"אישי, על גבול המציצני": נעם חורב מוציא ספר חדש

לפני שנתיים וחצי, בדיוק כשפנדמיה מסתורית כלשהי החלה להראות סימנים של השתלטות על כדור הארץ, נעם חורב ובעלו חיים החליטו לצאת לטיול בעולם. דווקא בזמן שרוב האנושות מצאה עצמה כלואה בין ארבעה קירות ומגלה עניין יתר בבישול, באפייה, ב"טייגר קינג" ובייחור צמחים, החליטו הפזמונאי ובן זוגו לצאת למסע חובק ארצות. וזה לא שהם ידעו משהו שאחרים לא ידעו, אולי דווקא ההפך. "בארץ היה המון בלאגן, אז אמרנו 'בוא ניסע לשבוע לאתונה' כי יוון היתה ירוקה", הוא מספר על ההחלטה שקיבלו, נאמנים לתמת Ignorance is Bliss ("אי־ידיעה היא אושר"), שנראה שעוברת כחוט השני בלא מעט תחנות בחייו. "התחלנו באתונה ואמרנו שנישאר שם קצת עד יעבור זעם".

אופטימיים.

"ממש אופטימיים! תבין שטסנו עם טרולי, ארזנו כמה בגדים ובגד ים. משם התגלגלנו עד למדריד, וערב אחד ישבנו וצפיתי ב'מאסטר שף'. חיימק'ה ישב במטבח ושאל 'מאמי, אולי נעבור לברזיל מחר-מחרתיים?' אמרתי לו 'אחלה, תזמין כרטיסים אם אתה רוצה, אני רואה 'מאסטר שף'". פתאום הבנו שלא תהיה לנו הזדמנות אחרת לעשות את זה. ניצלנו את המצב ופשוט התחלנו לעבור ממקום למקום בספונטניות גמורה. בכל פעם שמדינה נסגרה, עברנו לאחרת שעוד נותרה פתוחה. זה היה משנה חיים. הרגשנו ממש נוודים. חיינו במשך שלושה חודשים בברזיל, פגשנו המון אנשים, מלא חוויות. אני חושב שזה גם תרם הרבה ליצירה. כי בסוף השראה מגיעה במלוא עוצמתה כשאתה יוצא מאזור הנוחות שלך".

יצא לך בעצם טיול אחרי צבא.

"היה לי טיול אחרי צבא שסבלתי בו מאוד. טסתי לארה"ב ואז למקסיקו, גואטמלה וקוסטה ריקה, אבל זה היה נורא. אחרי הצבא עוד הייתי בארון, וכשאתה בארון אתה לא יכול ליהנות מכלום כי אתה כל הזמן בשליטה, בבקרה עצמית. זה היה סבל גדול מאוד. אני ממש זוכר תמונה שלי במועדון בקוסטה ריקה, נשען על קיר ומסתכל על כל החבר'ה שלי נהנים, משתכרים ועושים בלאגנים, ואני אומר לעצמי 'אלוהים, למה אני לא יכול להיות חלק מזה?' אז הטיול בברזיל בזמן הקורונה היה תיקון לטיול ההוא".

מסע של תיקונים

מבין משהו בתיקונים, נעם חורב. במובן מסוים כל הקריירה שלו היא תיקון אחד גדול, על ילדות מאופיינת בתחושת זרות ושוני בעפולה, וגם על השנה הראשונה שבילה בתל אביב. עובר מבארבי לזאפה, ממתין למוזיקאים מוכרים מחוץ להופעות עד שייצאו, ואז מציע להם את שירותיו ככותב. אחרי תקופה ארוכה של דחיות או התעלמות, דברים התחילו להתגלגל.

היום חורב, 38, הוא אחד הכותבים המבוקשים בישראל, עם רפרטואר שכולל עבודה עם מירי מסיקה, רוני דלומי, הראל סקעת, משה פרץ, ריטה ואחרים. שיר אחד שכתב לרמי קלינשטיין הפך במהרה להיט ענק, ואז מטבע לשון כמעט - או לפחות צלצול היציאה להפסקה של דור שלם של ילדים בבית ספר. "מתנות קטנות", הוא נקרא, והוא אסף אותן גם אחרי שכל הוצאות הספרים שאליהן פנה כדי להוציא את ספר שיריו הראשון התעלמו ממנו. אותו ספר, "טיוטה של אושר", יצא בסוף בהוצאה עצמית, בטרם הפך רב־מכר ולספר השירים הנמכר בישראל. גם עם אותו אלוהים מהמועדון בקוסטה ריקה הוא עשה מאז סולחה, כשיצא מהארון לא הרבה אחרי הטיול ההוא, ואז התחיל להצליח ברמות שאפילו הוא לא צפה. את כל אלה, וגם את הפאזה השלמה ביותר בחייו, הוא מתעד ב"שמש בצנצנת", ספר שיריו השני שרואה אור בימים אלה. אור שמש, אם תרצו. נו, מתבקש.

"יש משהו נורא יפה בכריכה של הספר החדש, שמספר את הסיפור של שני הספרים", הוא אומר.

"בכריכה של 'טיוטה' יש משהו מאוד שרוט, שבור, חצוי, עמוס ומלא שכבות. אני חושב שזו איזושהי מראה לספר, שנכתב ברובו בשנות ה־20 שלי. הוא מתעסק המון עם שאלות קיומיות ובדידות, דברים שאנחנו מתעסקים איתם כשאנחנו עוד לא בשלים עד הסוף ומנסים להבין את התפקיד שלנו בדבר הענק הזה. משם גם השם שלו - טיוטה זה משהו לא גמור, שבר בדרך לאנשהו. כשניגשנו לצלם את הכריכה של 'שמש בצנצנת', היה ברור שצריך לנקות רעשים, עיבודי פוטושופ. פתאום נולדה תמונה הרבה יותר מפויסת, רכה וחיה בשלום עם עצמה. זו הטרנספורמציה של הספר השני. לא שהכל כבר מפוצח אצלי בחיים, אבל אני קצת יותר חי בשלום עם עצמי ועם הסביבה שלי".
יש גם תחושה של "הנה, אחרי כל הקשיים והסירובים הראיתי לכם"?

"אה... קצת, כן. אנחנו אנשים עם אגו בסוף, לא יעזור. וכשכל ההוצאות האלה - שבאמת ממש אין דרך אחרת להגיד את זה, גלגלו אותי מכל המדרגות - פתאום מתנפלות עלי עם חוזים, ברור שיש בי מין ילד קטן מתלהב שאומר להם עכשיו 'הנה תראו, אנשים כן קונים ספרי שירים. ולא סתם, 200 אלף אנשים!' אז כן, יש את המקום הזה, אבל אני לא רוקד אותי".

וגם את הספר השני בחרת להוציא בהוצאה עצמית. אצלך הכל צריך ללכת בשיטת DIY (עשה זאת בעצמך).

"בטח! בספר הראשון התחננתי להוצאות להוציא את זה, לא חשבתי שאני יכול לעשות את זה לבד. אמרתי 'מה אני מבין בספרים? זה עולם שלם'. אמרו לי 'זה לא מסחרי', ממש הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. בסוף הוצאתי בעצמי ובגלל שהייתי קלולס לגמרי, היתה לי חירות אמנותית מאוד גדולה. מי חשב בכלל כמה עותקים זה ימכור. כשהספר יצא, ירדנו למחסן לפנות מקום לכל העותקים שהדפסנו. לא חשבנו שמישהו יקנה את זה. ואז הוא יוצא ומבחינה מספרית עושה משהו חסר תקדים. 'רעידת אדמה בעולם הספרים', כמו שאמר לי בכיר בתעשייה".

הוא, אגב, לא מגזים. כי בעקבות השירים התאגדה קהילה שלמה של מעריצים אדוקים שנשבעים בשמו. הם גומעים בשקיקה את הפוסטים שהוא מפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, צובאים על ערבי ההקראה של שיריו ומתחברים אל מי שבניגוד למשוררים אחרים (ועוד נגיע להגדרה הרופפת הזו), מדבר אל קוראיו בגובה העיניים. בצנצנת של חורב לא תמצאו עיסוק במצלול ובמשקל, לפעמים גם לא בחריזה. יצירתו עוסקת בחוויות היום־יום וכתובה בשפתו. לא חריג למצוא בה מילים כמו "כפרה", "ווטסאפ" ו"ארץ נהדרת" או ניים דרופינג לאדיר מילר. אפילו כשהוא כותב פוסט ב"מצייצים", הוא מרשה לעצמו להשמיט את המילה "סטטוסים" משם הקבוצה. הקוראים, הוא מניח, כבר מבינים במה מדובר. עולם השירה הקלאסית כבר לא רואה ביצירתו בת השוואה. קבוצות שירה תל־אביביות לא ימצאו בינו לבינן נקודות השקה.

"אני סופר ישראלי"

אתה מגדיר את עצמך משורר?

"אני חייב להגיד שלא, והתחבטתי הרבה בשאלה הזו. תמיד כשאני מתארח בתוכניות אומרים לי 'מה לכתוב - נעם חורב, משורר? פזמונאי?' תמיד אני עונה 'כותב', כי יש משהו בהגדרה 'משורר' שאולי מרגיש גדול מדי. השירה שלי בדרך כלל מתעסקת בנושאים רגשיים, לא תמצאו בשירים שלי פאתוס. אל תשכח שאני מגיע מכתיבה פזמונאית, והיא הרבה יותר דיבורית משירה. כשאתה כבר 12 שנה כותב לכל הזמרים במדינה, זה זולג. אגב, אם תשים לב, אני אף פעם לא קורא לזה ספר שירה, אלא ספר שירים".

בכל זאת, יש מי שזה חורה לו - מילים כמו "מזרובה", "פייסבוק" או "חצי כוח".

"קודם כל זה עניין של טעם, אבל אני חושב שיש משהו בלתפוס את ההוויה הישראלית דרך הניואנסים. כי אני סופר ישראלי בכל ההוויה שלי - בשפה, בדרך שבה אני חי את הרחוב הישראלי. כדי ששיר יהיה איכותי אני לא חייב לדפוק משלב לשוני גבוה, כי אני יכול לעשות את זה. גדלתי על יונה וולך, יהודה עמיחי, לאה גולדברג. זו השפה שלי, ואיתה אני מרגיש נוח לחשוב ולכתוב. אין לי את ההפרדה הזו, זה מרגיש לי סופר־אותנטי. אני חושב שזו הסיבה שזה מדבר אל הרבה אנשים. אין ניסיון לבוא במילים גבוהות".

וגם כי זה נגיש. נניח להשוות מערכות יחסים גוועות לעונות בסדרה בנטפליקס, שבאות אחרי העונה הראשונה המוצלחת.

"גיליתי לאט־לאט שכמה שרציתי לחשוב שאנחנו נורא מיוחדים, בסוף אנחנו נורא דומים. אני עומד על במה בהופעה שלי, משקיף על הקהל מהצד ורואה דתיים, חרדים, חילונים, בנות עשרה, נשים מבוגרות, ואני אומר שכנראה זה לא סתם. בסוף מערכת ההפעלה האנושית היא אותה מערכת הפעלה. בסופו של דבר, המנעד האנושי הוא לא כזה רחב. אנחנו כולנו בסוף מנסים לשרוד מערכות יחסים, לסלוח לילד הפגוע שהיינו, לחיות איתו בשלום ולפתור את העניינים הלא פתורים מול ההורים שלנו. זה ספר מאוד אישי, על גבול המציצני, אבל התגובה שאני מקבל הכי הרבה על הכתיבה שלי היא 'כתבת את זה עלי!' אבל לא, כפרה, זה עלי".

איך אתה מתמודד עם ביקורות פחות מחמיאות?

"קודם כל, תמיד כשאתה מאוד מצליח תגיע גם ביקורת. להגיד לך שאני יותר גדול מזה ושזה לא מזיז לי? ממש לא. אני גם לא מאמין למי שאומר את זה. וואלה, זה צובט כשמישהו קוטל אותך, זה לא נעים. השאלה היא באיזה ווליום זה קורה. יש ביקורות שדווקא הצלחתי לגדול מהן והפילו לי איזה אסימון. יש לי עדיין ככותב הרגלים רעים להיפטר מהם. אני לומד לאט־לאט להשתפר, וגם - זה ממש בסדר לא לאהוב".

איזה הרגל רע אתה חושב שיש לך ככותב?

"פעם מישהי אמרה לי משהו שממש לקחתי אותו לתשומת ליבי. היא אמרה לי 'אני מרגישה שנורא חשוב לך שיבינו, זה הכל נורא ברור', והסכמתי איתה. זה העסיק אותי המון מה שהיא אמרה, והבנתי שבמשך תקופה ממש ארוכה הרגשתי שלא מבינים אותי בחיים האלה. גדלתי בעפולה, התעסקתי באמנות ובכתיבה בזמן שכל הילדים האחרים שיחקו כדורגל. בקריירה הרגשתי שאני לא שייך, נולדתי במקום 'הלא נכון', ולא הצלחתי להבין מה אני יכול לעשות כדי לתקן את הדבר הזה. לא הבנתי שהשונות הזו היא המקום שממנו אני יוצר ושהיא בעצם החוזקה שלי. בגלל שלא הבינו אותי פעם, אז היום בכתיבה שלי חשוב לי שיבינו, ויכול להיות שזה משהו שצריך לשחרר קצת. יכול להיות שאני צריך לתת לקורא יותר קרדיט".

אתה יכול לשלוף ציטוט קשה מביקורת שנכתבה עליך?

"יחסית די מפנקים אותי בביקורות. זה אמנם משהו אחר, אבל בעידן הרשתות החברתיות יש הרבה גיבורי מקלדת שמעיזים הרבה פעמים לקלל ולכתוב הערות. נגיד כשאני מפרסם פוסט על חיים ועלי ועל הרצון שלנו להביא ילד, אז כל מיני הומופובים למיניהם מקללים. כתבתי טקסט גם על הדברים הנוראים שאמר רפי פרץ בזמנו על טיפולי המרה. הטקסט הפך ויראלי בטירוף וקיבלתי המון הודעות נאצה".

יש בספר שירים שאתה מדבר בהם בלשון נקבה, מנקודת מבט של אמא. שני דברים שאתה לא. היום יש מי שיקרא לזה "ניכוס מגדרי".

"כל חיי הייתי מוקף בנשים חזקות. כל חברות הילדות שלי מעפולה שאני ממש חי איתן בקשר יומיומי הפכו לאימהות בשנים האחרונות, ודרכן אני חי את הדבר הזה שנקרא 'אימהות חדשה'. זה משהו שמרתק אותי, כי אני בעמדת המשקיף מהצד. אני רואה את מה שעובר עליהן, והמון שיחות איתן בסופו של דבר מתנקזות לכדי שיר. אני מרגיש שאני מוקף בעולם הזה".

מספיק כדי לכתוב עליו?

"אני חושב שכן".

כשנכנסים לאתר הרשמי שלך, יש אפשרות לרכישה של הספר גם בארה"ב. ויש גם מופע, מפגש אינטימי, פודקאסט ומארז חווייתי של "מתנות קטנות". זו לא רק הכתיבה, יש כאן גם עבודה שיווקית.

"אני חושב שיש לנו פוביה לדבר על אמנות וכסף. ואני אומר לך - זה בסדר שאמן יוכל להתפרנס ויוכל אפילו לקנות לעצמו בית. אני לא מתנצל על זה, ואמנים ישראלים עובדים קשה מאוד. צריך להסתכל על הפריזמה של הדברים: יש פה ספר ילדים וסדרת ילדים סופר־מצליחה עם אמנים חשובים ומוערכים (ובהם ציפי שביט, להקת שלוה, טלי אורן ואליעד; ע"פ), אין פה איזו נוכלות. זה בסדר שאני רוצה שהאמנות שלי תגיע לאנשים. אני גם מסייג - חייב שתהיה לזה הצדקה אמנותית, אחרת זה לא יעבוד. אתה יכול להיות איש השיווק הטוב בעולם, אבל אם אתה לא מצליח לרגש אז לא ייצא מזה כלום. ראיתי גם מקרים כאלה".

לאחד השירים הפוצעים יותר בספר קוראים "עכשיו התור לגאווה", ואתה מספר בו על חוויית הליכה לווידאומט בניינטיז ושכירת סרט פורנוגרפי "לבנים שאוהבים בנים". גם לקראת גיל 40 אתה עדיין מבכה את ההוא שננעל בארון.

"אני חושב שזה מעסיק כל מי שעבר ילדות בצל הארון. ברור שדברים פתורים היום, אבל אתה יודע מה זה עושה לבן אדם לחיות עד גיל 23 בארון? יש עדיין משקעים".

אולי נולדת בדור הלא נכון. היום הם לא עושים מזה עניין.

"'הומו' היא עדיין מילת גנאי. יש שיפור, אבל זה לוקח זמן הדברים האלה. יש לי חבר טוב שיצא מהארון פעם, אבל כשזה קרה אמא שלו זרקה אותו מהבית. שלא ישתמע חלילה שהעבודה שלנו נגמרה. אנחנו בכיוון הנכון, דברים משתנים, אבל יש לנו עוד הרבה עבודה. אני לא מדבר על רגולציה, אני מדבר על תפיסות".

זו גם חשיפה שלא היתה נוחה לכל אחד, לספר על סרטים כחולים בגיל הנעורים.

"לא יודע, זה לא מביך אותי. ברור לי שכולם עושים ועוברים את זה. מההזדקנות של ההורים שלך ועד התחמקות לווידאומט בלילה כדי לקחת סרטים כחולים, ברור לי שכל הדור שלי עבר את זה. פשוט מטאטאים את זה מתחת לשטיח. אולי אם אני אכתוב על זה, אז אנשים ירגישו פחות חרא עם עצמם".

shishabat@israelhayom.co.il