר מאוחר מדי.
הרי איבדנו שליטה. איפה נשמע שבכיר מארגון לה־פמיליה, קבוצת אוהדים שיש לה מדים ודוברות, מרשה לעצמו לרדת במהלך אימון של בית"ר ירושלים כדי לדבר עם השחקנים, ולמה בעצם לא? אף פעם לא עצרו אותו. אז הבחור הזהיר שאם לא יתחילו להביא תוצאות, הארגון יהפוך לסיוט שלהם. איום מפורש, בלי פילטרים.
אני מכיר את אוהדי הפועל ת"א עוד מהימים שבבלומפילד ישבו על בטון קר. זה קהל אינטליגנטי, מקורי, שהיום מפנה את יכולותיו לקרבות שליטה עם ההנהלה. הם הגיעו עד לביתה של המנכ"לית אודליה פרידמן ופיזרו חתיכות בשר בכניסה, כהבהרה שאין קו אדום שהם לא יחצו.
האלימות של פעם התחלפה בקרבות רחוב מאורגנים. מפגשים מתוכננים שרק במזל לא מסתיימים בהרוגים. להזכירכם: ב־2018 בית המשפט גזר עשר שנות מאסר על אוהד בית"ר ירושלים שהכניס לאוהד הפועל ת"א פטיש בראש.
בתי המשפט לעיתים כל כך סלחניים. לא פעם הם מסתפקים בעונשי הרחקה מינוריים, מבקשים בנימוס מהאוהד שלא יגיע לאצטדיון במשך כמה חודשים, כי עם כל הכבוד, בתי הכלא מלאים וזה בסך הכל רק ספורט. וזו הטעות. היד הרכה אפשרה לאלימות לפרוח. והיום יש אבוקות ביציע, מפקדים וגייסות שריון. למה שהורים אחראיים ישלחו את ילדיהם למגרש? שיראו את המשחק בטלוויזיה.
באנגליה, כשהחוליגנים ביקשו להכתיב את סדר היום, זו היתה החלטת ממשלה להיאבק בהם. יד קשה של המשטרה, ענישה בחומרה - ועובדה שהם כמעט נעלמו.
ביום שישי האחרון הייתי בלונדון, במשחק צמרת בליגה השנייה בין קווינס פארק ריינג'רס לרדינג. המוכר בקופות התנצל שנשארו לו כרטיסים רק לאחורי השער. למקום כזה בבלומפילד כנראה הייתי אומר "לא תודה" וחוזר הביתה. בלונדון לא חשבתי פעמיים. ישבתי ביציע ליד אב, שני בניו ואחת הכלות, שאיחרה בגלל פקק תנועה. שרנו, קצת קיללנו, בכל זאת כדורגל, ונפרדו בלחיצת יד, כמו שאירוע ספורטיבי, תרבותי, אמור להיות.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו