בתחילת אוגוסט 1952 שבה המשלחת הישראלית מאולימפיאדת הלסינקי, פינלנד, ובתקשורת הישראלית הועלו שאלות בנוגע לכישלון כל הספורטאים הישראלים בתחרויות.
העיתונים העברים, בעיקר אלו ששירתו את האופוזיציה, התחרו ביניהם בביקורות ארסיות על רמת הספורט הישראלי.
"קול העם", שופר המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), טען ש"יש לגשת לבירור מעמיק בנוגע לחרפה ולבושה שעטפה את כולנו לנוכח ההופעה העלובה של ספורטאינו באולימפיאדה".
העיתון "חרות", ביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית הישראלית, דרש לדעת "מי הוא האחראי להופעה הכושלת של השלומיאלים בהלסינקי".
ואילו "על המשמר", עיתונה של מפ"ם האופוזיציונית, תמה "הכיצד זה שהאצנים שלנו קרטעו על מסלולי הריצה באולימפידאה, הקלעים פגעו בכל המטרות, רק לא בשלהם, והשחיין היחיד דשדש במי הבריכה כמו ברווז".
יצוין שראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לא הביע מעולם עניין בספורט, אף שמאמצע שנות ה־50 נהג לתרגל את שיטת התנועה פלדנקרייז, שנועדה לשכלל יכולת אישית (זכורה תמונתו עומד על ראשו בחוף הרצליה, שצילם פאול גולדמן ב־1957).
למרות חוסר התעניינותו, ראה בן־גוריון בספורט "אמצעי תעמולה טוב", ושקל כבר בתחילת שנות ה־50 להפנות ספורטאים מצטיינים לאימונים אינטנסיביים במקום שירותם הצבאי, תוך שהוא מציין ש"חשוב שנכה בגויים - גם בספורט".
כשהדי הסערה הציבורית סביב כישלון הלסינקי הגיעו אליו, הורה בן־גוריון, ב־20 באוגוסט 1952, על הקמת "ועדת חקירה לבירור פרשת הופעתה של משלחת ישראל באולימפיאדה".
ועדת החקירה העבירה לראש הממשלה, לקראת סוף 1952, דו"ח חריף בנושא "כישלונות המשלחת", שהועבר גם לראשי הוועד האולימפי. אלה הגיבו וכתבו ש"במסקנות הוועדה אין שמירה על פרופורציה נכונה בין החיוב הבולט בדברים החשובים - לבין הליקויים בפרטים פעוטי ערך".
זרם קטלני: 16 הרוגים מחשמל בחצי שנה
"לפני מספר ימים התחשמלה למוות אם לחמישה ילדים, כשניסתה לחבר חוט חשמל גלוי ללא שטקר (תקע) לדוד החשמל - כשרגליה יחפות", כך דווח בעיתון "מעריב" באמצע אוגוסט 1952.
עם הגידול בתפוצת מכשירי החשמל בבתים חל גם גידול במקרי התחשמלות, שגרמו לפציעות, לכוויות, ואף למוות. "בשנה שעברה היו בארץ 24 מקרי מוות כתוצאה מהתחשמלות בבתים, וכ־150 מקרים של פצועי התחשמלות בדרגות שונות שהגיעו לבתי חולים. ואילו השנה, רק בחודשים יוני-יולי, היו כבר תשעה מקרים של מוות כתוצאה מאי־זהירות של צרכנים בטיפול במכשירים חשמליים בביתם", כך דווח.
בשנותיה הראשונות של המדינה לא פעלו בה עדיין מערכות ממשלתיות ומוסדיות שהיו אמורות לעסוק בפיקוח, באכיפה ובענישה בנוגע לתקנים של מוצרים שונים. המוסד לבטיחות ולגהות הוקם רק ב‑1954, ואילו מכון התקנים, שהיה קיים אמנם מימיה הראשונים של המדינה, פעל בעצלתיים ורק ב־1953 נערך לביצוע בדיקות תקינה נדרשות ולקביעת תו תקן. אי לכך, באוגוסט 1952 עדיין יובאו, יוצרו ונמכרו בישראל מוצרי חשמל לבית ללא שנערכה להם בדיקה מקדימה על ידי גוף מוסמך.
גם עבודת החשמלאי באותם ימים נעשתה ללא פיקוח, שכן לא חוקק עדיין חוק הקובע שרק חשמלאים בעלי הסמכה מקצועית רשאים לעסוק בהתקנות ובתיקונים, והמקצוע היה פרוץ לכל חובבן. גם כאן התוצאות היו קטלניות: בחצי השנה הראשונה של 1952 נהרגו מהתחשמלות 16 אנשים כתוצאה מהתקנות חשמל מרושלות שביצעו חשמלאים לא מקצועיים. למעשה, 60 אחוזים מתאונות החשמל בארץ התרחשו בזמנו בבתי המגורים.
בבתי מלאכה השתפרה תחזוקת החשמל מאז החל משרד העבודה לערוך ביקורים תכופים, וגם בצה"ל ניכר שיפור בנושא.
הצנזורה נגד ההצגה המצליחה
בתחילת 1952 התקבלה במשרדי "המועצה לביקורת סרטים ומחזות" בקשה לאישור העלאת הצגה פרי עטו של הפילוסוף והמחזאי הצרפתי הידוע ז'אן פול סארטר, "הפרוצה הצייתנית", שקצרה הצלחה בארה"ב ובאירופה.
המחזה עסק בגורל השחורים בדרום ארה"ב, והבקשה לצנזורה הוגשה על ידי מיכאל אלמז, הבמאי והמייסד של תיאטרון "זירה", שפעל בקרבת כיכר דיזנגוף בתל אביב.
בתחילה פסלה הצנזורה את המחזה בשל שמו, ולאחר שאלמז שינה אותו ל"הנערה והכושי" (באותן שנים "כושי", צאצא ממלכת כוש שבאפריקה, לא נחשבה למילת גנאי), פסלה הצנזורה את הצגת המחזה פעם נוספת, בשל "תרגום לקוי". מאחר ש"זירה" היה תיאטרון קטן, עם מספר שחקנים מצומצם, החליט בעליו לוותר.
כעבור כמה חודשים הגיש תיאטרון "אהל" הוותיק לצנזורה בקשה מטעמו על אותה הצגה, הפעם בתרגומה של לאה גולדברג (ששמרה על השם "הנערה והכושי"). בתחילת אוגוסט 1952 הודיעה הצנזורה על פסילת ההצגה, בנימוק של "טעמים מוסריים".
באותו הזמן היה כבר "אהל" מוכן להעלאת ערב הבכורה, אחרי תקופה של חזרות. מנהלי התיאטרון הודיעו שההצגה תועלה על ידיהם ויהי מה, וכבר למחרת הופיעו על לוחות המודעות כרזות עם תאריכי ההצגות הראשונות.
הצנזורה, מצידה, זימנה פגישה בהולה עם ראשי "אהל", שבה ביקשה "להפוך את הפרוצה לאישה הגונה מיסודה, שאך במקרה יצאה לתרבות רעה". לאה גולדברג שינתה בתוך יום כמה פסקאות, העלימה את התיאורים הפיקנטיים־ארוטיים שהופיע במחזה - וההצגה יצאה לדרכה ונחלה הצלחה גדולה.
נפטר שר התחבורה פנקס
ב־14 באוגוסט 1952 הלך לעולמו שר התחבורה, דוד צבי פנקס. הוא נולד בהונגריה ב־1895, עלה ארצה בגיל 30 והיה לאחד ממנהיגי תנועת המזרחי. בעקבות מדיניות הקיצוב שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה צומצם גם השימוש בדלק, ובמסגרת ההגבלות נקבע שכל בעל רכב יקבע לעצמו יום בשבוע שבו ישבית את רכבו, נוסף על יום השבתה אחר, שאותו קבע השר בשבת. כנגד קביעתו התעוררו טענות על כפייה דתית, ובמוצאי השבת, 21 ביוני 1952, הושלך מטען נפץ שהתפוצץ על דלת ביתו של פנקס וגרם לנזק בדירה. פנקס נכנס למרה שחורה ונפטר כעבור חודשיים, מהתקף לב.
הכנסת דורשת שיכון ראוי
ב־18 באוגוסט 1952 פנתה נשיאות הכנסת לממשלה וביקשה לדון במסגרת תקציב הכנסת בצורכי שיכונה, שכן "מיקום בית הנבחרים כיום כבר לא יכול להכיל את כל צורכי הכנסת". משכן הכנסת באותה עת היה בבית פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. הנשיאות הציעה לממשלה לבחור ולתקצב אחת מהחלופות: לבנות קומה נוספת במשכנה הנוכחי של הכנסת; להקים בסביבת הכנסת מבנים ארעיים; או לקדם את בניית "בית העם" שבקרבת הכנסת ולהכשירו כמשרדים עבור הח"כים. אף אחת מההצעות לא קודמה, וב־1958 הונחה אבן הפינה להקמת משכן הכנסת בגבעת רם, בתרומת משפחת רוטשילד. המשכן נחנך ב־1966.
מלבישים את הפקידים
באוגוסט 1952 התקבלה החלטה להלביש את כל דרג הפקידות במשרדי הממשלה בחליפות שרד. ארגון "האוחזים במחט" (כלומר, החייטים), יחד עם הנהלת אגף הטקסטיל במשרד המסחר והתעשייה, התארגנו יחדיו, ונקבעה רשימת שמות של מאות חייטים ברחבי הארץ שישתתפו במבצע. כל פקיד שביקש לממש את זכותו לחליפה נדרש להציג בפני החייט אישור ממקום עבודתו, ואז נתפרה לו חליפה לפי מידותיו. את מחיר החליפה, כ־80 לירות, שילמה המדינה לחייט, והפקיד עצמו קיבל את החליפה בתמורה ל־70 נקודות בתלושו.
משבר סביב גיוס בנות דתיות לצה"ל
באמצע אוגוסט 1952 עלתה מחדש שאלת גיוס בנות דתיות, בעקבות תלונות שהגישו הסיעות החרדיות בקואליציה בנוגע להתנהלות ועדות הפטור משירות. "הוועדות לא מצליחות להבחין בין דתיות המצהירות הצהרת אמת לבין אלה שלא, וכבר קרה שבנות חרדיות גויסו", אמר שר הסעד, הרב לוין, מאגודת ישראל, במפגש עם בן־גוריון. בתגובה הודיע ראש הממשלה ש"בקרוב יימסרו הנחיות חדשות בנוגע לוועדות הפטור". בינתיים, הפיץ ארגון בשם "הוועדה הציבורית נגד גיוס בנות" כרזה (בצילום), הקוראת לציבור להגיע ל"תפילת מחאה" בירושלים בנושא הנפיץ.
הנעלמים / משחקי שכונה שהיו
מחבואים
אחד המשחקים האייקוניים של ילדי הזמנים התמימים ההם. "מי שעומד מאחוריי ומצדדיי - הוא העומד!" כך היה מכריז "העומד" במשחק ויוצא לחיפושים אחר ה"מתחבאים" מאחורי פח הזבל, על עץ התות, בחדר הכביסה וכו'. כשאחד המתחבאים היה נחשף, היה העומד רץ במהירות בחזרה אל העץ, העמוד או הקיר שמולו עמד בתחילת המשחק, ואז היה צועק בקולי קולות: "אחת, שתיים, שלוש, אתה מאחורי עץ הזית". בכך היה "שורף" (כלומר מוציא מהמשחק) את המתחבא התורן, וכך הלאה, מילד לילד, עד לגילוי מחבואם של כל המשתתפים האחרים.
הצרכנייה / פריטים שהיו
מגרפה לחמאה
פרוסת לחם קלוי ועליה שכבה מכובדת של חמאה היתה פנטזיה קולינרית של ישראלים רבים בשנים של תחילת המדינה, שבהן היה מחסור תדיר בחמאה. לארץ הגיעו מפעם לפעם משלוחי חמאה מחו"ל, באיכויות שונות, ובחלקן אחוז השומן היה נמוך מהתקן - מה שהיה גורם לגוש החמאה להתקשות כאבן. הרעבים שלא היתה להם סבלנות להמתין עד להתרככות החמאה, עשו שימוש במגרפה ייעודית, שאותה היה ניתן לקנות בכל חנות של כלי בית.
