מנהיגות דרך ספורט: התנועה לשינוי חברתי

הקושי המרכזי של החברה הישראלית הוא להכיל מורכבות. אני רואה עד כמה קשה לילדים להכיל מישהו שהוא לא כמוהם", מספר עמיר מנחם, המייסד והמנכ"ל של "חמש אצבעות". "אם נדאג לחנך כאן דור שלא מפחד מהשונה - הילדים יוכלו לתת אמון במי שלא נראה כמוהם. זאת עבודה, חריש עמוק".

ב־2014 הקים עמיר (32), ביחד עם אביו, מאמן הספורט יורם מנחם (61), את התנועה החברתית־חינוכית "חמש אצבעות" ("השם בא מביטוי בשייטת, שאומר לרוץ, לגעת בנקודה ולעשות את הכי טוב שאתה יכול - עם כל חמש האצבעות"). מטרתה המוצהרת של התנועה היא לגדל דור עתיד שיתרום לקהילה, יביע אכפתיות ואמפתיה, וישפיע לטובה על עתיד החברה הישראלית.

"הכל אצלנו הוא בקבוצה"

שמונה שנים מאז הקמתה, מאגדת כיום התנועה יותר מ־2,000 חניכים וחניכות בני 11 ומעלה. החניכים מחולקים לקבוצות גיל ומקיימים עשרה מפגשים בכל חודש, רובם המכריע מוקדש לאימוני ספורט. במפגשים הנוספים חווים החניכים שלל סדנאות והרצאות. ב־2018 נוסדה גם מכינה קדם־צבאית מטעם התנועה, בזכרון יעקב, שתפתח בשנת הלימודים הקרובה את מחזורה החמישי.
"השיטה שלנו מתבססת על שלושה אלמנטים. ראשית, דמות המאמן כמורה דרך. הצעירים חיים היום עם מחסור במודלים לחיקוי, והם צמאים לאנשים שיסמנו להם את הדרך.

"האלמנט השני הוא האימון הגופני, שמייצר חוויה שחסרה מאוד בבתי הספר. באימון של שעתיים אני רואה המון דברים שלא רואים בהכרח בכיתה. כך גם בטיולים שלנו, בדיבייט, במשימות ובהרצאות.

"האלמנט השלישי והחשוב ביותר הוא הקבוצה. הכל אצלנו נעשה בקבוצה. אנחנו מאמינים בקבוצתיות".

במה שונה "חמש אצבעות" מתנועות חינוכיות אחרות?

עמיר: "ביצירת הקשרים המשמעותיים. הילדים היום צמאים לקשר, כי הם רחוקים מתקשורת בין־אישית. אין להם חברים אמיתיים, אולי רק באינסטגרם, אבל שם מודדים אותם על לייקים. פתאום, כשהם באים אלינו, הם חווים קבוצת ילדים שלוחצת להם יד, יוצרת איתם קשר עין ומתעניינת באמת בשלומם".

יורם: "בעולם לא עושים כל כך הרבה אבחונים נפשיים לילדים כמו שנהוג בישראל. שם, כדי לייצר אצל הילד קשב, עושים בבוקר טאי צ'י, טאקוונדו או פעילות גופנית אחרת. מה עושים בישראל? נותנים כדור ריטלין.

"ילדים רבים הולכים היום לטיפולים נפשיים, ולשיטתנו אפשר למנוע חלק מזה. אם מייצרים חינוך שיצליח לבנות את הדברים החשובים בגיל צעיר, אפשר למנוע מילדים חרדות, דיכאונות, הפרעות קשב ותחושת בדידות".

איך עושים את זה בתכלס?

עמיר: "אנחנו מייצרים להם בכוונה סיטואציות של אי־ודאות, למשל החלפת סוג האימון באמצע, בלי התראה מראש, כדי לפתח בהם חוסן. אפשר ממש לראות עד כמה הפתעה כזו, שבירת המוסכמות, בונה את הילדים ומייצרת להם אפשרות לחשוב, לפתח תושייה, לדבר ולפתור בעיות".

יורם: "פעמים רבות ההורים לא נותנים לילדיהם להתמודד עם אתגרים. הם מתערבים למענם בבית הספר, צועקים על המורה והמנהלת. ההורים רואים רק את הילד שלהם ושוכחים שהוא חלק מקבוצה. בגלל זה הילדים מאבדים את יכולת האמפתיה, וכולם מאוד עסוקים ב'אני' ובטייטלים של הצלחה.

"הבעיה של ההורים היא שהם מפחדים מהילדים שלהם. הם רוצים להיות חברים שלהם, לא לחנך אותם. אני מרגיש את חוסר הגבולות אצל הילדים, ההורים אובדי עצות והם בחרדה. לכן פסיכולוגים, הורים ויועצים חינוכיים בבתי ספר מתעניינים מאוד לדעת איך זה עובד אצלנו. הם רוצים לפצח את זה".

אז מה עושים?

"לא נבהלים. אנחנו מנסים להגיע כאן לכל ילד, להבין מה הוא אומר, לא כסיסמאות ואמירות גדולות, אלא להבין באמת. ילדים משתפים אותנו בדברים שהם עוברים בבית, בחרדות שלהם, בקשיים החברתיים והלימודיים שהם חווים. הם מרגישים שהתנועה שלנו היא מקום שרואה אותם ונותן להם כלים לצמוח ולקחת את החיים שלהם למקומות שהם רוצים".

"בהתחלה חשבתי שזה חוג"

עמיר מתגורר במושב אודים שבשרון, נשוי לרותם (31), חוקרת סרטן, ואב לאיתמר (שנתיים). הוא נולד וגדל בירושלים, ובהמשך ברעננה, להורים אנשי חינוך, וכבר מגיל צעיר עסק בכדורסל ובריצה למרחקים בינוניים ("800 ו־1,500 מטרים, זה בנה אותי"). אף שקיבל מעמד של ספורטאי פעיל, בחר בשירות קרבי והתגייס לשייטת.

"שירתי שש שנים והשתחררתי בדרגת סרן. במהלך השירות שלי חוויתי שתי חוויות שעיצבו אותי במיוחד. האחת, כשבן מחזור שלי, סמ"ר גל אזולאי ז"ל, תושב זכרון יעקב, נהרג באימון צלילה בדצמבר 2009. הטרגדיה הזו מאוד השפיעה עלי ועל בני מחזורי. יש לנו לזכרו אולם הנצחה בזכרון יעקב.

"האירוע השני היה ההשתלטות של לוחמי השייטת על אוניית המרמרה במשט הטורקי לעזה ב־2010. הייתי אז בן 20, חודש אחרי שסיימתי מסלול, הייתי מפקד חוליה רפואית באירוע, וטיפלתי שם בפצועים. שם היה ברור לי שאמשיך לקצונה".

זה היה אירוע מלחיץ?

"אני לא יכול להגיד שפחדתי במרמרה. זה היה אירוע מורכב, וקרבות הם לא משחק ילדים. שם קלטתי כמה השפעה יש להחלטות שמתקבלות. אחרי הפעולה, בשלב הסיכומים, הניתוח והתחקירים, הבנתי שצריך אנשים עם יכולות מתאימות בתפקיד המפקדים, כדי שיקבלו החלטות נכונות.

"בצבא, המטרה המרכזית היא לעמוד במשימה ולנצח בקרב. אני רציתי שהמטרה שתגדיר את חיי תהיה לבנות ולקדם בני אדם. הצבא לחץ עלי להישאר בשירות, ומפקדים מאוד בכירים אמרו לי שאוכל להתמנות בעתיד למפקד השייטת, אבל אנשים אחרים שהתייעצתי איתם אמרו לי שהבעיה המרכזית של ישראל היא החוסן החברתי והערכיות. הלב שלי נטה החוצה - ועזבתי. לא בלב שלם".

כשהפך לאזרח, החליט מייד להקים את התנועה. "ישבתי שלושה חודשים ושכנעתי את אבא שלי להצטרף. אמרתי לו, 'נקים מסגרת שתהיה החלום של כל ילד בישראל'. אני כזה, איש חולם, בעוד אבא שלי הוא איש עבודה, איש של שטח. הוא אמר לי, 'בוא לא נדבר דברים גדולים, הכי חשוב שניתן שירות טוב לילדים שמגיעים'. אני רציתי לעשות משהו גדול והוא איזן אותי".

יורם: "עמיר אמר לי, 'אבא, לך יש ניסיון וכלים, בוא נעזור לנוער, אני מרגיש שאנחנו יכולים'. הסכמתי לעזור ואמרתי לו שיארגן 30-20 ילדים. חשבתי שאנחנו מדברים על חוג. אני לא אדם עם חזון, את הקרדיט הזה ניתן לעמיר. אני אמרתי לו שהוא חולם גדול מדי, אבל בשנתיים האחרונות נדבקתי בהתלהבות שלו והבנתי שבאמת אפשר לחולל שינוי".

יורם, ירושלמי לשעבר וכיום תושב רעננה, נחשב לאחד ממאמני הכושר הגופני הבכירים בארץ. הוא שירת בצנחנים, למד בווינגייט ועבד במשך 31 שנה כמורה לחינוך גופני בתיכון בויאר בירושלים. במקביל שימש מאמן הכושר של נבחרות ישראל בכדורסל, מאמן הכושר של איגוד הכדורסל לגברים ולנשים, ומאמן כושר של הפועל ירושלים ושל נבחרות ישראל בטניס. בשנים האחרונות הוא מרצה בווינגייט, במכללת אונו ובצה"ל, וב"חמש אצבעות" הוא אחראי לחניכת המאמנים.

מאיפה השגתם את המימון להקמת תנועה?

יורם: "לרגע לא עמד מולנו הקטע הכלכלי. חשבנו רק איך לעזור לילדים. בהתחלה ספגנו את זה כלכלית, הבאנו כסף מהבית. נוסף על כך, לא לקחנו לעצמנו משכורות. ידענו שיש לנו משהו טוב ביד, לכן בארבע השנים הראשונות לא חשבנו על זה כלכלית. זה עלה לנו עשרות אלפי שקלים, אבל אחר כך התנועה חיה מהכנסות. המדריכים שלנו, שהם ברמה גבוהה, מקבלים שכר מכובד".

כיום פועלת "חמש אצבעות" בדומה לתנועות נוער אחרות בישראל, וגובה תשלום של 350 שקלים בחודש, שבו נערכים בממוצע עשרה מפגשים. עמיר: "הורים מוכנים לשלם על מסגרת איכותית וטובה לילדיהם. חלק מהחניכים מקבל סבסוד דרך עיריות ומועצות, ויש לנו גם המון שיתופי פעולה שמביאים מימון מגופים מסחריים, מועצות, עיריות, אגודות ספורט, בתי ספר וגם צה"ל. אנחנו גם מרצים בפני גופים עסקיים בתשלום".

התנועה מעסיקה כיום 50 עובדים, כולל 35 מאמנים ומאמנות. עמיר: "הרוב הגיעו מתפקידי פיקוד בצבא, והם עוברים הכשרה על ידינו וממשיכים אצלנו למינימום של שנתיים. אנחנו מצפים מהמאמנים שלנו לראות דברים לא בשחור־לבן, אלא להבין את המורכבות והרגישויות שיש בכל סיטואציה".

יורם, כאיש חינוך ותיק, איפה אתה מזהה את תחלואי מערכת החינוך כיום?

"הבעיה היא המערכת הפוליטית במדינה. מחליפים פה כל שנתיים ושמונה חודשים שרי חינוך, והם לא מצליחים לייצר רפורמה. מדינה שלא שמה את החינוך בצמרת - לא תייצר שינוי. מעמד המורה לא עבר תמורות, והוא חייב לעלות. נוסף על כך, מעורבות ההורים הפכה לקטסטרופלית.

"מכעיס אותי שלדור הצעיר אין בסיס פיזי מספק. לכן כשהם מתגייסים לצבא הם נפצעים בקלות. לשיטתי, עד שלא נעשה מהפכה, נראה את ישראל ממשיכה להיות מובילה בהשמנה ובמדדים רפואיים לא טובים. נפגשתי עם שרי חינוך בעבר, הצעתי להם להוסיף עוד שעה של חינוך גופני בכל בתי הספר. ענו לי שזה יעלה מיליארד שקלים. אמרתי, 'אז בואו נוריד מגיאוגרפיה' - אבל הם לא הסכימו איתי".

טוב, גם הגיאוגרפיה חשובה.

"נכון, ואני לא יורק לבאר. אני איש חינוך, ו־40 שנה הכינו אותי להיות ראוי לתפקידי היום. עבדתי במקומות הכי מקצועיים בארץ, ומעולם לא תחקרו או 'משבו' אותי, מלשון משוב, כמו עכשיו. זה הופך אותי, בגילי, לאדם הרבה יותר טוב.

"אני לומד כאן מהמאמנים הצעירים, בשנות העשרים שלהם, ומהחניכים שצמאים לאנשי חינוך. הם ילדים מוכשרים, והם לא מקבלים את המענה הנכון בחוץ. אנחנו פותחים להם אפשרויות, ואני רואה שיש להם רצון ליצור, לעשות ולתרום לקהילה. אני לומד מהם נתינה. יש אינסוף מה ללמוד מהם".

מה תפקיד הספורט בכל זה?

עמיר: "היום הספורט חשוב הרבה יותר מבעבר, בגלל הריחוק של בני נוער מהגוף שלהם ומעצמם. אני גדלתי בספורט תחרותי, ורצינו לייצר משהו שיהיה בין תנועת נוער לבין מסגרת ספורט תחרותית. הספורט הוא רק הבסיס, לא המהות".

לא היה פשוט יותר לעבוד עם הצעירים בתוך בתי הספר?

"היום אני יודע שהתרבות בתוך בתי הספר בעייתית. קשה להם עם רעיונות חדשניים, וכשאנחנו באים עם המסרים שלנו - קשה לנו ליצור תהליך שם. ואנחנו רואים את ההבדלים בעיניים: ילדים שבבית הספר הם כבויים, מגיעים אלינו אחרי הצהריים - ופתאום הם אחרים. רוצים להיות פה ומוכנים לתת מעצמם.

"אנחנו לא רוצים לגדל בתנועה ספורטאים, אלא אנשים שישפיעו על החברה הישראלית וייקחו אחריות. אנחנו לא מטיפים שצריך כל הזמן לנצח. בחינוך שלנו ווינר הוא אדם שעומד במילה שלו, ואם הוא הפסיד - הוא קם. אם קשה לו, הוא מתמודד".

נשמע ורוד מדי.

"אולי אני תמים, נאיבי, רומנטיקן, אבל אני לא מתבייש בזה. אני מאמין שזה ייקח זמן - אבל זה אפשרי. אנחנו אנשים משוגעים שבאים מלמטה ומראים שאפשר לעשות שינויים ארוכי טווח שיגיעו עד לעמדות המפתח ולהנהגה העתידית".

למה שלא תלך בעצמך לפוליטיקה?

"אני לא ממהר לשם. אני לא אלך לתפקיד בגלל התפקיד. אם ארגיש שכשר חינוך אני יכול להשפיע - אולי אלך. אבל זה לא חלום חיי.

"בינתיים התנועה שלנו גדלה ומתרחבת, ויש לנו צוות שעוסק במחקר ובפיתוח. אנחנו רוצים להיתפס כתנועה החינוכית הכי משפיעה בישראל. כשבאים אלינו גופים כמו הצבא, השב"כ ומכינות קדם־צבאיות, שרוצים ללמוד מאיתנו, אני מציין לעצמי עשינו משהו משמעותי. אנחנו רוצים לעבוד עם כל המגזרים בארץ, כולל חרדים וערבים. מי שלא יכולים להגיע אלינו, אנחנו מנסים להגיע אליהם".

"הספורט הוא הפסיכולוג"

אוגוסט. קבוצת חניכי התנועה, בנים ובנות בגילי 18-17, מתאמנת באחד הימים הלוהטים בחצר רחבת ידיים בכפר שמריהו. כולם נראים נחושים וחדורי מטרה, לא ניכר שהטמפרטורה המהבילה מפריעה להם. כשאימון הכושר מסתיים, חיוכים גדולים נמתחים על פניהם בתערובת של סיפוק, אדרנלין ועמידה במשימה.

יהלי שלום (18) מהרצליה, בוגרת תיכון "היובל" בעיר, במגמת מזרחנות ותקשורת, נמצאת רגע לפני גיוסה למשמר הגבול. "הייתי שחקנית כדורסל במשך שבע שנים, וכשפרשתי היה לי ברור שאצטרף ל'חמש אצבעות'. הכרתי את התנועה מהרצאות של עמיר וידעתי שהמסגרת תתאים לי. הצטרפתי ב־2019, כשהייתי בכיתה י', ובהתחלה לא היה לי קל".

למה?

"הייתי מאוד סגורה וביישנית, גם בתנועה וגם בתיכון. לפני כן הייתי קפטן של קבוצת בנות בכדורסל, ופתאום הגעתי לקבוצה אחת עם עוד 50 בנים. הייתי רגילה להנהיג ולהוביל, ופה כל אחד עמד להתגייס לשייטת ולסיירת מטכ"ל. היתה לי הרגשה של 'מי ומה אני מולם'.

"נקודת המפנה באה חודש אחרי שהגעתי. עשינו מסע בחוף סידנא עלי, שהיה לי קשה פיזית ומנטלית. המאמן הראשון שלי בתנועה לקח אותי הצידה ואמר לי שאני אסיים את המסע, לא משנה מה. הרגשתי שהוא לא מוותר עלי. זה היה מסע של שמונה קילומטרים - וסיימתי אותו.

"יש לא מעט בנות בתנועה, ובגלל ההבדלים הפיזיים מול הבנים אני מקבלת התאמות ומצליחה באימונים. ספורט הוא כל חיי מאז ילדותי, הוא הפסיכולוג והבריחה שלי. אני אוהבת אתגר פיזי וקושי, ובמקום לברוח לדברים אחרים, אני בורחת לספורט, שהוא מקום בריא שעוזר לי. אני גם גולשת, מדריכת גלישה ורוכבת על סקייטבורד.

"מהתנועה הזאת אני אקח איתי הלאה לחיים את האנשים שהפכו ליקרים לי - החברים הטובים שלי מפה והמאמנים. כשקרה לי משהו אישי קשה, קרוב משפחה שנפטר מסרטן, האדם הראשון שהתקשרתי אליו היה מאמן שלי. זה קשר אמיתי. התייעצתי איתו מה עושים.

"בתנועה גם הבנתי מה אני רוצה לעשות בצבא. קיבלתי כאן הכוונה, דיברתי עם הקבוצה ועם המאמנים - והקשבתי להם. התנועה היא המקום הכי משמעותי בחיים שלי, ואני חושבת שאחזור לפה גם בעתיד. אני ארצה להקים מיזם משלי לנוער בסיכון, שיביא שיקום דרך ספורט.

"עמיר הכי השפיע עלי. הוא תפס אותי מההתחלה, ניער אותי והאמין בי גם כשהיה לי קשה. הוא הסתכל עלי בגובה העיניים ואמר לי, 'יש לך את זה. את תעבדי קשה ותגיעי'. והוא צדק".
גם ליר גולן (24) מרעננה, מדריכה ותיקה ב"חמש אצבעות" ומובילת צוות הנשים בתנועה, מסמנת את עמיר כדמות משמעותית בחייה. "בעברי הייתי בענף ההתעמלות האמנותית, והמאמנת שלי היתה דמות חשובה בחיי. היום עמיר הוא האדם שהכי משפיע עלי, ואני לוקחת ממנו המון. הוא מצמיח סביבו אנשים, ולידו אני מרגישה שאני אכן צומחת".

בצבא שירתה גולן כמדריכת חי"ר, ושבעה חודשים לפני שחרורה הגיעה לאימון ראשון של התנועה ("באותו יום הבנתי שנועדנו להיות"). היא הצטרפה רשמית ב־2018, עברה הכשרה, וכעבור שנה קיבלה קבוצה ראשונה להדרכה.

"הייתי חסרת ביטחון בהתחלה, ולאט־לאט התקדמתי פה. הרגעים הכי משמעותיים שלי הם בשיחות האישיות עם מתאמנות ומתאמנים. היתה לי החודש שיחה עם חניכה שעברה שנתיים קשות מאוד מבחינה אישית, כולל אובדנות, ועכשיו היא מדברת איתי על החלומות ועל התוכניות שלה לעתיד. זה מוכיח שהתהליך שהיא עברה כאן בנה לה את הביטחון והעצים אותה. היא ריגשה אותי מאוד.

"אני מסתכלת במה שקורה היום ברשתות החברתיות, והייתי רוצה שהחניכות שלי יקבלו מודל יותר בריא. שיבינו שלא חשוב כל כך השם או הפרסום. יש בימינו הרבה הפרעות אכילה, בעיות בדימוי גוף ושאלות על מודל היופי, ואחד הדברים שאנחנו מנסים ללמד את החניכות הוא 'תעצימי את עצמך פנימית, תבני את הביטחון העצמי שלך, תכירי את הגוף שלך'. הבנות פה לוקחות את הספורט ככלי שמעצים אותן, והן קצת פחות מפחדות".

הנתונים, אומרת גולן, מדברים בעד עצמם. מתוך בוגרות המכינה הקדם־צבאית, 40 אחוזים הפכו ללוחמות בצה"ל. עוד רבע בחרו לשרת כמדריכות אימון גופני. לדבריה, החניכות שלה, מגיל 11 עד 18, מעידות במשובים פנימיים שהן פיתחו ביטחון עצמי וביטחון בכושר הגופני שלהן.

זוכרים את אסון צפית

דרור ינאי (32) מנהל כיום את המכינה הקדם־צבאית של "חמש אצבעות". ינאי, תושב זכרון יעקב, נשוי ואב לשני בנים, גדל בכפר יחזקאל והגיע גם הוא מהספורט. "שיחקתי כדורסל למרות הגובה שלי", הוא צוחק. אחרי שנת שירות בניצנה התגייס לשייטת, וכעבור חמש שנים השתחרר ונחת באימון כושר עם עמיר.

"הייתי בן 24, מבולבל, עשיתי אימון עם בני י"א-י"ב, ואחריו ישבנו לשיחה. שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים - לעבוד עם בני נוער ולהזיע איתם".

את קפיצת המדרגה, מתנועה קטנה לתנועה משפיעה שעובדת גם מול הצבא, מייחסים ב"חמש אצבעות" להשקת המכינה הקדם־צבאית ב־2018. "לקחנו את שיטת 'חמש אצבעות' והתאמנו אותה למסגרת של 24/7 לצעירים לפני גיוס לצבא. בספטמבר נתחיל מחזור חמישי, שיימשך שנתיים. ילמדו בו 70 חניכים, בנים ובנות, שיגורו בזכרון יעקב בתנאי פנימייה.

"המכינה גרמה לנו לחדד את השיטה לתהליך חינוכי עמוק. היא חלק מהרעיון שנועד לייצר אצל החניכים הבנה שהם חלק מקבוצה, ושיכולה להיות להם השפעה על החברה בעתיד. אצלנו במכינה יש דברים פשוטים של תרבות וחינוך. אנשים מרימים לכלוך לפח, שואלים את החבר מה שלומו. המוטו שלנו הוא: 'קודם כל תהיה טוב בדברים הפשוטים'".

בין מסיימי המכינה מונה ינאי קבוצות מגוונות באוכלוסייה. "נפתחנו לקהל רחב. סיימו אצלנו חבר'ה שהגיעו מחו"ל, וגם בני נוער אוטיסטים וצעירים שגדלו בפנימיות. ככה החניכים שלנו לומדים לקבל שונות וגיוון, הם חיים את זה ממש".

מה אתה לומד מהחניכים שלך?

"אני כל הזמן מתחדד ומשתפר. היום אני מבין שחינוך הוא דבר דינמי, ואני משתנה בהתאם. זה אומר ללמוד מכל סיטואציה שמתרחשת.

"אני חושב שהמבחן האמיתי הוא בשאלה איפה הבוגרים שלנו יהיו בעתיד, איזה בחירות חיים הם יעשו. אני שומע מהרבה בוגרי מכינה שהם רוצים להשפיע כמחנכים בעולמות החברתיים. יש לנו בוגרים שכבר משפיעים: מפקדת של קורס אימון בבה"ד 8 ומפקד פלוגה בסיירת צנחנים. יש בוגרים שחוזרים לתנועה ולתפקידי הדרכה, וזה הכי מרגש".

עמיר ודרור נזכרים ברגע ההחלטה המשותפת על ייסוד המכינה. "זה קרה אחרי האסון בנחל צפית באפריל 2018, שבו נספו עשרה תלמידי המכינה הקדם־ צבאית בני ציון", משחזר ינאי. "לצערנו, במדינה שלנו דברים נכתבים בדם".

עמיר: "אסון נחל צפית היה אירוע מכונן, ובמשרד תלויה לנו תמונת פניהם של החניכים שנספו. בכל בוקר אנחנו רואים אותם מול עינינו וזוכרים אותם".

דרור: "מכינה היא אתגר מטורף. בשנים הראשונות לא תמיד הצלחתי לישון בלילות מרוב דאגה. זה אתגר ואחריות. אתה מבין שיש לך בידיים חיי אדם, גם כשאתה מוציא אנשים לטיול, לאימון או לשיחה אישית".

אתה בונה כבר על הבנים שלך כחלק מ"חמש אצבעות"?

"הם כבר חלק מהשיטה", הוא צוחק, "אנחנו רק מחכים שיגיעו לגיל המתאים".

shirz@israelhayom.co.il