שבריריות עם מסר עוצמתי: "פרטים על נרצחות בשטחים - אי אפשר למצוא"

בדיוק יצא סיפור על אישה מבית לחם. שני אחים שלה, אבא שלה ובעלה של אחותה התעללו בה במשך שבועיים, עד שלבסוף הם רצחו אותה. הם לא הואשמו ולא ישבו בכלא. אמא שלה הסתירה את הכל".

זו היתה ההשראה של עביר נג'אר, בוגרת המחלקה לעיצוב זכוכית בבצלאל, לעבודה שיצרה במסגרת שנתה השלישית ללימודים. בתמונה שהיא מראה לי, זוג רגליים נשיות, יחפות, יפהפיות, עשויות זכוכית חלבית, מבצבצות מהאדמה. מעליהן זוג ידי זכוכית עדינות, אצבעותיהן פתוחות, קוראות לעזרה.

"לא היו לי הרבה ברירות, אז עשיתי יציקות של הגוף שלי, מ־70 ק"ג זכוכית. כשהיציקות היו מוכנות, ירדתי לגינה של הבית, בגשם ובבוץ, ומיקמתי אותן. בעלי צילם. האישה הזו באדמה צועקת 'הצילו'. הרי מישהו היה יכול להציל אותה.

"כולן ממשיכות להילחם עד הרגע האחרון, ועל הרגע הזה רציתי לדבר. הרגע הזה שהשכנים שומעים אותך צועקת, ולא נכנסים. אמא שלך שומעת אותך נרצחת, אבל לא עוצרת את זה. זו היתה העבודה השנייה שלי בנושא רצח נשים".

ההתמודדות הראשונה של נג'אר עם הנושא היתה שנה קודם לכן. "הסיפור הראשון שעבדתי עליו הוא הסיפור הכי פחות מזעזע", היא מודה, במרירות מסוימת. "הכל מזעזע, כן? אבל כשבאותה שנה יש 34 נרצחות בחברה הערבית בלבד, את שומעת גם סיפורים מזעזעים עוד יותר. מה שהכי קשה זה שהאימהות לא עושות כלום. ברוב המקרים, הן צופות מהצד. חלקן רואות את הרצח בעיניים. למישהי היה חבר. קרובי משפחה באו אל אבא שלה ואמרו לו, 'אתה צריך לרצוח אותה או שאנחנו מגרשים אותך מהמשפחה'. הוא נכנס לחדר שלה ורצח אותה.

"אם אני מחפשת נשים שנרצחו בישראל, אפשר למצוא אותן בחיפוש בגוגל. נרצחות בשטחים - אי אפשר למצוא. בן הזוג שלי קישר אותי למרכז לזכויות האישה (WCLAC) בירושלים, המעניק תמיכה לנשים פלשתיניות. זה לקח חודשיים, אבל בסוף הצלחתי לקבל מידע על נשים פלשתיניות שנרצחו, במשפט או שניים על כל נרצחת: בת כמה היא היתה, מי הרוצח, איך היא נרצחה, כלי הנשק וסיבת הרצח. אם עדיין יש אישה נוספת שמאוימת במשפחה, מובן שאסור להשתמש בשמה או לחפש אותה".

"הפעם היה לי על מה לדבר"

עביר נג'אר, 28, נולדה בירושלים למשפחה מוסלמית ולמדה בפנימיית בויאר למחוננים. כיום היא מתגוררת ברמאללה, שאליה עברה אחרי נישואיה לעיתונאי מקומי. בעת שיחתנו היא בחודש השישי להריונה הראשון.

את התואר בעיצוב זכוכית היא כמעט לא סיימה. "בגיל 14 השתתפתי בקורס 'לגשר על הפער' במוזיאון ישראל, קורס באמנות לילדים יהודים וערבים. בגלל שדיברתי גם ערבית וגם עברית, מהר מאוד עבדתי כמתנדבת וכמתרגמת, ועם הזמן גם הנחיתי את הקורס הזה. במוזיאון ישראל למדתי גם קרמיקה וקורסים אחרים באמנות.

"הגעתי לבצלאל כדי להתקבל למחלקה לאמנות פלסטית, וביום הפתוח גיליתי את המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. בשנה א' גיליתי את הזכוכית. למדתי שנה וחצי עד שהעיפו אותי. הברזתי יותר מדי. גם בפנימייה הייתי מבריזנית. היום אני יודעת להגיד שלא רק שכל השאר היו מבוגרים ממני, כי במחלקת קרמיקה יש גם אנשים בני 60, אלא שגם אני הייתי צעירה מדי. מה כבר יש להגיד בגיל 18?"

איך המשפחה קיבלה את זה?

"לא מקובל אצלנו להתחיל ולא לסיים משהו. בבית לחצו עלי להישאר בבצלאל, ואני ניסיתי אבל לא באמת הרגשתי שייכת לשם. מלכתחילה בחברה שלי זה לא מקובל ללמוד מקצוע שאין בו פרנסה. אבא שלי עיתונאי ועורך דין, אמא שלי אחות, אחותי עובדת במחלקת סטטיסטיקה במשרד ראש הממשלה, כל המשפחה במדעים וכולם מתפרנסים, בגיל 18 הם הופתעו שזה מה שאני רוצה ללמוד. אמנם הם לא היו בשוק, כי תמיד עסקתי באמנות, אבל הם לא התייחסו לזה ברצינות, לא סיפרו לאנשים. 'עביר בבצלאל, זה בית ספר מצוין', אבל לא מספרים מה עביר לומדת".

מה עשית אחרי שעזבת את בצלאל?

"עבדתי במוזיאון כמדריכה, במחלקת שיווק של רשת מלונות, אבל כל הזמן המשכתי ליצור, גם כחלק מקבוצת 'ארטולושן', שילוב המילים ארט וסולושן, קבוצה שיוצרת ציורי קיר. אחרי שלוש שנים רציתי לחזור. לא מצאתי את עצמי במקצוע אחר, וגם אי אפשר ללמוד זכוכית במקום אחר. ראש המחלקה זכר אותי ונתן לי הזדמנות. עשיתי שוב בחינות קבלה וחזרתי ללימודים על תנאי. הייתי צריכה להראות לכולם שהפעם זה אמיתי, להוכיח את עצמי מחדש, כי כולם זכרו אותי לרעה. חזרתי והתחלתי משנה א' שוב, בגיל 24. הפעם זה היה רציני, בחרתי בזה בלב שלם והיה לי על מה לדבר".

לא כבוד המשפחה

מה שהיה לה לומר בנושא רצח נשים קיבל לראשונה ביטוי ב־34 אובייקטים בשנה השנייה שלה בבצלאל. "רציתי לעשות משהו שלא עוצר באמנות, אלא הוא גם פרויקט חברתי שיש לו השפעה. אחרי שאספתי את כל הסיפורים, הצטרפו אלי עוד שתי סטודנטיות, יאקות אבו כף ואלאא עבדיאת, והחלטנו שאנחנו פונות לבית ספר לבנים במזרח ירושלים, בנים בכיתות ז'-ח', ועושות שם פעילות.

"הקראנו לילדים משפט או שניים על כל נרצחת, 34 סיפורים בסך הכל. הילדים גם שיתפו סיפורים שהם מכירים. אלה ילדים שמחנכים אותם שהם הגבר של הבית", היא מדגישה, "אני ניסיתי לתת עוד זווית - היה ועדיין חשוב לי לחדד שזה לא 'רצח על רקע כבוד המשפחה', אלא ברוב המקרים בגלל סיבות אחרות - ירושה, הבעל התעצבן על משהו, היא לא הקשיבה. אולי שני סיפורים מתוך 34 היו בגלל 'כבוד המשפחה'.

"כל ילד בחר סיפור וקיבל חוטי נחושת כדי ליצור באמצעותם משהו שמתחבר לסיפור. בהשראת סיפור על נרצחת בשם נרג'ס (נרקיס) אחד הילדים יצר פרח, ילד אחר יצר עץ דקל בהשראת סיפור על נרצחת אחרת שנקברה תחת העץ. תיעדנו את הפעילות בווידאו. בסוף היום קיבלנו מהילדים 34 אובייקטים מנחושת, והכנסנו כל אחד לתוך אריח זכוכית משושה בגודל 20 ס"מ. לצקת זכוכית זה תהליך מאוד מאומץ. הכל אש, הכל חם, הכל כבד. בדרך כלל יציקת זכוכית היא עבודה של גברים, רק הכף עצמה שוקלת 40 ק"ג. לקח לזכוכית שבועיים להתקרר. לאחר מכן קיבלנו על העבודה את פרס הפרויקט החברתי מבצלאל".

איך הגעת לאמנות?

"בפנימייה הייתי הקורבן. הייתי הערבייה היחידה, וזה מאוד השפיע על הזהות שלי ועל מי שאני רוצה להיות. רוב העבודות שלי התחילו בצורה פוליטית, אבל התרגילים בבצלאל פתחו אותי להתעסק בעוד נושאים. ואז מגיע פרויקט הגמר בשנה ד'. לא ידעתי אם לעסוק בנשים או בפוליטיקה. בתור סטודנטית ערבייה בבצלאל, איכשהו נכפה עלייך לעסוק בפוליטיקה, ואני לא רציתי שזה מה שיגדיר אותי. בגלגול הראשון שלי בבצלאל היו עשרה סטודנטים ערבים בכל המכללה. עכשיו יש עשרה בכל מחזור, בכל מחלקה, ולא רציתי להיות כמו כולם".

עביר מראה לי תמונה של גוף מקופל, מוטבע בזכוכית, מתוך פרויקט הגמר. הקונוטציה המיידית שלי היא קברי אחים בשואה, ומתברר שאני לא רחוקה. "בסמסטר א' של שנה ד' את עוד חוקרת. הדרישה היתה לעשות אובייקט שאולי יהיה חלק מפרויקט הגמר: שמנו חמר על הרצפה, נשכבתי עליו. חברות ישבו עלי כדי להטביע עמוק את הגוף שלי. נוצרה עבודה בגודל 120x70. הרעיון הגיע אחרי שראש המחלקה שלנו סיפרה לנו על ההורים שלה בשואה, על שכבות של גופות.

"ואז החלטתי, יחד עם המנחה, שאני עושה פרויקט גמר חברתי. חזרתי לפרויקט הראשון עם הילדים מלפני שנתיים, רק שהפעם במקום נחושת החלטתי שאני נותנת למשתתפים חמר. הפעם רציתי 48 אובייקטים, כי זה היה מספר הנרצחות בחברה הערבית ב־2021. הגעתי שוב אל המרכז לזכויות האישה ואספנו את הסיפורים. נפגשתי עם קבוצות מתנדבים של נשים וגברים פלשתינים, לקחתי את כל הסיפורים ועשינו אותה פעילות. הפעם הם היו מבוגרים, זה היה אחרת וגם אני הרגשתי אחרת. פגשתי בקבוצות גם עובדות סוציאליות, שחוקרות את הסיפורים בשטח ומדברות עם נשים מאוימות, או הולכות לבתי הנרצחות ומנסות להבין מה קרה. חלקן מאוימות בעצמן אחר כך.

"הקבוצה גם חלקה סיפורים. פגשתי נשים שבטוחות שהן פמיניסטיות, אבל שאלו על הנרצחות 'מעניין מה היא עשתה'. עצרתי ואמרתי 'זה בדיוק מה שאת לא צריכה לשאול'. היו ויכוחים על הסיפורים שסיפרתי. היו כאלה שהכירו את הנרצחות באופן אישי. אחד הסיפורים היה על אישה נוצרייה שהבן שלה רצח אותה כי היא הפכה למוסלמית. היה גם סיפור על מוסלמית שהפכה לנוצרייה ונרצחה בגלל זה. הנשים בקבוצה היו מוסלמיות והכרחתי אותן להסתכל על זה שהן יוצאות נגד הרצח הראשון, אבל פחות נגד הרצח השני.

"כל אחד מהמשתתפים קיבל עשרה ק"ג חמר וסיפור לעשות עליו עבודה. הפרויקט יכול היה להסתיים שם, עם הצילומים והעבודות שלהם, אבל הרגשתי שאני רוצה שזה יהיה גם שלי, ולא רק שלהם. בסופו של דבר, הפרויקט כלל ארבע עבודות של המשתתפים בסדנאות, שש עבודות שלי ועוד שתי עבודות שאני יצרתי בהשראת עבודות של המשתתפים". את העבודות מלווה טקסט, המספר בשניים או בשלושה משפטים על כל אחת מהנשים. התיאורים - פשוטים, קרים, ענייניים. כלי הרצח - מקל מטאטא, אקדח, סכין, צינור מתכת, חבל, שרוך, מחבט, מפתח גז.

אני מסתכלת על תמונה של פסל שיצרה נג'אר, ראש אישה עשוי זכוכית, חתוך באמצע. "זו מישהי מכפר ליד רמאללה שבעלה רצח אותה מול הילדים בגרזן", נג'אר מסבירה. "לא היה אפשר לזהות את הפנים שלה. אליה אני התייחסתי. כשאת נכנסת לפרויקט שלי, את רואה את העבודות, את התיעוד של המשתתפים, ואת יכולה לקרוא את סיפורי הרצח ואת שמות הנרצחות. חלק קיימים באינטרנט וחלק לא. לא הייתי בטוחה אם היה מותר לי לחשוף את השם שלה, אבל הרגשתי שאם אין את השם שלה, אז אין אותה".

אם היית יהודייה

"החלטתי על השם לפרויקט בסוף התהליך. ישבתי עם חברות ואחת מהן הציעה 'שקופה'. זה עובד בעברית, בערבית ובאנגלית. נשים הן שקופות, נרצחות עוד יותר שקופות, והזכוכית שקופה, כמוהן. את קוראת את הסיפורים, זה לא קל. הכל מתערבב ונכנס פנימה. ברשתות החברתיות מגיעים אלי עוד ועוד סיפורים ממדינות אחרות. אני לא עושה את העבודות על נשים ערביות כי אני ערבייה".

אז למה לא התייחסת לרצח נשים בחברה היהודית?

"בעיקר כי אם אני אתייחס גם לרצח נשים יהודיות, זה כבר יהיה 80-70 מקרים בשנה".

יש לדעתך הבדל בין האוכלוסיות?

"ההבדל העיקרי הוא אם תופסים את הרוצח או לא. אם הנרצחת יהודייה - 99 אחוז שהרוצח נתפס. אצל ערביות־ישראליות הוא לא נתפס, למרות שיודעים מי הוא. לפני חודש נרצחה אישה בלוד. היחס של המשטרה הוא אחר.

"בשטחים לא מתייחסים בכלל. אם בעלך רצח אותך, ברוב המקרים משפחת הרוצח משלמת סכום כסף כפיצוי עבור הרצח. לרוב זה נסגר ככה בשטחים. יש דין פלילי כמובן, אבל הרצח בא מתוך המשפחה והמשפחה שותקת, אז אין הרשעות. כמו במקרה של אישה מעזה שבעלה כרת לה את הראש ואז אמר שהיא התאבדה. המשפחה נלחמה, והיום הוא בכלא. אבל בדרך כלל זה לא המקרה".

מה משותף ליהודים ולערבים?

"תמיד אותן הסיבות השטותיות. מה שבטוח, זה לא בגלל 'כבוד המשפחה'".

את חושבת שיש שינוי לטובה בחברה הערבית בקשר לאלימות נגד נשים?

"אני מגיעה מבית שכולם בו אקדמאים, כל המשפחה שלי בוגרים של האוניברסיטה העברית, אבל לא מדברים על זה. אני גם לא יכולה לדבר על זה עם המשפחה של בעלי, הם לא יבינו אותי. יש אמנים שעוסקים באלימות או באי־שוויון, אין עוד אמניות או אמנים ערבים שמתעסקים ברצח נשים. זה לא נושא מדובר. יש נשים שחיות טוב ובחופש יחסי ויש להן בעל תומך, אז הן לא מאמינות לסיפורים.

"העיתונות בחברה הערבית גם לא מסקרת את הסיפורים האלה. במקרה שקרה בבית לחם - אם החברות שלה לא היו מעלות לרשת את ההודעות הקוליות שהיא שלחה לפני הרצח, העיתונות לא היתה מתייחסת גם לזה.

"אני מרגישה שאין מישהי שלא עברה רגע של סכנת חיים. ילדה בת 12 שנרצחה כי היא לא הביאה לאבא שלה כוס מים, צריכה לדעת שהיא בסכנת חיים כי היא אישה. קשה לי לצעוק. ככה אני מוחה".

מה את רוצה לעשות אחרי הלימודים?

"אני רוצה להציג את הפרויקט בעוד מקומות, אני מנסה לעשות תערוכה ברמאללה. בהמשך אני גם רוצה לפתוח סטודיו שמלמד עיצוב זכוכית במגזר הערבי, בירושלים או ברמאללה. אין כאלה כל כך. ואני רוצה להמשיך ליצור אמנות. אני עדיין אוספת סיפורים ומתכננת לעשות פרויקט נוסף. בבית יש לי חדר שאני יכולה לעבוד בו. אני רוצה להמשיך ללמד אמנות, יש לי תעודת הוראה. אבל לא השנה, השנה יהיה לי ילד".

בן או בת?

"רציתי בת, אבל זה העולם הזה שנותן לי בן, לחנך אותו אחרת".

shishabat@israelhayom.co.il