אלבר אלבז. כשהייתי סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר השם הזה נאמר במסדרונות ביראת כבוד. אלבר אלבז. הבוגר המפורסם ביותר של המחלקה בשנקר שהיה לאחד מגדולי המעצבים החשובים בעולם האופנה במאה ה־20 וה־21. המעצב הראשון שירש את מקומו של איב סן לורן האגדי והעפיל לפסגות הגבוהות ביותר. מעצב האופנה הישראלי המצליח ביותר בעולם. נולד בקזבלנקה שבמרוקו, גדל בחולון ומשם המשיך לניו יורק וכבש בסערה את פריז. אנה וינטור, העורכת המפורסמת של מגזין ווג והאישה הכי חזקה בעולם האופנה, כינתה אותו ״גאון״ ואמרה ״שידע לחבק את החיים במיטבם״.

בשנת 2005 קיבל אלבר אות הוקרה משנקר. הייתי סטודנטית בשנה ד׳ ואני זוכרת היטב את דבריו בערב הגאלה לכבודו, ״עזבתי לפני 20 שנה את שנקר עם שתי מזוודות: אחת קטנה עם חפצים אישיים ואחת גדולה מלאה בחלומות. אני מאחל לכולכם לא להפסיק לחלום אף פעם״.

החלומות היו החומר המרכזי שהניע את אלבר בחייו וביצירתו. מילדות, בדירת שיכון בשכונת תל גיבורים בחולון, התפתחה אצל אלבר היכולת לדמיין ולחלום את העולם הגדול. הוא החל לאייר כבר בגיל שש: צייר מדים חדשים לאחיות, לרופאות, לשוטרות ולמורה שאהב במיוחד. אחיותיו סיפרו לי שכשהיה בן עשר הגיעו לביקור דודים מספרד ונתנו לאימו מתנה: צעיף של מעצב האופנה איב סן לורן. אלבר בחן מקרוב את הצעיף והכריז: ״יום אחד אעבוד אצל המעצב הזה״. עשרים שנה מאוחר יותר, איב סן לורן בחר בו לרשת את מקומו בבית האופנה המפורסם שלו.

אלבר, שנפטר במפתיע ממחלת הקורונה באפריל 2021, היה מפורסם בכל העולם וזכה להכרה אדירה, אך באופן מפתיע, נדמה שדווקא בישראל לא כולם זכו להכירו. חשוב לומר, התערוכה על אודות אלבר הייתה צריכה להיעשות עוד בחייו. אלבר עצמו לא אהב לסכם, ״אני לא עושה רטרוספקטיבות״ אמר, והתערוכה ״מפעל החלומות״ מכבדת את דרכו ואינה מנסה לסכם את חייו. למרות זאת, זו התערוכה המקיפה ביותר שהוקדשה לאלבר, עם מעל 100 מערכות לבוש ומאות צילומים, קטעי וידאו, חפצים ופריטים אישיים חושפים לראשונה לקהל הרחב את חייו ויצירתו. האהבה הייתה מורת דרך בחייו, והתערוכה, יותר מכל, היא סיפור אהבה לאלבר. התערוכה שואפת לספר סיפור שטרם סופר, וזו הזמנה להכיר את האיש שהפיץ אהבה בנדיבות ובכנות שאינן אופייניות לעולם האופנה, להתוודע לסיפור חייו המרגש ולאישיותו הכובשת, ובעיקר – להתאהב.

אחיותיו סיפרו לי שכשהיה בן עשר הגיעו לביקור דודים מספרד ונתנו לאימו מתנה: צעיף של מעצב האופנה איב סן לורן. אלבר בחן מקרוב את הצעיף והכריז: ״יום אחד אעבוד אצל המעצב הזה״. עשרים שנה מאוחר יותר, איב סן לורן בחר בו לרשת את מקומו בבית האופנה המפורסם שלו

מוזיאון העיצוב חולון, פנינת תרבות בלב העיר שבה גדל, הוא המקום המושלם ליצור בו תערוכה מקורית השואבת השראה מאלבר עצמו – האיש שאהב לספר סיפורים, להקשיב לרחשי ליבם של אחרים, לשמח, להאמין בטוב ולעטוף נשים בבדים בכישרון שלא היה ציירכמותו. התערוכה כאן כדי להזכיר את כל אלה, אבל גם כדי לספר סיפור חדש. התברכתי לעבוד עם דני וייס, מנכ״ל המדיטק, ומיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, שהאמינו בפרויקט מהרגע הראשון, ועשו מאמץ אדיר מבלי להתפשר על החזון והמעוף היצירתי.

השמש של אלבז

את אלבר פגשתי אישית לראשונה כשעבדתי על אוצרות התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״. אלבר הציע בנדיבות את עזרתו בתערוכה. גרתי אז בניו יורק וקבענו להיפגש במסעדה. הלב שלי הלם בעוצמה, אי אפשר להתכונן לקראת מפגש אישי עם אגדה. ופתאום הוא יושב לידי, מדבר איתי, משתף במחשבות. מהחשש שמרוב התרגשות לא אזכור את כל מה שאמר ומהפחד שתרעד לי היד כשאכתוב, ביקשתי רשות להקליט את השיחה ואלבר הסכים. אלבר היה חבר של רונית מאז שדיגמנה עבורו בשנקר. הוא היה המעצב האהוב עליה והיא בחרה ללבוש את עיצוביו בכל רגעי השיא – השטיח האדום, יום חתונתה, יום הזכייה בפרס אופיר על הסרט ״גט״, וכמובן השמלה הצהובה המפורסמת שעימה פתחה את שבוע האופנה של תל אביב בנובמבר 2015. שמלה שבנויה כמעגל שלם וצהוב, שאלבר עיצב בהשראת השמש של ישראל.

למפגש הגיע מוכן עם ספר שתיעד את חלונות הראווה שעיצב לבית לנווין - תחנה מרכזית וחשובה בקריירה שלו והמקום שבו ביסס את שמו ואת יכולותיו. אלבר שרטט דוגמאות, שאל שאלות והעלה רעיונות. ההתעניינות והעזרה שלו לא הסתיימו במפגש. עד לפתיחת התערוכה הקפיד להיפגש איתי כל כמה חודשים, להתקשר מעת לעת, להתעניין איך מתקדמת התערוכה ולהציע עזרה.

אחרי פתיחת התערוכה ״ז׳ה טם״ הוא הגיע לבקר בה במפתיע, ללא כל התראה או תיאום, בצניעות האופיינית לו. יחד עם אחותו ואחייניתו שוטט בין השמלות שהכיר היטב, ובתום הביקור השאיר בספר המבקרים איור כובש בכתב ידו המפורסם: רונית לב אלבר.

הסיפור שלא סופר

באפריל 2021 הגיעו החדשות המטלטלות על מותו של אלבר בטרם עת. העולם כאב את לכתו של כישרון אדיר ושל אדם אהוב ואישיות יוצאת דופן. האהבה לאלבר חיפשה דרך לבטא את עצמה וחמישה חודשים לאחר מותו, ב-5 באוקטובר 2021, עלתה תצוגת אופנה פלאית שיזם בן זוגו אלכס קו עם המותג של אלבר AZ פקטורי. תצוגת המחווה איחדה 46 מטובי המעצבים בעולם כדי להוקיר את פועלו ולבטא את האהבה העצומה לאיש שחולל מהפכה של ממש בעולם האופנה. כל אחד ואחת מהמעצבים הציגו מערכת לבוש בהשראתו, שהדהדה את המנטרה שליוותה אותו בימי חייו ותחילתה במשפט שנהגה לומר לו אימו: ״אהבה מביאה אהבה״.

הרגע שבו נולדה התערוכה לימד אותי על כוחו של חלום. מיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, הזמינה אותי לשיתוף פעולה שלישי. שיתוף הפעולה היצירתי בינינו החל בתערוכה על רונית אלקבץ, ומשם המשכנו יחד אל החלום הבא עם תערוכת ״הנשף״. הרעיון לתערוכה על אודות אלבר כבר עלה בשיחות בינינו אך כל פעם הייתה תחושה שטרם הגיע הזמן. היינו בעיצומו של פיתוח רעיון לתערוכה שעסקה בנושא אחר לגמרי – העתיד של האופנה. באמצע העבודה על התערוכה החדשה, צלצל הטלפון. על הקו הייתה שלי ורטהיים, מורתו של אלבר משנקר ומי שליוותה אותו במשך 20 שנה בדרכו המקצועית. שלי הציעה לחבר ביני לבין אלכס, וברגע הזה ידעתי שהתערוכה הבאה לא תהיה על העתיד - אלא על אלבר אלבז. העתיד כבר כאן.

שלי ורטהיים ליוותה אותי כיועצת ביצירת התערוכה, והשיחות איתה, ותובנותיה החכמות, ובהמשך עם אלכס, בני משפחתו של אלבר, חברות, חברים וקולגות פתחו בפני צוהר לעולמו. עולם שבו הומור, רגישות, כישרון ואהבה רוקמים סיפור חיים. זו הייתה תחילתו של מסע עמוק, מטורף ומלא השראה שאליו צללתי בשנה האחרונה ובמהלכו הבנתי טוב יותר את האדם הגאון ואת יצירתו. הבנתי שיש כאן הזדמנות לספר בפעם הראשונה את סיפורו של אלבר כמו שמעולם לא סופר.

מה שהיה אמור להיות בתחילה תערוכה נודדת, שתביא לארץ בפעם הראשונה דגמי מחווה של יותר מ-40 מותגי על כמו בלנסיאגה, גוצ׳י, דיור והרמס, הפך למשהו גדול יותר - ״מפעל החלומות״ – תערוכה שלמה ששואפת לחגוג את חייו ואת השינוי שיצר בעולם. אט אט נרקמה תערוכה חדשה, מקורית, גדולה, שמציגה לראשונה את סיפורו של אלבר ודמותו השלמה, וממשיכה להפיץ את הקסם, החוכמה, הנדיבות והכישרון שלו.

צבע משנה חיים

אלבר סומן ככוכב מהרגע הראשון בשנקר. הפרויקטים שלו היו חדשניים והקדימו את זמנם. אישיותו סחפה את כולם, ממורים ועד סטודנטים, וכמובן דוגמניות-על כמו רונית אלקבץ, תמי בן-עמי ומיכאלה ברקו, שנעתרו לדגמן לסטודנט הכישרוני. בשנת 1986, מייד לאחר שסיים את לימודיו, נסע לבדו לניו יורק ובכיסו 800 דולרים שנתנה לו אמו אלגריה. הוא החל את דרכו במותג אנונימי לשמלות ערב, שלא עמד בציפיות שהיו לו מעולם האופנה של ניו-יורק. אחרי מאמצים מתמשכים השיג ריאיון אצל ג׳פרי בין, המעצב שהעריץ והיה מושא שאיפותיו. מבוקר הריאיון הפך אלבז ליד ימינו ובמשך שבע שנים למד מאחד מגדולי המעצבים במאה ה־20.

בשנת 1996 בחן נשיא בית האופנה גי לרוש, ראלף טולדנו, מאות קורות חיים במטרה לבחור מנהל אמנותי חדש למותג. את תשומת לבו משכו קורות חייו של אלבר, שהודפסו על נייר אדום. המעצב הצעיר והנמרץ הימם אותו כשהופיע לריאיון לבוש בחליפה אדומה וטולדנו הימר עליו בו במקום. הכניסה האדומה (מאוד) לתערוכה היא מחווה למקומו של הצבע האדום בחייו של אלבר. צבע משנה חיים, צבעה של האהבה, צבע של תשוקה אמיתית לחיים ולמקצוע. בכל קולקציה שיצר הייתה שמלה אדומה שמשכה את תשומת הלב.

מבית גי לרוש המשיך אלבר לאחת מהפסגות הגבוהות ביותר של עולם האופנה: המעצב הראשון שירש את מקומו של מעצב העל האגדי איב סן לורן. הישג חסר תקדים. לאחר שלוש עונות רכשה קבוצת גוצ׳י את בית האופנה, אלבר פוטר ולדבריו חש ״חסר בית״. שנה אחר-כך הגיעה פריצת דרך נוספת: אלבר מונה למנהל הקריאטיבי של בית לנווין – בית האופנה הצרפתי הוותיק ביותר בעולם. בית לנווין היה אז בתהליך מתמשך של דעיכה ואלבר ״העיר את היפהפיה הנרדמת״. ההתעוררות סחפה את העולם. אלבר הציג שפה חדשנית שהרעידה את האופנה ושינתה אותה לנצח: הוא הוסיף לה קלילות, חופש תנועה, המציא צלליות חדשות, רכות, עוטפות, מרחפות, חשף רוכסנים והותיר קצוות פרומים. הוא נהג לומר ששלמות מפחידה אותו: ״אני לא אוהב שלמות -- אני חושב שזה מסוכן. אחרי שלמות יש לא כלום״. הוא ביקש לעטוף נשים באמצעות הבד. במקום לשנות אותן – להעניק להן ביטחון ועוצמה.

במהלך 14 שנה בבית לנווין הגיע אלבר להישגים חסרי תקדים: הוא קיבל פעמיים את עיטור לגיון הכבוד, נבחר לאחד ממאה המשפיעים של מגזין "טיים", זכה בפרס ״הסופרסטאר״ של האופנה. הוא הפך למעצב האהוב על הכוכבות הגדולות – ביונסה, ריאהנה, ומריל סטריפ – והלביש את כולן. ואז, ב־2015, ההצלחה המטאורית בבית לנווין הסתיימה בפתאומיות עם פיטוריו המתוקשרים, ואלבר יצא להפסקה שנמשכה ארבע שנים.

אלבר החכם והשנון, מהיר המחשבה וחסיד הכנות, דיבר על רונית אלקבץ וסיפר מה הוא מרגיש כלפי יצירת התערוכה עליה שהייתה אז בשלביה הראשונים. בדיעבד קיבלו המילים שלו משמעות חדשה לגמרי, ״יש אנשים שמסיימים איזשהו תפקיד בחיים וזהו, הולכים לעשות תפקידים אחרים. אז זה לא מוות. מה שחשוב בעיניי יותר מהכל זה שלא נרגיש בתערוכה מוות. לא רטרוספקטיבה, כלומר התחיל ונגמר, ולא מוות. רוח כן. רוח כן. אני לא יודע מה ואיך אבל אני מרגיש רוח. ורוח תרתי משמע״

ארבע שנים נדד אלבר בעולם, פגש אנשים והעביר הרצאות וכיתות אמן לסטודנטים בכל העולם וגם במקום שבו החל את דרכו – שנקר. הוא שיתף מניסיונו, הקשיב לרעיונותיהם ולמחשבותיהם של הסטודנטים ותהה – לאן צועד העולם? הוא סיפר להם בפתיחות על שיעורים כואבים ועל התחלה מחדש. הוא סיפר בגלוי לב כיצד במשך תקופה לא הצליח לצייר, רק לכתוב: "בחודשיים הראשונים ירד גשם שוטף בפריז, ואני הלכתי והלכתי והלכתי. כשנגעתי בפנים שלי לא ידעתי אם זה הגשם או הדמעות שלי". להרצאה מול 800 סטודנטים בניו יורק חילק לקהל נייר טישו ושוקולד: לנגב את הדמעות ולהמתיק את הרגע.

סיפורו של אלבר הוא גם סיפור על האופן שבו אנו יכולים לצמוח ממשבר. בתום הפסקה בת ארבע שנים, הוא השיק את בית האופנה המהפכני שלו AZ פקטורי. אלבר ביקש לבחון את עתידה של האופנה, מתוך כבוד להיסטוריה, אך בשילוב עם טכנולוגיה חדשנית, קיימות והתאמה למגוון מבני גוף. הקולקציה הראשונה, והאחרונה לצערי, שעיצב למותג מוצגת בשיא תפארתה בתערוכה.

רחוק מעולמות הנשף

התערוכה מציעה נקודת מבט ייחודית לסיפור חייו של אלבר. מפגשים שערכתי עם המשפחה ואוצרות שגיליתי במהלך צלילה אינסופית לחומרי ארכיון, כתבות, שעות של הרצאות וכיתות אמן איפשרו הצצה קרובה ובלתי אמצעית לאלבר האדם. הנדיבות עוברת במשפחה ומי שהקיפו את אלבר מילדותו – אחיותיו ואחייניו – על אף הכאב העמוק והגעגוע שלא מרפה, עטפו אותי בחום ובעושר של סיפורים מרגשים ומצחיקים. קיבלתי מהם קטעי עיתונות שנאספו באדיקות, חפצים ופריטים שסיפרו סיפורים והפכו לבסוף לחלק מהתערוכה. בברכת בני המשפחה, הפריטים נחשפים כאן לראשונה.

הפרויקט יצא לדרך לפני כשנה, ואני ניגשתי אל יצירת התערוכה בידיעה שאתגר עצום לפני. אלבר היה כוכב על בינלאומי, אך שמר על פרטיותו בביקוריו בארץ ולרבים סיפורו אינו מוכר כמו סיפורה של רונית אלקבץ למשל. הדגמים שהציג ל־AZ פקטורי, המותג שהקים בשנה האחרונה מייצגים נשיות חדשה: פרקטית, יומיומית, רחוק מעולמות הנשף. והתעוררו גם המון שאלות: מה אלבר היה חושב? מה היה אומר לו היה רואה? איך אפשר בכלל להציג את סיפור חייו המורכב, המרגש, מעורר ההשראה? אלבר ראה באופנה הרבה מעבר לאופנה, הוא ראה בה דיאלוג: שפה לדבר בה עם אנשים, מי שנמצאים בין צידו הקדמי לצידו האחורי של הבגד.

רציתי שהתערוכה תאמץ את תפיסתו והבנתי שאני חייבת איתי מישהו שמכיר את השפה של אלבר, כדי ליצור דיאלוג עיצובי בתערוכה. לאחר שהקונספט היה מוכן ועבודות המחקר והאוצרות הושלמו, הצטרפה אלי קייטי ריס המנהלת הקריאטיבית. ריס עבדה לצידו של אלבר במשך 15 שנה - מעיצוב הקולקציות, יצירת הספרים והתערוכות שלו ועד עיצוב חלונות הראווה המפורסמים של בית לנווין, שהתפרסמו ברוח היצירתית והפרועה שלהם. קייטי, ״העיניים והאוזניים של אלבר״ כמו שמכנה אותה אלכס, הפיחה חיים בסיפורי האופנה השונים שנאצרו בתערוכה.

כשהרכבתי מחדש את הקולקציה האחרונה שעיצב אלבר ל-AZ פקטורי, הצבתי אותה כמסע בין תחנות חייו. קייטי התבוננה בהן ובהינף שרביט הקסמים שלה הפכה את חולון למסיבת פיג׳מות ואת פריז לתצוגת אופנה עילית שלא מהססת לשבור מוסכמות. בכל נוכחת התפיסה של אלבר כי לא נשים צריכות להתאים את עצמן לאופנה אלא האופנה צריכה להתאים את עצמה לנשים. וכך המשכנו בדיאלוג שלנו: כל פינה בתערוכה היא חלק מפסיפס אוצרותי שמספר את סיפורו של אלבר, ולכל פינה יצרה קייטי עולם משלה, מלא חיים, אושר ושמחה שמזמינים את הקהל לחגוג את חייו של אלבר.

סיפורו של אלבר הוא גם סיפור על האופן שבו אנו יכולים לצמוח ממשבר. בתום הפסקה בת ארבע שנים, הוא השיק את בית האופנה המהפכני שלו AZ פקטורי. אלבר ביקש לבחון את עתידה של האופנה, מתוך כבוד להיסטוריה, אך בשילוב עם טכנולוגיה חדשנית, קיימות והתאמה למגוון מבני גוף. הקולקציה הראשונה, והאחרונה לצערי, שעיצב למותג מוצגת בשיא תפארתה בתערוכה

במהלך העבודה על התערוכה, בחיפוש מקרי במחשב, מצאתי את ההקלטה של השיחה מהמפגש הראשון שלי עם אלבר בניו-יורק. עברו בדיוק חמש שנים מהשיחה וההחלטה להקליט התגלתה כנבואית. אלבר החכם והשנון, מהיר המחשבה וחסיד הכנות, דיבר על רונית אלקבץ וסיפר מה הוא מרגיש כלפי יצירת התערוכה עליה שהייתה אז בשלביה הראשונים. בדיעבד קיבלו המילים שלו משמעות חדשה לגמרי, ״יש אנשים שמסיימים איזשהו תפקיד בחיים וזהו, הולכים לעשות תפקידים אחרים. אז זה לא מוות. מה שחשוב בעיניי יותר מהכל זה שלא נרגיש בתערוכה מוות. לא רטרוספקטיבה, כלומר התחיל ונגמר, ולא מוות. רוח כן. רוח כן. אני לא יודע מה ואיך אבל אני מרגיש רוח. ורוח תרתי משמע״.

במרכז הגלריה המציגה את תצוגת המחווה בתערוכה, ניצב העתק לבן שיצר ברונו סיאללי לשמלת השמש שעיצב אלבר לרונית אלקבץ. השמלה מתנופפת באוויר בקלילות, חושפת ומסתירה דיוקן של אלבר בשחור-לבן, הרוח המנשבת מפיחה בה חיים. אהבה מביאה אהבה.

אם בתחילת הדרך שאלתי את עצמי האם הוא היה מאשר? אוהב? מה היה חושב? כל שנותר לי הוא להצטער שהוא עצמו לא יכול להיות נוכח בתערוכה שהיא כולה אהבה ליוצר ולאדם שהיה, ושמייצגת גם את צוואתו לעתיד.

יערה קידר היא היסטוריונית ואוצרת אופנה, דוקטורנטית בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים. קידר סיימה בהצטיינות תואר שני בתכנית למחקר אופנה באוניברסיטת ניו-יורק, והיא בוגרת בהצטיינות של לימודי עיצוב אופנה בשנקר. בשנת 2021 אצרה את התערוכה ״הנשף: אופנה ואסקפיזם״, ששברה שיא המבקרים בתולדות המוזיאון; בשנת 2020 אצרה את ״לגלות מחדש את אופנת ניו יורק״ בגלריה ZAZ10TS בניו יורק; בשנת 2018 אצרה את ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״ במוזיאון העיצוב חולון.

יערה מרצה במוסדות אמנות ותרבות שונים בארץ ובעולם, והתמחתה במשך שנתיים במחלקת התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון האופנה.