באמצע שנות ה־60 חזרו בני הזוג שפרה ובני דומוביץ משליחות בארה"ב לביתם שבמושב כפר מימון, הסמוך לנתיבות. בשובם הם הביאו עימם מכשיר טלוויזיה - אטרקציה גדולה באותם ימים (כזכור, הטלוויזיה הלימודית החלה בשידוריה ב־1966, והטלוויזיה הישראלית הושקה כעבור שנתיים). הדומוביצים אפשרו לילדי המושב לצפות בשידורים לקטנטנים, ואלה התיישבו בסדר מופתי על מעקה המרפסת, כשבנם בן ה־6 של שפרה ובני משמש "סדרן" למניעת הפרעות במהלך הצפייה.
מזהים מישהו מהמצולמים? אולי את עצמכם? כתבו לנו ל־Yor@ShimurIsrael.Org
מוקמים עוד בתי חולים
ב־25 בספטמבר 1952 בישר שר הבריאות, משה שפירא, על "תוכנית הממשלה להקים ארבעה בתי חולים חדשים בעזרת מענק שהתקבל מארה"ב".
המאמץ הלאומי בתחום בתי החולים, עוד טרם הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות, התמקד בהקמת 15 בתי חולים צבאיים, רובם בתנאי שדה, בניהול קצין רפואה ראשי, ד"ר חיים שיבר (שיבא, לימים פרופ'), שהכילו 1,500 מיטות אשפוז שיועדו לקליטת פצועי צה"ל, פי שלושה(!) מסך מיטות האשפוז שעמדו ב־1948 לצורכי הציבור האזרחי.
עם קום המדינה עמדה לרשות שר הבריאות כמות זעומה של בתי חולים ראויים, ומערך האשפוז התנהל ברובו במוסדות קטנים, פרטיים או כאלה שהוקמו בידי גופים פילנתרופיים שונים או התארגנויות מקומיות - ועל ידי קופות החולים.
הסיבה לנפח האשפוז הדל היתה קשורה בעובדה שהמנדט הבריטי התמקד ב־31 שנות שלטונו על ארץ ישראל בפיתוח הרפואה הערבית דווקא, והסתפק בהקמת בית חולים אחד ליהודים, הממשלתי בחיפה (לימים רמב"ם). רק שתיים מחמש קומותיו יועדו ליהודים, שסירבו ברובם להתאשפז במקום עקב הרמה הרפואית הנמוכה שהוצעה להם, בהשוואה למחלקות שיועדו לערבים ולנתינים בריטים.
בסוף 1950 מונה שיבא למנכ"ל משרד הבריאות, ומייד קידם את הפיכת בתי החולים הצבאיים לאזרחיים. ב־1953, לדוגמה, אוחדו "בית החולים הצבאי מס' 5" (שפעל בתל ליטוינסקי), בית חולים ירקון (בצפון תל אביב) ובית חולים נוסף בפרדס כץ - לבית חולים גדול אחד עם יותר מ־1,000 מיטות אשפוז. בית החולים המאוחד נקרא "תל השומר", והוא נחשב עד ימינו למרכז הרפואי הגדול בארץ.
ב־1952 הגיעו לישראל מפינלנד 40 צריפי עץ, שנשלחו לפוריה, לנהריה ולחדרה, והיו בסיס להקמת בתי חולים במקום. עשרה צריפים נוספים הוצמדו לבית החולים "אסף הרופא" ותרמו להרחבתו.
* תודה לאיתי בחור, מחבר "ההיסטוריה של בתי החולים בישראל"
האבטלה הוכפלה: מצב מדאיג בשוק העבודה
ב־30 בספטמבר 1952 פרסם משרד העבודה, בראשות השרה גולדה מאיר, את נתוני התעסוקה באוגוסט והשווה אותם גם עם נתוני אוגוסט 1951. מהמספרים התברר שהאבטלה בישראל קפצה בתוך 12 חודשים פי שניים, כשבאוגוסט 1952 נרשמו בלשכות העבודה 10,500 מבקשים לעומת 5,500 באוגוסט 1951.
מקורות יודעי דבר מסרו שמספר מחוסרי העבודה האמיתי גבוה בהרבה ועומד על כ־17 אלף מובטלים, ורבים ממבקשי העבודה התייאשו וכבר לא טורחים להגיע ללשכות ולהירשם. "פועלים רבים שעובדים בעבודות חלקיות כלל לא נחשבים במשרד העבודה כמובטלים", דיווח לעיתון "דבר" מקור בכיר במשרד העבודה.
מנחם מרקוס, מזכיר פועלי רמת גן, דיווח לעיתון "על המשמר" על תופעה נוספת של "פועלים מסתננים": "קבוצה גדולה של תושבי מעברת נהריה נטעה את מקומה בשולי רמת גן, ולשם מגיעים מדי בוקר קבלנים שאוספים עובדים על פי צורכיהם, ולהם הם משלמים שכר נמוך משכרו של פועל רגיל".
המזכיר מרקוס הוסיף ש"גם עובדים ערבים הצטרפו לאחרונה לפועלים הבלתי מאורגנים, וגם הם עוסקים בגזל פרנסתם של העובדים העברים. וכשפורצות תגרות ידיים בין העובדים לבין גזלני העבודה - המשטרה מאשימה דווקא את הפועל העברי, זה שנושל מעבודתו".
מלשכת שרת העבודה נמסר רק ש"בקרוב תחל עונת קטיף ההדרים, שצפויה להוריד את רמת האבטלה".
יומנה של אנה פרנק - בישראל
ביום חמישי, 25 בספטמבר 1952, פרסם עיתון "מעריב" את המודעה הבאה בראש עמודו הראשי: "הספר שזעזע את העולם! קראו מחר: יומנה של אנה פרנק".
הספר התבסס על היומן האישי שכתבה הנערה היהודייה במשך שנתיים וחודש במלחמת העולם השנייה, כשגרה עם משפחתה במחבוא באמסטרדם מאימת הנאצים.
אנה פרנק החלה בכתיבת היומן ב־1942, כשהיתה בת 13, וכתבה עד אוגוסט 1944, כששוטרי גסטאפו נאצים חשפו את המחבוא. את היומן איתר זוג הולנדי שסייע למשפחת פרנק בתקופת השהייה במסתור, והוא נמסר לאביה של אנה, אוטו פרנק, היחיד מבני המשפחה ששרד את השואה ושב לאמסטרדם בתום המלחמה. פרנק איתר הוצאה לאור קטנה שהדפיסה ב־1947 את הספר בהולנדית במהדורה מצומצמת של 3,000 עותקים.
שמואל שניצר, ממייסדי "מעריב" ב־1948, נולד בהולנד ועלה בגפו לארץ ישראל בגיל 21, שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בסוף שנות ה־40 קיבל שניצר ממכריו בהולנד עותק מספרה של אנה פרנק, תרגם אותו לעברית - ופרסם קטעים ממנו בעיתון.
ב־1953 יצא יומנה של אנה פרנק במהדורה עברית, ובשנות ה־50 הוא הפך לרב־מכר בישראל. דמותה של אנה הפכה לסמל ואפשרה לבני נוער - בישראל ובכל העולם - להתחבר לזכר השואה.
יבול גדול בבציר הענבים
עם סיום עונת בציר הענבים בסוף ספטמבר 1952 דיווחו הכורמים על גידול של 33 אחוזים בתפוקת הכרמים בהשוואה לשנה הקודמת. יו"ר אגודת הכורמים, אברהם קריספן, דיווח ש"יותר מ־10,000 טונות ענבים ראויים ליין הועברו השנה ליקבים, וכעת תורם להוציא את המיטב מהענב". עוד דיווח קריספן שאחוז הסוכר בענבי היין שנבצרו "גבוה יותר מהרגיל", בזכות ניסיונות מוצלחים של משרד החקלאות בשיפור מטעי הכרם. "בשנה שעברה, בשל מיעוט אשכולות הענבים שהועברו ליקבים, אפשר היה למצוא בשוק בעיקר יינות יקרים, אולם לקראת פסח הקרוב יוכל כל אחד למצוא על המדפים יין עממי כאוות נפשו, במחירים אטרקטיביים".
ברוך קידר, יו"ר ארגון הכורמים שאיגד יחדיו את יקבי זכרון יעקב וראשון לציון, מסר ש"בעקבות היבול ורמת הסוכר נצליח השנה גם לייצא יין, וכבר נחתם הסכם ראשון עם מפיץ בצרפת - שגם אישר את תוויות היין ששלחנו אליו".
מוצרי השוקולד יקרים
חברת עלית ביקשה את אישור משרד המסחר והתעשייה לשווק בארץ בתקופת חגי תשרי תשי"ג עודפי יצוא, "וזאת כדי לשמח את כל בית ישראל", כפי שנכתב בבקשה - שאכן אושרה. המוצרים השונים, שכונו בשם "סדרת הלוקסוס", הגיעו למדפי החנויות ימים אחדים לפני ראש השנה, ובהם בונבוניירות באריזות יפות, צעצועי שוקולד לילדים ועוד. אך העיתון "דבר", שערך בדיקה בחנויות בתל אביב, תיאר ש"הסחורה יושבת על המדפים ואין לה קונה, שכן המחירים המפולפלים מתאימים אולי לפריז או ללונדון, אך לא לכיסו של הפועל הישראלי הממוצע".
"מועדון חובבים" ראשון
מהמושבה נהריה שבצפון נמסר ש"בערב ראש השנה נחנך במקום מועדון חובבים ראשון, שבו תרוכז פעילות הפנאי של חובבים בתחומים שונים, יועברו הרצאות בתחומי חובבות, ותתאפשר התבוננות של תושבים בעבודות של חובבים, בתנאי שהשקט יישמר". יוזם המועדון, חובב הרדיו שמעון אקרמן, דיווח לעיתון "הבקר" שהמועדון בנהריה הוא "סנונית ראשונה במועדוני חובבים רבים שיוקמו ברחבי הארץ".
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
תסס
בית חרושת שהוקם ברמת גן ב־1934, העסיק כ־60 פועלים והיה הראשון בזמנו בארץ ישראל שעשה שימוש במיצים מפירות הדר שנסחטו במקום. הללו מילאו את הבקבוקים, ואליהם הוחדר גז CO2 שהפך את המשקה לתוסס ובעל טעם אטרקטיבי וייחודי. במשך שנים שלט "תסס" בשוק המשקאות הקלים, אך כעשור אחרי שהוקם בית החרושת "טמפו" (ב־1953) - נכנע "תסס" למערך השיווק היעיל של מתחרהו - ונסגר.
הצרכנייה / פריטים מאז
לוח שנה "יום יום"
בזמנו היו אינספור דגמים, מינים וצורות ללוחות אלה, שהפכו במהלך השנים לכלי פרסומי לקידום עסקים, ובהם עשו שימוש חברות ביטוח, בנקים, מוסדות דת ואחרים. לוח השנה שבתמונה נתלה על הקיר וכלל תריסר קרטונים, אחד לכל חודש, ועוד 31 קרטונים, אחד עבור כל אחד מימי החודש. הלוח היה נאה בתצוגתו, אבל סבל מבעיה חוזרת, שכן קרטונים שונים מתוכו נטו ללכת לאיבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו