הבמה שלהן: להקות הנשים הישראליות הטובות בכל הזמנים

המכשפות

שנות הפעילות: 1997-1992, להיטים בולטים: "עד העונג הבא", "הלילות הקסומים", "פחד אמיתי"

לא להקת פופ, לא "להקת בנות" קלאסית, אבל כנראה ההרכב הנשי המוכשר, המצליח וכמובן הרוקיסטי הגדול ביותר שפעל כאן אי פעם. בהחלט מגיע לו המקום הראשון במצעד.

הקריירה של הסולנית ענבל פרלמוטר ז"ל נקטעה בתאונת דרכים, בראש השנה לפני 25 שנה, בדיוק בנקודת ההמראה שלה. יחד עם יפעת נץ על הבס ויעל כהן על התופים, המכשפות היו חלק מגל הרוק הישראלי האחרון כנראה בימי חיינו, אי אז בעשור ההוא של שנות ה־90.

עם להיטי ענק שחורכים עד היום את תחנות הרדיו, עולה השאלה כמה עוד להיטים הפסדנו וכמה להקות צעירות היו מושפעות מפורצות הדרך הללו, שהרי ענבל נספתה כמה ימים לפני הופעת האיחוד של הלהקה, אחרי שיצאה לקריירה עצמאית והחליטה לחזור למכשפות. ההחמצה הכי גדולה של הרוק הנשי בישראל.

כל זמרת שעולה היום על במה בישראל, מרונה קינן ועד נונו, חייבת לענבל פרלמוטר. לצערנו, שום להקת רוק נשית לא הצליחה להגיע מאז לאותם מקומות שאליהם הגיעו המכשפות.

בסטייל אחר

יפעת נץ: "מאוד מרגש שגם בחלוף כמעט שלושה עשורים מתחילת הפעילות שלנו - אנחנו עדיין נחשבות לאחת הלהקות המשמעותיות שפעלו במדינה. הבאנו משהו בסטייל אחר ושונה בנוף הישראלי - הגשה מסקרנת ומרעננת, סאונד, תכנים ולחנים שהשאירו חותמם עד היום.

"כשהתחלנו בפעילות היה הלם טוטאלי סביבנו, מאיתנו, בעיקר מהמדיות השונות שהיו אז. פתאום הפכנו ללהקה הכי מדוברת, אחת הטובות בארץ. השארנו מורשת ענקית של מוזיקה ואהבה. זכינו להמון השמעות ברדיו והופענו בלי סוף. אגב, עבדנו מאוד קשה, זה לא הגיע ככה סתם. היינו ואנחנו עדיין מקור השראה למלא מוזיקאיות מצוינות שפועלות היום, או כאלו שרק מתחילות, וזה אושר ענקי וזכות גדולה.

"ביוני האחרון הוצאתי אלבום בשם 'תחילתה של עונה', ששירים שלו מושמעים לא מעט. בפסטיבל הפסנתר הקרוב אופיע ואארח את אחי, ארז נץ, ואת קורין אלאל, וזאת תהיה סגירת מעגל מטורפת עבורי מהתקופה ההיא. הבחירה שלכם בנו למקום הראשון באמת מרגשת, ועצוב לי שענבל לא פה לראות את זה".

ציטוט בלתי נשכח מימי התהילה: "20 אלף אנשים הלכו מרצונם לקנות את התקליט שלנו, בלי שאף אחד הכריח אותם, זה מטורף" (ענבל פרלמוטר ז"ל, 1994)

שוקולד מנטה מסטיק

שנות הפעילות: 1978-1972, להיטים בולטים: "אמור שלום", "נח", "אברא קדברא", "זה טוב, זה טוב"

אתם שומעים את נונו? תחשבו שהכל התחיל בירדנה ארזי. ואם לא רותי הולצמן, איפה היתה היום אגם בוחבוט? שלא לדבר על לאה לופטין, שבלעדיה היינו מתגלגלים 50 שנה קדימה לאנה זק? סביר להניח שלא היינו מגלים מה פספסנו אלמלא החלוצות של פופ הנשים בישראל.

אברהם דשא פשנל היה אמרגן־העל של התרבות המקומית התמימה, אפעס, של תחילת שנות ה־70. ישראל נמצאה אז בדיוק בתפר שבין האופוריה הבלתי נגמרת שלאחר מלחמת ששת הימים לבין הכאפה לפרצוף שתגיע במלחמת יום הכיפורים. הלהקה הבינה שבישראל, כמו בישראל, אי אפשר שלא לשלב מלחמה במוזיקה, ובאמצעות ההופעות והקשר לחיילים בחזיתות הצליחה להיחשף לקהל שלא בטוח שבכלל היה היעד שלה בכוונה המקורית.

השלישייה היתה הדבר הלוהט והנכון, עם להיטים דוגמת "נח" ו"אמור שלום", שנשלח לייצג אותנו באירוויזיון, ובעקבותיו הגיעה גם הצלחה בינלאומית לצד ההצלחה הכבירה בישראל. עד כמה היתה גדולה ההצלחה בארץ? חפשו ביוטיוב את הפרסומת הארוכה למדי של בנות הלהקה עם אחד, מיקי ברקוביץ', לשוקולד עלית.

ממש בתחילת אוגוסט 2022 התאחדו נשות שוקולד מנטה מסטיק למופע משותף בתל אביב, שהעיד אולי יותר מכל על הצמא של הישראלים לנוסטלגיה - ובעיקר למוזיקה טובה עם הרמוניה אלוהית. ירדנה ארזי הרי היתה כאן תמיד, לאה לופטין (שהחליפה בהרכב המקורי את תמי עזריה) הכירה את עופר לוי לקהלים אשכנזיים בשנות ה־90, ורותי הולצמן הביאה לעולם את יהונתן ברק, שקהל המעריצים שלו אפילו לא היה במצב נוזלי כשאמו חרכה את במות ישראל.

"כל הזמן חשבנו יחד"

ירדנה ארזי: "זה נראה לי טבעי מאוד והגיוני שאנחנו ברשימה. אנחנו הרכב נשי שהטביע חותם, ושהשירים שלו מתנגנים עד עצם היום הזה. לא הרגשנו שאנחנו עושות פופ. היינו הרכב של שלוש זמרות שכל אחת מהן, מבחינת יכולת וכישורים, היא באמת זמרת סולנית. עם הרכב קולי כל כך מגוון כמו שלנו, אפשר היה ליצור פשוט כל מה שעולה על הדעת.

"השתתפנו כמעט בכל פסטיבל בארץ, בכל תוכניות הרדיו והטלוויזיה. זה היה מאוד אטרקטיבי, כולל המראה החיצוני, הלוק, שהוא חלק מעסקת חבילה בשואו ביזנס. הופענו בכל העולם, ואחרי האירוויזיון הוחתמנו מייד על חוזה הקלטות בגרמניה, כך שהיינו הרבה מאוד 'על הקו'. עשינו פרויקטים מוזיקליים מאוד יפים. להקה זה דבר מסובך, כי אמנים מטבעם הם אינדיבידואלים, עם צורך לבטא את עצמם בדרכם, ואלמלא היינו חברות טובות - זה לא היה שורד.

"כל הזמן חשבנו יחד, יישרנו קו והתאמנו את עצמנו. זה דבר לא פשוט. עד היום הן החברות הכי טובות שלי. שם הקבוצה שלנו בווטסאפ הוא 'הם לא יאמינו', כשם השיר שלנו. הכרנו בצבא, כשהייתי בת 17 וחצי, אז התבגרנו יחד, ומה שאנחנו יודעות זו על זו - זר לא יבין. גדלנו יחד ועברנו הכל יחד, גם דברים עצובים. מה שהחזיק אותנו כל השנים היה ונשאר החברה והחברות".

בטח לא ידעתם ש: ב־2013 נחשף שיר חדש של שוקולד מנטה מסטיק שהוקלט בסוף שנות ה־70. "שלום עירי נוחמה" נכתב על ידי לא אחר מהמשורר אברהם שלונסקי.

סקסטה

שנות הפעילות: 1983-1978; 2004 עד היום, להיטים בולטים: "אני עושה לי מנגינות", "נולדתי לשלום", "סינדרלה"

ישראל של סוף שנות ה־70 ליקקה עדיין את פצעי מלחמת יום הכיפורים, אבל התגאתה באירועים דוגמת מבצע אנטבה או הזכייה של רינה מור בתחרות מיס תבל. להקת הבנות שוקולד מנטה מסטיק התפרקה כבר, והוואקום שנוצר הוליד את החיבור בין פנינה בריק, חני אליקים, איריס שמי, רותי בן אברהם וסמדר וימזר, שהוחלפה במהרה על ידי ורדה נגה. אם ספרתם נכון, הגעתם רק לחמש חברות להקה, אף שההרכב נקרא כאמור סקסטה (שמו של המרווח השישי בסולם המוזיקלי הדיאטוני, אם חשוב לכם).

בניגוד ללהקות פופ שיגיעו בהמשך, כאן המחשבה שעמדה מאחורי הלהקה והבנייה שלה אפשרו לה לפעול חמש שנים ולהוציא שלושה אלבומים. למעשה, סקסטה ממשיכה להתקמבק בדרך זו או אחרת כל כמה שנים, רק כדי לבדוק את הדופק של הקהל הישראלי חובב הנוסטלגיה.

"נולדתי לשלום" חרך את הרדיו, ואליו הצטרפו עוד שלושה שירים שהפכו לחלק מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית: "סינדרלה", "ספירת מלאי" ו"אני עושה לי מנגינות". כשמאזינים היום למילים וללחנים, אפשר כמעט לגעת בישראליות של אז: זאת שעוד חולמת על שלום שרק יגיע, זאת שמאמינה באהבה תמימה ומבצעת מאסטרפיס של יוסי בנאי. איפה היינו אז והיכן אנחנו היום.

סקסטה השאירה את לפיד להקות הבנות בוער, בעידן שבו ישראל איבדה את התמימות ואת העניין בלהקות בנות, אולי בשל העובדה שלצד המחשבה המסחרית הקבועה בפרויקטים מהסוג הזה, היה פה באמת ניסיון ליצור מוזיקה טובה.

"התעסקנו בשמחה של החיים"

איריס שמי: "אני מאוד נרגשת להיות חלק מהרשימה המכובדת שלכם. זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית, והיא זכורה לי כמאוד מהנה. היום, בדיעבד ובחוויה האישית שלי, הייתי יכולה ליהנות ממנה יותר, כי זה באמת היה כיף לא נורמלי. נהנינו מההופעות ומהחברה, ואנחנו חברות מאוד טובות עד היום. גם מופיעות יחד און אנד אוף.

"בסך הכל התעסקנו בשמחה של החיים. כולנו אוהבות לשיר, ולשמח אנשים זו זכות גדולה ללא ספק. הופענו בכל הפסטיבלים האפשריים. החוזה שלנו היה לחמש שנים, שאחריהן היה סוג של מיצוי, ורצינו לעשות הפסקה ולנוח. אחרי כמה שנים התכנסנו שוב וחזרנו להופיע, כך שזה לא בא ממקום של ריבים או דרמות. לא ממש התפרקנו אף פעם, נשארנו און אנד אוף בהתאם לרצון וליכולת שלנו. הקמנו משפחות, עשינו עוד דברים, וכשזה התאים חזרנו להופיע.

"אנחנו נפגשות גם שלא במסגרת ההופעות, בכל פעם בבית של מישהי אחרת - ופשוט נהנות. אפשר להגיד שגדלנו יחד. זאת היתה תקופה מאוד משמעותית, תמכנו ונעזרנו זו בזו, ואנחנו בלב אחת של השנייה. זאת היתה תקופה של צמיחה, והשירים באמת מחזיקים כל השנים. דבר שמאוד משמח".

כתבו עליהן בזמן אמת: "אי אפשר להכריח זמרת לשיר בכוח, אם היא מעדיפה לשתוק" (מפיקי סקסטה מסבירים למה הועזבה החברה סמדר וימזר, יוני 1979).

מנגו

שנות הפעילות: 1991-1988, להיטים בולטים: "גרה בשינקין", "מתחילה מהתחלה"

כמה להקות נשים, ובכלל להקות בישראל, יכולות להגיד שראש ממשלה בישראל כתב להן להיט? שחוה אלברשטיין, אריאל זילבר ורמי קלינשטיין העניקו להן מכישרונם? מנגו היתה בסוף שנות ה־80 הדבר הכי מרענן בתרבות הישראלית המרוטה.

עם לבוש מזעזע, אפילו במושגים של אז, וביקורות לא הוגנות על יכולת השירה שלהן, מירי נבו, מיכל צפיר ויסמין גמליאל - שלוש יוצאות להקת פיקוד צפון - הצליחו להפוך לדבר החם ביותר בטלוויזיה וברדיו, כשהופעה בערוץ הראשון היתה שווה 90 אחוזי רייטינג. לשם, אגב, הן נשלחו כדי לבצע א־קפלה את "מתחילה מהתחלה" אצל גבי גזית, כדי להוכיח לציניקנים שהן מסוגלות לשיר גם בלי פלייבק.

מנגו היתה הצלחה כבירה שהולידה קלמרים ויומנים לתלמידים לקראת שנת הלימודים. על כל הפרויקט הזה, איך לא, ניצח צדי צרפתי, שידע בדיוק מה צריך לעשות כדי להפוך את הגימיק להצלחה. אחרי שהאלבום הראשון זכה בסופו של דבר לחיבוק מהרדיו, המשיכה הלהקה לאלבום הבא, אבל אז הסוף כבר היה ידוע ותסמונת האלבום השני היכתה בחבורה עוד לפני שראה בכלל אור.

השירים של מנגו עדיין מושמעים, ואמנים רבים מציעים לחברות הלהקה להתאחד, אפילו לערב אחד, כדי לשחזר את הימים ההם. עד כה הם נתקלו בסירוב מנומס, אבל אולי פשוט עדיין לא הציעו את ההצעה הכספית המתאימה.

"רק הזמן מלמד"

מירי נבו: "הבחירה במנגו לרשימה הזאת מאוד משמחת. זאת גאווה גדולה לדעת שדברים שהיית שותפה ליצירתם מטביעים את חותמם במובן החיובי - וברור שיש משהו מפתיע בעובדה שמנגו כל כך נצרבה בתודעה. זה לא משהו שאפשר לדעת מראש, רק הזמן מלמד.

"הרעיון סביב הלהקה היה להביא משהו חדשני בגזרה המקומית, וזה אכן קרה - ניהול אמנותי מעולה של צדי צרפתי, גישה מוזיקלית אחרת וסאונד חדש לאותם ימים של יועד נבו ותמיר קליסקי. היתה גם מערכת עוטפת מחברת הליקון, שלא היתה כמוה קודם. קראו לזה אז 'המכונה המשומנת סביב מנגו', כשבעצם זאת היתה מקצוענות לשמה בכל הגזרות.

"הפריצה העוצמתית של הלהקה עם 'גרה בשינקין', שכתבו יאיר לפיד ורמי קלינשטיין, היתה פשוט מהממת מבחינתנו. לא הבנו מה קורה! ביום אחד הפכנו משלוש בנות אנונימיות, יוצאות להקה צבאית, לפנים שכל אחד ברחוב מכיר. זה די הלם בגיל 20 וקצת. השנים במנגו לימדו אותי ואותנו המון על המקצוע, לטוב ולרע. לימדו אותנו על עצמנו. זכינו בענק למורה בחסד עליון, צדי, שידע בין השאר גם לשמור עלינו עם הרגליים על הקרקע, שלא נסתחרר מההצלחה, ובעצם שמר לנו על השפיות. אלו היו שנים חזקות, ואני מאוד שמחה שזכיתי להן".

האחת ששרדה: יסמין גמליאל, מי שהוגדרה "הזמרת" מבין השלוש במנגו, היא מורה לפיתוח קול בבית הספר רימון והיחידה מחברות ההרכב שבסופו של דבר נשארה בתחום המוזיקה והזמרה.

הבנות נחמה

שנות הפעילות: 2004 עד היום, להיטים בולטים: "להיות (SO FAR)", "הכל כשורה"

דבר אחד בטוח: או שאת רוצה לשרוף את עצמך ואת הרדיו כשמושמע אחד הלהיטים של הלהקה הזאת, או שאת מגבירה ושרה בקולי קולות - שכל העולם ישמע. אין באמצע. קרולינה, דנה עדיני ויעל דקלבאום פרשו כמובן כנפיים מאז יצאו לדרך לפני כעשר שנים, ועברו לקריירה עצמאית, אבל הבנות נחמה היו הלהקה הנכונה בזמן הנכון.

הלהיט "להיות (SO FAR)" היה כמובן שיר השנה מטעם אקו"ם בשנת 2006, ומאז משמש רקע לשיעורי יוגה, לחתונות ולאירועי הפרשת חלה. הנחמות הביאו קול מקורי בעידן ניו־אייג'י שחיפש בדיוק את סוג המוזיקה הזה. לא משנה אם את אשת עסקים או מתדלקת - בסוף הספוטיפיי מנגן את השירים של הלהקה שהצליחה לגעת בכל אישה ואישה, ולא רק בישראל. הרדיו הישראלי חיבק כמובן, וההצלחה המסחרית לא איחרה לבוא. ומי שחשבו שמדובר בתופעה שתחלוף, מגלים שכמו מוש בן ארי, גם הן כאן כדי להישאר.

"לא ידענו שנקבל אהבה"

קרולינה: "הבחירה בנו ממש מרגשת אותי. היינו להקה מאוד מצליחה בתקופה שזרחנו בה. זה היה מפתיע, כי לא ידענו שנתקבל באהבה כזאת. היינו הרכב מיוחד ומפתיע גם מבחינת החיבור בינינו: אנחנו שלוש נשים שונות מאוד, ויש פער גילים ביני ובין שתי האחרות. יש צלע אחת שהיא רוקנרולית יותר, אחת דמות גותית, ואחת שהיא מאוד מרחפת ורוחנית.

"החיבור הזה לא היה טריוויאלי, ורק כשהתחלנו לשיר יחד הבנו שההרמוניה בין הקולות שלנו נדירה ומנצחת. אני זוכרת את היום ההוא, איך הבנו שקורה פה משהו שהוא ממש מתנה עבורנו. לכן גם בחרנו את השם 'נחמה', כי שלושתנו היינו בתקופה של 'מה יהיה עם המוזיקה, איך נפרוץ, איך ניחשף'. אותי קצת הכירו, אותן פחות בתקופה ההיא, אבל אחר כך דנה השתתפה בסדרות טלוויזיה.

"באמת היו נחמה מאוד גדולה במפגש שלנו וריפוי מאוד גדול. הלחנים שלנו לאו דווקא היו רוחניים, והיה בהם ביטוי לקושי שלנו בעולם. לא רק בגלל היותנו נשים, אלא גם פשוט ככה - לשלושתנו היה קשה. זאת היתה תקופה של חסד וקסם אינסופי. היינו נפגשות בבית, בעיקר כדי לבכות ולדבר על החיים, ותוך כדי הישיבות היינו מתחילות לשיר ודברים היו קורים.

"היה עוד אלבום שהקלטנו ושנגנז בדיוק לפני תשע שנים. הקלטנו בעצם אלבום חדש, התחלנו להתעמק בו, ואיכשהו עזבנו את זה. אני אפילו לא זוכרת למה. היום אני מאוד רוצה איחוד, ואני דוחפת לשם. היינו אמורות לצאת לאיזושהי דרך חדשה בקרוב, אבל גם יעל דקלבאום וגם אני הוצאנו אלבומים בחו"ל. לכן שתינו מחכות רגע, לתת לזה להדהד, ויש סיכוי מאוד גדול שנחזור לכמה הופעות.

"יש כאלה שאומרים שהרכבי נשים לא שורדים בדרך כלל יותר מאלבום אחד. אנחנו חייבות לשבור את הקארמה. אני בעד עוד אלבום. אני אוהבת לעבוד יחד, בקבוצה, ומאמינה מאוד בכוח הזה. כשהבנות נחמה היו יחד, הופענו בכל העולם והרגשנו את זה בכל מקום שהגענו אליו. גם כשלא הבינו על מה אנחנו שרות, ההרמוניות דיברו בשבילנו".

כתבו עליהן: "העיבוד של 'סו פאר' נשמע קלאסי, וחיתוך המילים ההיפ־הופי נותן משהו חדש לנוף המוזיקה שלנו. יש בו הרמוניות קוליות של שלוש זמרות מדהימות שמחממות כמו שמש את המקשיב להן" (נימוקי הזכייה לשיר השנה בפרס אקו"ם, 2006).

האחיות פיק

שנות הפעילות: 2005-2003, להיטים בולטים: "השיר הזה", "תמיד עולה המנגינה"

איך, איך זה היה כל כך קצר, ועם זאת כל כך חזק ועוצמתי. שנתיים בלבד פעלו על במות ישראל שרונה ודניאלה פיק, אבל המוזיקה, כידוע, נשארת לנצח, ולכן הן ממוקמות גבוה כל כך ברשימה הזאת. ההתחלה אמנם לא היתה מזהירה, אבל מה שקרה לאחר מכן הפך את המדינה.

"השיר הזה" היה מופת פופי, כשמאחוריו עמדו ההתגייסות של האמא היקרה, מירית שם אור, וההפקה של אסף אמדורסקי. שתי האחיות (שימו לב למוטיב המשפחתי החוזר) הפכו לכוכבות נוער, אבל גם לאייקונים של הקהילה הגאה, וכשהגיע באותה שנה הלהיט השני, "שוב הגשם", כבר היה מדובר בתופעת פופ שאי אפשר להתעלם ממנה, כזאת שלא נראתה בישראל במשך שנים.

20 אלף העותקים שנמכרו מהמיני־אלבום שהוציא הצמד ניבאו לשתיים עתיד מזהיר במוזיקה המקומית, בטח מההיבט המסחרי. שיתוף הפעולה עם סדרת האנימציה המשעשעת "מ.ק 22" והחידוש האלמותי ללהיט הלהקות הצבאיות "תמיד עולה המנגינה" רק הוסיפו לתופעת הגלאם, וההשוואות לאביהן המפורסם, צביקה ז"ל, כבר החלו לצוץ. כשהן התמודדו מולו בקדם האירוויזיון, ב־2005, היה מדובר באירוע בסדר גודל של הנחיתה על הירח.

אבל כמו תמיד כשמדובר בפופ ישראלי, גם כאן נפרדו דרכי הצמד, אף שמדובר (שוב) באחיות. ועם כל הכבוד לקוונטין טרנטינו, אנחנו עדיין נעדיף לראות את דניאלה ברחוב ולבקש ממנה את השורות האלמותיות: "שוב הגשם יורד/ אני בוכה/ מתרגשת ומחכה לך/ והקשת כמו חלום נשכח/ מזכירה לי רע לי/ קיץ רחוק כל כך".

"לא תכננו להיות הרכב"

דניאלה פיק: "כבוד גדול שבחרו בנו לאחד ההרכבים הנשיים המשפיעים של כל הזמנים. כל מה שיצרנו הגיע בצורה הכי טבעית ומהאהבה שלנו למוזיקה. לא תכננו להיות הרכב, פשוט נהנינו לשיר, לנגן, להלחין ולהקליט את זה באולפן. הושפענו מאוד מהצליל הפופי הבינלאומי והבאנו את זה לשירים שלנו. לא דמיינו לעצמנו כזאת הצלחה, ועד היום מרגש אותנו מאוד לדעת שאנשים כל כך אוהבים את השירים שלנו".

אמרו עליהן: "הבחירה בפיקיות היתה ברורה מאליה. עולם הערכים הצעיר והטרנדי של הסטודיו מקביל לזה שלהן. הן מייצגות בדיוק את קווי האופי של המותג, ולכן החיבור היה כמעט מיידי" (מותג הביגוד סטודיו פשה מסביר למה בחר באחיות כפרזנטוריות, 2005).

A-WA

שנות הפעילות: 2020-2015, להיטים בולטים: "חביב גלבי", "מודבירה"

מבחינת הצלחה בחו"ל, אין ספק שזאת הלהקה המצליחה ביותר ברשימה שלפניכם. איווה, כפי שנכתבו בעברית, הן שלוש אחיות מהיישוב הקהילתי שחרות שבערבה: תאיר, לירון ותגל למשפחת חיים. ההרכב, שהחל לפעול ב־2015, רוכב בפעם המי יודע כמה על הגל התימני־אתני, תוך שילובו במוזיקת דאנס ובמוזיקה אלקטרונית.

אף שזכתה לסיקור, הלהקה קיבלה לאורך כל פעילותה כתף קרה יחסית מתקשורת התרבות המקומית, שראתה בה חיקוי של עפרה חזה ז"ל בפאזה הבינלאומית של הקריירה שלה. אבל מי צריך תקשורת, כשהשיר "חביב גלבי" הפך ללהיט ענק במועדונים הגדולים באירופה ובארה"ב, ובוצע על במות הפסטיבלים הנחשבים בעולם. וכמו תמיד, בסוף גילו את ההרכב גם בישראל, כשכל קליפ שלו גורף 4-2 מיליון צפיות ביוטיוב.

ליכולות המוזיקליות התווספו גם תלבושות מסורתיות, שהפכו את הלהקה לכזאת שכל עטיפת אלבום חדש וכל הופעה עוררו תגובות לא פחות מהמוזיקה עצמה, לעיתים אף יותר. מאז הקורונה, כמו רוב הלהקות, המותג מנסה לשמר את עצמו בחיים בדרכים שונות, אבל בכל מקרה, בפעם הבאה שבה תיכנסו למועדון לילה בפריז, תשזאמו להנאתכם במהלך המסיבה רק כדי לגלות ששם עדיין מאוהבים בלהקת הבנות מהדרום הרחוק בישראל.

"יש המון עוצמה בהרכב נשי"

תאיר חיים: "זה כבוד להיות בחברה טובה לצד הרכבים נשיים נוספים. יש המון עוצמה בהרכב נשי, גם בנוכחותו על הבמה וגם בשירים, שמביאים מסרים מעולם נשי של תהליכי לידה והתמודדות נשים בעולם על המקום שלהן בחברה.

"A-WA הוא הרכב שעשה היסטוריה. הופענו בכתבות גדולות במגזינים בחו"ל, דוגמת 'ווג' ו'גלאמור', והופענו בפסטיבלים ובסשנים מגניבים, דוגמת טייני דסק או KXP, עם המון טורים והופעות בחו"ל. בעובדה שאנחנו אחיות, עם משפחתיות וסיסטרהוד, היה כוח מאוד עוצמתי, והתרגשנו להסתובב בעולם ולעשות מוזיקה שחלמנו עליה כילדות.

"יצרנו גשר בין תרבויות והבאנו לכאן ולעכשיו את המסורת שגדלנו עליה. לצד זה יצרנו גם מוזיקה תימנית מקורית. זה נתן לנו אפשרות לספר את סיפור העלייה של סבתא רבתא וסבתא שלנו - איך הגיעו לארץ וחיו במעברות, ההתמודדות עם הצורך להתחיל הכל מחדש בארץ חדשה, ולגעת בנושאים שעדיין בוערים פה, כמו פרשת חטופי תימן, שמאוד כואבת ורלוונטית עד היום.

"הצלחנו לתרגם מסורת תימנית להופעות ולביט אלקטרוני ברחבת הריקודים - עם מסר מאוד נוקב. הסאונד האקזוטי, המזרח־תיכוני, בשילוב עם הביטים, הביאו צליל מאוד מיוחד, עם מפיקים דוגמת תומר יוסף ותמיר מוסקט.

"זה יצר משהו מרגש גם מבחינת הוויז'ואל. שילוב של תכשיטים תימניים ואופנת היפ הופ, אופנת רחוב, גלביות עם סניקרס. בהופעות שלנו כולם רקדו, וזה יצר משהו משמח. ההופעות שלנו בחו"ל משכו המון אנשים ממדינות ערב. הבאנו מסר של שלום ואחדות, והראינו כמה כוח יש למוזיקה לחבר, שזה ההפך מפוליטיקה וממלחמות.

"הקורונה טלטלה את תעשיית המוזיקה וההרכב לא פעיל עכשיו. אני יצאתי לדרך עצמאית ועובדת על אלבום סולו עם תמיר מוסקט, גם הוא בתימנית, כמובן".

כתבו עליהן: "האחיות מישראל הופכות את המוזיקה התימנית לגרוב עולמי" ("רולינג סטון", 2016).

חמסה

שנות הפעילות: 2000-2004; 2020, להיטים בולטים: "חייב למות עלי", "שיר החמסה"

אנחנו ממשיכים במסע בזמן ומגיעים לתחילת שנות האלפיים. המילניום חדש, הטעמים חדשים, ובתעשיית המוזיקה המדשדשת מנסים שוב להרכיב להקת בנות שתקלע בול לטעם הקהל הישראלי. איזה קהל, אתם שואלים? ובכן, זאת שאלה טובה. המוזיקה המזרחית, כפי שקראו לה לפני שהפכה לים־תיכונית (ובעצם גם היום), הפכה ללגיטימית עמוק בתוך המיינסטרים, והשילוב של דאנס עם מזרחית נראה ונשמע כמו הדבר הכי לוהט בשטח. ואכן, "חייב למות עלי" של חמסה הפך ללהיט על־זמני בן־רגע.

בכל חתונה בשנים 2005-2003 הושמע הלהיט, שהגיע למקום השביעי במצעד השנתי של רשת ג' ואפילו הוכתר כשיר השבוע. אם תחפשו את הקליפ המגוחך להפליא ביוטיוב, ששודר כמובן בערוץ 24 בלי סוף, תגלו שהוא כבר עבר את רף מיליון הצפיות. זאת אף שהלהקה - שבה היו חברות אסתר (אתי) קסטרו, פזית הרמן, כרמי שימרון, יסמין סויסה ונעמה אתל - כבר הספיקה ללכת לעולמה פעמיים: פעם בגרסתה המקורית ב־2004, ופעם נוספת בניסיון להחיות את ההרכב ממש לפני שהקורונה פרצה לחיינו.

"חרשנו את הארץ"

אסתר קסטרו: "מאוד מחמיא שהשיר 'חייב למות עלי' הולך איתנו עדיין לכל מקום. היינו פעילות שלוש שנים, עשינו פסטיגל, חרשנו את הארץ בהופעות. היינו יכולות להמשיך, אבל התפרקנו עקב עניינים שקצת לא הסתדרו עם המפיקים. היתה להם ביצת זהב ביד, אבל לא בוכים על חלב שנשפך. לפני שנתיים, ממש לפני הקורונה, היה לנו סוג של איחוד, והיינו אמורות לחזור ולעשות דברים. נפגשנו עם רוברטו בן שושן, היינו במשרד שלנו והתחלנו ממש לעבוד על מופע, ואז המגיפה טרפה את הקלפים.

"אנשים זוכרים אותנו ואוהבים אותנו, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. גם משמיעים אותנו המון ברדיו. אנשים רוצים שנופיע בחתונות, אבל זה פחות מעניין את חלק מהבנות. היום אני מופיעה לילדים, עם סדרות בטלוויזיה, המותג שלי נקרא 'אסתר ואוטו הגלידה'. לגבי קאמבק נוסף שלנו, כל הצעה שתגיע תיבחן. זה לא תלוי רק בי, אנחנו חמש חברות, אבל אני אומרת Never Say Never. אנחנו תמיד בקשר בינינו, ויש לנו קבוצת ווטסאפ שקיימת כבר שנים. היא לפעמים רדומה ולפעמים מתעוררת, וכשהיא מתעוררת, זה כאילו אנחנו מדברות בינינו כבר מאה שנה".

בטח לא ידעתם ש: אתי קסטרו, היום כוכבת ילדים, והיתה נשואה בעבר לשבי זרעיה.

ללדין

שנות הפעילות: 1994, להיטים בולטים: "יעקב", "הלילה"

אח, שנות ה־90. הקהל הישראלי מגלה את הקליפים תוצרת מקומית, והמוזיקה הישראלית מושפעת קשות מחדירת הכבלים לארצנו הקטנה. ערוץ MTV פתוח בכל בית שיש בו מתבגרים, ואנחנו רצינו אותו הדבר - רק בעברית.

הפריצה של לימור עזרא, לימור עופר ודינה אברג'יל היתה מטאורית, כשהביאו מוזיקת פופ אלקטרונית אל ישראל עמוסת הרוק. הרדיו הישראלי סלד באותם ימים מהשירים השמחים, שלא אפיינו את הניינטיז, אבל לא היה יכול שלא להיסחף עם הזרם. תוכני השירים היו פמיניסטיים לשעתם, והאמת שגם לשעתנו, והלהיט הגדול של הלהקה, "יעקב", חרך את כל תחנות הרדיו והטלוויזיה.

השם יעזור, "יעקב" כלל קטע ראפ עם פסוקים מתוך סיפור חלום יעקב שבספר בראשית בתנ"ך. את הקטע בקליפ ביצע שי אביבי בתנועות שפתיים בלבד, כשהמבצע האמיתי היה כותב מילות השיר, יאיר שדה.

אבל כמו במקרים רבים בפופ הישראלי, ההצלחה היתה קצרה, והלהקה התפרקה בתוך זמן קצר בעקבות מריבות קלאסיות שמאפיינות הרכבים שמוקמים מתוך מחשבה מסחרית.

המפיקים המשיכו הלאה להקים את להקת בנות יעקב, שקצרה גם היא הצלחה רגעית, והתפרקה באותה מהירות שבה אמרתם "מזרח תיכון חדש".

"עלינו כמו מטאור"

דינה אדרי אברג'יל: "אני חושבת שבאמת היינו הרכב די חשוב, עם בשורה די חדשה שהקדימה את זמנה בארץ. מבחינת דאנס, הבאנו משהו חדש ואחר. מבחינה מוזיקלית ומבחינת הנראות שלנו, הכל היה בול כמו שצריך - ועלינו כמו מטאור. נכון שגם נפלנו, אבל זה היה משהו מאוד גדול בזמנו.

"ל'יעקב' יצאנו עם שיר וקליפ ברמה מאוד גבוהה. זה היה חדש בארץ ואנשים אהבו את זה. השיר דיבר אליהם אולי מהמקום התנ"כי. לאבא שלי ז"ל קראו יעקב, והוא נפטר לפני שנתיים. הרגשתי תמיד שאני ממש שרה את השיר בשבילו. ועוד סיפור, הפעם מצחיק: הבן שלי חגג לפני שנתיים בר מצווה, והדרשה שלו היתה בדיוק סיפור סולם יעקב מקטע הראפ בשיר. זאת היתה הפתעת חיי, מין סגירת מעגל.

"אנשים לא שכחו אותנו. גם עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין זוכרים את 'יעקב', וכשמשמיעים אותו ברדיו מתקשרים אלי כל הזמן להגיד לי. לא שוכחים, וזה רק משיר אחד! כשמשווים את זה ללהקות אחרות, שהיה להן אורך נשימה גדול משלנו בתודעה, זה באמת מדהים".

פרט שאיש לא זכר: "הלילה", להיט נוסף של ללדין, נכלל ב-1996 בפסקול הסרט ההוליוודי "סטריפטיד", בכיכובה של דמי מור.

האחיות יוספי

שנות הפעילות: 1991-1989, להיטים בולטים: "לשמוח ולרקוד", "כל אחד יכול"

התלבטנו אם להכניס את צמד האחיות אופירה ורוית יוספי משכונת כפר שלם בתל אביב לרשימת להקות הבנות. אבל שתיים הן מספיק ללהקה, ואין חובב מוזיקה ישראלית אמיתי שלא זוכר את קדם האירוויזיון של 1989 ואת השיר שהגיע בו למקום השלישי - "לשמוח ולרקוד". כן, אנחנו יודעים שאתם מזמזמים לעצמכם עכשיו את השיר בלב, ובצדק.

הצמד הוציא אלבום בסוף אותה שנה, שכלל להיטי ענק לתקופה - "כל אחד יכול" ו"טיפ טופ (מלצרית)", שלוו בהופעות בלבוש אייטיזי מזעזע. השתיים, שעפרה חזה ז"ל היתה דודתן, עוד ניסו לפרוץ בקריירה בינלאומית, אבל ב־1992 פנתה כל אחת לדרכה הנפרדת, בצעד תימני. לפני 15 שנה, בגיל 53, נפטרה אופירה ז"ל ממחלת הסרטן.

לשיר בצמד עם אחותי

רוית יוספי: "זה היה הכי כיף ומושלם לשיר בצמד עם אחותי. היא היתה הזמרת האמיתית והמוכשרת, ואני הוספתי המון צבע. העבודה המשותפת שלנו היתה מאוד קלה, והנסיעות להופעות היו כיפיות. הרגשנו זו את זו בכל נים בגוף, והספיק לנו מבט אחד בינינו כדי לסדר דברים על הבמה או באולפן. זאת היתה תקופה נפלאה, מקסימה ותמימה, עם המון כישרון. היית צריך להיות זמר טוב ולהופיע טוב. 

"אני רואה את הזמרים של היום ונדהמת מהכישרונות ומהפתיחות. קרה משהו מקסים ויפה בתרבות - הזמרים והזמרות נפתחו לכל העולם. אנחנו שרנו בעברית טקסטים שעברו עליהם עם הגהות. עדיין יש זמרים נפלאים, אבל היום זה שואו, מחשבים שמתקנים את השירה, הופעות גרנדיוזיות, לוקים בינלאומיים. בדברים שעשינו פעם יחד יש גם משהו מאוד ארכאי בעיניי.

"הסגנון המוזיקלי של אחותי והיכולות הווקאליות שלה היו ברמה בינלאומית. בעיניי, בצנעה, היא היתה אחת הזמרות הטובות שהיו אי פעם בארץ. היא גם התחילה להקליט בחו"ל, עשתה דברים, הצליח לה. אין מספיק מקום להביע את תחושת החוסר שלה בחיי ואת הגעגוע שלי אליה. כשאני רואה וידאו שלנו, זה מחמם לי את הלב. היום יש לי מסעדה בהרצליה, 'לולה מרטין', שזה הכינוי שהיה לאופירה. יש מנות בתפריט שנקראות על שמה. עבורי זה חשוב להנציח את אחותי".

בזמן אמת: "עברו את מבחן הקבלה לליגה הראשונה של הפופ המקומי" (יוסי חרסונסקי, "מעריב", 1990)