איסר הראל ראש המוסד
ישראל נתנוביץ הלפרין נולד בבלארוס של ימינו, בן למשפחת תעשיינים אמידה. כשעלה לארץ ישראל ב־1930, בגיל 18, שינה את שמו לאיסר הראל, הגשים את חלומו והצטרף לקיבוץ (שפיים). הוא נישא לבת קיבוץ, וב־1935 עקרו בני הזוג להרצליה, גרו בצריף רעוע ועבדו בפרדס.
ב־1942 התנדב הראל לארגון ההגנה, וכעבור שנתיים הוצב במטה הש"י - שירות המודיעין של הארגון - בתל אביב. שם החל בקריירה מזהירה של 19 שנה בשירותי המודיעין הישראליים.
עם הקמת המדינה מינה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, את איסר הראל לעמוד בראש "שין־בית" (לימים שב"כ), ואחרי ארבע שנות פעילות מונה ב־1952 לעמוד בראש "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים" (בקיצור: המוסד) - ארגון שבמשך עשרות שנים היה אסור להזכיר את שמו.
אמנם המוסד הוקם כבר בדצמבר 1949, אך הוא היה חסר סמכויות ביצועיות ועסק בענייני תיאום. כשהראל נכנס לתפקידו, הוא נדרש לבנות את הארגון מהיסוד ולקבוע את עקרונותיו ואת דרכי פעולתו. ב־11 שנות כהונתו אופיין הראל בעיקשות, אך גם בראש פתוח. הוא היה חרוץ ביותר, יצירתי ואמיץ, דבק במטרה בנחישות ושם דגש על נורמות אתיות גבוהות במיוחד. הוא היה קנאי לעקרונות שהציב ונזהר בקלה כבחמורה בכל מקרה של סטייה מהם.
לאורך השנים צבר הראל כוח רב, וההיסטוריון פרופ' מיכאל בר־זוהר כתב בספרו "הממונה" שהוא "החזיק בידו עוצמה אדירה, שכמוה לא הוענקה לאיש לפניו, וגם לא לאיש אחריו בתולדות מדינת ישראל".
הראל פרש מהשירות ב־1963, בגיל 51, שימש במשך כשנה יועץ ביטחוני לראש הממשלה לוי אשכול, כיהן כחבר כנסת מטעם "הרשימה הממלכתית" בכנסת השביעית, פרסם עשרה ספרים - והלך לעולמו ב־2003, בגיל 91.
תודה ליוסי מלמן, פרשן לענייני מודיעין ומחבר הספר "מרגלים לא מושלמים", על הסיוע.
שלאגרים וגם איבסן: עונה חדשה בתיאטרון
בחגי תשרי תשי"ג (1952) דיווחו התיאטראות על הרפרטואר המתוכנן שלהם לשנה הקרובה, "על רקע המשבר הכלכלי המתהלך באולמות בין הכיסאות הריקים, שמספרם הולך וגדל", כדברי השחקן והבמאי רפאל קלצ'קין, במסיבת עיתונאים שנערכה בתיאטרון הבימה. באירוע נמסר על "הצגה חדשה בשם 'הצפור הכחולה', שתעלה לראשונה ושצפויה להיות שלאגר" - ואכן היא היתה להיט, עם 107 הצגות.
קלצ'קין דיווח על הצגה חדשה נוספת בשם "הרופא בעל כורחו", שתעלה בבימויו (היא נכשלה, עם 24 הצגות בלבד), והודיע כי "פר גינט" של איבסן תמשיך את הצלחתה מהעונה הקודמת (עם 85 הצגות). עוד דיווח על הצגה חדשה בשם "יוליוס קיסר", שאמורה לעלות באפריל 1953 (לבסוף עלתה רק ב־1961 והיתה כישלון חרוץ, עם 21 הצגות בלבד).
התיאטרון הקאמרי התמקד באותם ימים בפנייה לכותבים ישראלים, בבקשה לקבל מהם הצעות למחזות מקור. "קיבלנו לא פחות מ־30 מחזות עבריים חדשים", הודיע דובר הקאמרי, והוסיף: "בעונת תשי"ג נתמקד בהפרדת המוץ מן הבר ובהוספת המחזות הטובים יותר לרפרטואר".
תיאטרון אהל הודיע שימשיך להציג את "הנערה והכושי", שעלתה לראשונה ב־1951, לצד "אופרה בגרוש", שהוצגה לראשונה על ידי התיאטרון ב־1933.
תיאטרון הרביו הקליל יותר, "לי־לה־לו", דיווח על תוכניתו להרכיב שתי להקות שחקנים נפרדות, שאחת מהן תציג בקולנוע רמה שברמת גן והשנייה באולם יאשה חפץ שבתל אביב, כאשר לרפרטואר תצורף בתשי"ג הצגה הומוריסטית חדשה בשם "יהיה טוב".
מחיר רישיון ציד זינק ב־2,000%
"ארגון הציידים בישראל" כינס ב־14 באוקטובר 1952 מסיבת עיתונאים בנושא "התעמרות המדינה בציידים". יו"ר הארגון, נפתלי גרינברג, פתח את דבריו ברשימה של תלונות מטעם חובבי הציד בישראל נגד משרד האוצר ומשרד הפנים. משרד האוצר היה אחראי למסים ולהיטלים על כלי הנשק, ומשרד הפנים להקצאתם של רישיונות ציד ולאספקה של כדורי רובה לצייד הישראלי.
ב־1952 חל שינוי לרעה במדיניות משרדי האוצר והפנים, וספורט הציד נכנס למצוקה: מחיר רובה ציד נסק עקב מסים והיטלים כבדים שהושתו עליו, והגיע ל־200 לירות בממוצע (כשתי משכורות חודשיות של פקיד במעמד בינוני). המחיר לרישיון ציד זינק פי 20(!), מלירה אחת עם קום המדינה ל־20 לירות, שכל צייד נאלץ לשלם מדי שנה בעת חידוש רישיונו. גם מחירי הכדורים האמירו ל־400 פרוטה לכדור, וההקצאה לכל צייד הופחתה בחדות ל־25 כדורים בלבד בשנה. הדבר גרם לנסיקה ניכרת במחיר הכדורים שהציידים נאלצו לרכוש בשוק השחור.
בפגישה שנערכה במשרד הפנים, לפני ראש השנה, קבלו נציגי הציידים על מחירי הרישיון והכדורים, ובתגובה נמסר להם: "לא רק שהחיות שאתם צדים אינן כשרות למהדרין, אלא שמחיר הכדורים בטל בשישים לעומת זלילת בשר הציד שאתם ובני ביתכם בולסים כאוות נפשכם".
זקן הציידים בישראל, אילן פישר (87) מקריית טבעון, סיפר לנו השבוע: "כיום הצרות עם הרשויות הן עניין משני, הבעיה העיקרית היא שכבר כמעט אין לנו מה לצוד".
מתי יוקם הבנק המרכזי?
כשהוקם ב־1951 בנק לאומי לישראל, שאליו הועברו כל הנכסים והפעילויות של בנק אנגלו־פלשתינה, הוקמה במקביל ועדה מקצועית שהכינה תוכניות מפורטות בנוגע להקמת בנק מרכזי בישראל, כולל הכוונה בנוגע לשיטות עבודתו ותחומי פעילותו. התוכניות נמסרו למשרד האוצר זה מכבר, וכששר האוצר, לוי אשכול, התבקש לדווח בישיבת הממשלה שנערכה באוקטובר 1952 על ההתקדמות ביישומן, התברר שהן מונחות כאבן שאין לה הופכין. לדבריו, "האוצר היה טרוד בעניינים דחופים יותר, ובעיקר בארגון מחדש של המשרד".
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, דרש משר האוצר לחזור ולדווח לממשלה בתוך שבועיים אם ביכולת משרד האוצר להקים באופן מיידי את הבנק המרכזי, אולם בנק ישראל פתח את שעריו רק כעבור יותר משנתיים, ב־1 בדצמבר 1954.
יום הולדת לחברה לעתיקות
בחגי תשרי תשי"ג נחגג ברחבי הארץ יובל ה־40 לייסודה של "החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה", שהוקמה בשנת תרע"ד (1913) על ידי קבוצת אנשי רוח ארץ־ישראלים, בראשות המורה ואיש הציבור דוד ילין, שהיה גם ממייסדיו של ארגון המורים. מטרת החברה היתה להעמיק את המחקר ההיסטורי, הגיאוגרפי והארכיאולוגי של ארץ ישראל. הכרך הראשון של "ארץ ישראל - מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה" הוצג בפני החוגגים, שגם העלו על נס את תרומתו של ילין, שהלך לעולמו 11 שנה קודם לכן, ב־1941.
עולים או "בית משוגעים"?
באוקטובר 1952 נדרשו עולים שהתגוררו בחורבות הכפר הערבי דיר יאסין (כיום כפר שאול שבקרבת ירושלים) לעזוב את המקום לטובת שיכונם של "חולי רוח". העולים סירבו לעזוב מבלי שיובטח להם מקום מגורים חלופי, ובערב סוכות פרצה מהומה שבמהלכה השתלטו עשרות עולים וחסמו את שער הכניסה, בעוד חבריהם פרצו למשרד הבריאות בירושלים ועשו בו שמות. בהתערבות המשטרה, ואחרי שנציגי המוסדות הבטיחו לטפל בבעיה "מייד לאחר החגים", נרגעו הרוחות.
הנעלמים / עסקים שהיו
אגד חבילות
שירות שעמד מתחילת שנות ה־60 לרשות ישראלים שביקשו להעביר בשלום ובפרק זמן סביר (שלא כמו בדואר ישראל) חבילה ממקום אחד בארץ למשנהו. בתחילה נאלץ האזרח להגיע בעצמו לתחנת האוטובוס המרכזית ביישובו כדי לשלוח או לקבל חבילה, אך בהמשך אפשרה חברת אגד, תמורת תשלום נוסף של כמה לירות, שירות מדלת לדלת. אלא שאז באה הקִדמה, עם סוגי שירות אחרים, ואגד חבילות נסגר בשלהי שנות ה־90.
הצרכנייה / דברי מתיקה
ופל מצופה
ופל מצופה בשכבה דקה של שוקולד, שהחל להימכר בשק"ם בשנות ה־50 ושרד שם הכי הרבה שנים בהשוואה לכל מוצר אחר. אף שאריזתו שונתה מעט במהלך השנים - הוופל המצופה היה ונשאר החטיף האולטימטיבי, והלך תמיד עם בקבוק "טמפו" או עם מיץ תפוזים. הוא אף הוזכר במערכון האלמותי "המכונית המגויסת" של שלישיית הגשש החיוור: "הגיעה האוטו עם הבפלה? אז תביא בפלה. אין בפלה? אז תביא תפוזים עם בפלה".
