לקראת חגי תשרי תשי"ג (1953-1952) עקבו משקי הבית בישראל אחרי פרסומי אגף המזון של משרד המסחר והתעשייה, בניסיון להבין מה יהיה טיב הסעודה שתוגש לשולחן בערב ראש השנה. "המצב השנה טוב יותר מאשר בשנה שעברה, אבל עדיין קשה", דיווח סופר עיתון "על המשמר", והוסיף פירוט: "הסוכר, שהיה במחסור גדול בשנה שעברה, יסופק השנה לכל דורש, וכך גם רוב הירקות, אך הבשר יחסר. עם זאת, מובטחת לכל אזרח מנת דג מוגדלת, וכ־100 גרם פירות יבשים".
צורת התיישבות חדשה
ב־17 בספטמבר 1952 התקיים בסמוך לג'לג'וליה שבמשולש (שלושה ק"מ ממזרח לכפר סבא) טקס הנחת אבן פינה למושב עברי ראשון של תנועת התיישבות חדשה. כל חברי המושב, המתוכנן לקום בשם "שדי חמד", הם ילידי ארץ ישראל - או כאלה שעלו אליה כ־15 שנים קודם לכן.
בשלוש שנותיה הראשונות של המדינה (1951-1948) עלו בממוצע 225 אלף איש בשנה, עלייה המונית שסיפקה את רוב המועמדים לעבודה בחקלאות. בתחילת 1952 זימן ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לפגישה את אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות ששימש במשך שנים ראש מחלקת העלייה וכונה "שר העלייה" - אף שלא כיהן כממשלה.
דובקין זכה להערכה רבה מצד בן־גוריון, שהעלה בפגישתם את חששו הכבד, שאושר על ידי דובקין, ש"אנו עומדים בפני התרסקות בנתוני העלייה. אם יגיעו השנה 40 אלף עולים - נגיד אמן" (בפועל הגיעו 38,500 עולים).
מתוך חרדה שלא תעמוד לישראל עתודה אנושית להרחבת ההתיישבות החקלאית, יזם מייד בן־גוריון את הקמת תנועת "מן העיר אל הכפר", שתפקידה היה, כלשונו, "לעורר פעולות הסברה לעידוד מעבר של תושבים ותיקים מיישובים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית".
תוכניתו של בן־גוריון נחלה הצלחה: ההסתדרות הפעילה באמצעות מועצות הפועלים ברחבי הארץ מנגנון תעמולה נרחב, ובתוך פחות מחצי שנה נרשמו לתוכנית כ־4,000 איש, 59 אחוזים מהם ילידי הארץ ועולים ותיקים שהיו מסודרים במקצועות מכובדים דוגמת פקידי ממשלה ומוסדות עירוניים, בעלי מלאכה או פועלי בניין. חלקם נכחו בטקס הנחת אבן הפינה למושב שדי חמד.
בשש שנות הפעילות הראשונות הקימה תנועת "מן העיר אל הכפר" 17 מושבים ושיכנה בהם את חבריה, אך לקראת סוף שנות ה־50 עלה ההיצע החקלאי על הביקוש, והתנועה הלכה ודעכה.
מיליונים או מיליארדים? הרכוש הערבי הנטוש
ב־11 בדצמבר 1948 פרסמה העצרת הכללית של האו"ם את "החלטה 194", שעסקה בהשלכות מלחמת העצמאות, שהתקרבה באותה עת לסיומה, ובניסיון למצוא דרכים אפקטיביות לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי.
בין השאר, הקימה "ועדת הפיוס" של העצרת תת־ועדה לטיפול בבעיית הפליטים, שהתמקדה בפליטות הערבית בלבד, מבלי להתייחס לפליטים היהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב עקב מלחמת העצמאות, תוך שהם משאירים מאחוריהם בחלק מהמדינות רכוש עצום.
ב־18 בספטמבר 1952, יום אחד לפני ערב ראש השנה תשי"ג, פרסמה ועדת הפליטים דו"ח מקיף, שעליו עבדה תקופה ארוכה, שנועד להעריך לראשונה באופן מוסמך את שוויו האמיתי של הרכוש הערבי שנותר בארץ ישראל עם הנטישה או הגירוש של בעליו הערבים, לפני מלחמת העצמאות, במהלכה או בסיומה. מספר הפליטים הערבים הוערך בין 600 ל־750 אלף נפש.
הערבים העריכו באותם ימים את שווי הרכוש הנטוש בסכומים שונים, שנעו בין 300 מיליון דולר ל־3 מיליארד. דו"ח הוועדה שפך מים צוננים על הערכות אלה וקבע ש"האומדנים הערביים רחוקים מאוד מהמציאות".
מסבירה הוועדה: "אדמות הנגב אינן ראויות לעיבוד, ולכן אין לראותן כזכאיות לפיצוי, ומתוך 16.3 מיליון דונם שעברו לידיים יהודיות - רק 4.5 מיליון ראויים לעיבוד ולתשלום פיצוי כולל של 196 מיליון דולר. שווי הרכוש העירוני והכפרי הנטוש, ביחד עם זה שבירושלים, עומד על 84 מיליון דולר, וסך כל הפיצוי הריאלי הנדרש עומד על 280 מיליון דולר" (כ־3.2 מיליארד דולר בערכים של היום).
המילואים יקוצרו, החובה יוארך
בכינוס הכנסת האחרון לשנת תשי"ב, שנערך ב־18 בספטמבר 1952, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, על שינויים במתכונת שירות המילואים. לדבריו, "אין אנו עיוורים לבעיות המשקיות ולתקלות בתעשייה, בחקלאות ובשירותים הנגרמות על ידי גיוס למילואים, אולם ברור שגיוס מתבקש כהווייתו, שכן נדרש אימון מקסימלי של אנשי המילואים - כך שביום פקודה יוכלו הם להתייצב תכף ומייד ולהיכנס לתפקידם הצבאי ללא שיהוי, ובכך לתרום את תרומתם לביטחון מדינת ישראל".
באותה עת קיבל בן־גוריון מאגף כוח אדם של צה"ל נתונים בנוגע לימי מילואים ולהשתתפות בתמרונים של חיל המילואים הממוצע בשלוש השנים שחלפו. הוא הגיע למסקנה ש"האימונים והתמרונים שנערכו בצה"ל מאז תום מלחמת העצמאות, בהשתתפות אנשי מילואים, הוכיחו את יעילותם ואת כושרם של אנשי המילואים, כך שניתן כעת לצמצם את מספר ימי הקריאה למילואים מדי שנה".
בן־גוריון אמנם דחה את הצעת חלק מהשרים לקבוע שקריאה למילואים תתבצע רק אחת לשנתיים, במקום אחת לשנה, אולם הודיע ש"שירות המילואים מעל לגיל 45 - יתבטל".
לצד ההקלות במילואים, הודיע בן־גוריון על בקשתו להביא מייד להצבעה בקריאה ראשונה את שינוי "חוק שירות הביטחון", כדי להאריך את שירות החובה משנתיים לשנתיים וחצי". בהצבעה, שנערכה בתום דיונים ממושכים, אישרה הכנסת ברוב גדול (70 בעד, 11 נגד) את העברת ההצעה לוועדת החוץ והביטחון, להכנת ההצעה להצבעה שנייה ושלישית.
מה הקפיץ את קניות החג?
תשעה ימים לפני ערב ראש השנה תשי"ג, שחל ב־19 בספטמבר 1952, ניכר שגשוג לא מובן בקניות מתנות לחג. בבירור שעשו כתבים כלכליים אחרי החג, התברר שמקור בהלת הקניות הפתאומית היה הידיעה שפורסמה תשעה ימים לפני ראש השנה, על חתימת הסכם השילומים עם גרמניה, שבמסגרתו הובטחו לישראל מאות מיליוני דולרים לאורך השנים. אזרחים רבים סברו בטעות שהכספים יחולקו ישירות בין התושבים, ולכן הרשו לעצמם לבזבז מעט מהכסף ששמרו בהיחבא בבית לשעת צרה. אזרח בשם אברהם גולדשמיט הסביר לכתב עיתון "חרות", שביקר בחנות הכלבו הירושלמית "מעיין שטוב": "בזכות הסכם השילומים נוכל סוף־סוף להתחיל בקרוב להרים את הראש מעל למים".
אדית כהן־מינץ מככבת
אלופת ישראל בטניס, אדית כהן־מינץ (אמו של שחקן הכדורסל הנודע תנחום כהן־מינץ), חזרה לישראל בערב ראש השנה תשי"ג בתום מסע של שלושה שבועות באירופה, שבו השתתפה בהצלחה בכמה תחרויות טניס לנשים. לפני עלייתה ארצה היתה אדית אלופת לטביה בטניס, ובישראל הקימה את היסודות לספורט טניס הנשים וזכתה שלוש פעמים בתואר אלופת ישראל. אחרי פרישתה מטניס היא צורפה לנבחרת ישראל בכדורת וייצגה את ישראל בתחרויות בחו"ל - וגם במשחקי המכביה. אגב, אדית היתה מהנשים הראשונות בישראל ששמרו אחרי נישואיהן על שם משפחתן המקורי (מינץ), לצד שם משפחת הבעל (כהן).
מי השר שאחראי לעסקה?
ממשרד התחבורה, שהיה אמון ב־1952 על התיירות, נמסר לקראת ראש השנה תשי"ג כי "כל בתי המלון ברחבי הארץ מלאים עד אפס מקום". שר האוצר החדש, לוי אשכול, הוסיף להודעת משרד התחבורה ואמר: "רבים מהמבקרים כעת בארץ הם אנשי עסקים שבאו לבדוק אפשרויות השקעה בישראל. זאת בעקבות חתימתי על ההסכם עם ארה"ב, שמעניק ערובה למשקיעי הון מחו"ל". שר החוץ, משה שרת, מיהר להודיע מצידו שהסכם הערובות נחתם אחרי החלפת איגרות בינו לבין שגריר ארה"ב בישראל, מונט דיוויס.
הנעלמים / מקצועות שהיו
בעלי מקצוע לראש השנה
הם היו מגיעים לשכונה במהלך השבועות שלפני חגי תשרי: פוליטורצ'יק (מחדש ריהוט), דקורטור (מנקה ומתקין וילונות), זגג שנשא לוחות זכוכית על גבו, מטרצן (מחדש מזרנים), משחיז סכינים, שחיבר לאופניו אבן משחזת, מצחצח נעליים (ארגז כלים שלו בתמונה), שנשא עימו את תיבת כלי הצחצוח, מתקן פרימוסים עם מחט ארוכה לניקוי הפיח מראשי הפרימוס, ועוד. בעלי המקצוע היו מכריזים על מרכולתם תוך כדי הליכה ברחובות השכונה, וידי כולם היו עמוסות עבודה.
הצרכנייה / פריטים מפעם
מאפרות באוטובוס
קשה להאמין כיום שבשנותיה הראשונות של המדינה היה מותר לעשן בכל מקום ציבורי: בתי קולנוע, מוסדות חינוך, קופת חולים, מטוסים, תחבורה ציבורית, ועוד. העישון באוטובוסים היה בעיה גדולה לא רק בשל ריח העשן המחניק, אלא מכיוון שהמעשנים נהגו להשליך את בדלי הסיגריות מהחלון וגרמו לא אחת לדליקות. באמצע שנות ה־50 הוסיף קואופרטיב "אגד" מאפרות לקווים הבין־עירוניים, "לנוחיות ציבור הנוסעים".
דיוויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו