פחד מוות: התקופה המלחיצה של פאולה רוזנברג

סדר עולמי

מדי שנה אני מבקרת בבית החולים, לשם בדיקת MRI שד. אמא שלי החלימה מסרטן שד, לא גנטי אמנם, אבל עדיין אני נדרשת למעקב צמוד. החרדה קופצת עלי תמיד כמה ימים לפני מועד הבדיקה השנתית, השינה משתבשת, המחשבות הולכות למקומות שאני לא אוהבת לבקר בהם. האם זה אומר שאני חרדתית?

בדיקת השד התבצעה יום לאחר שהסתיימה תקופה ארורה שבה חווינו את החרדה העמוקה ביותר שאפשר לחוות כהורים: ממצא לא ברור בבדיקה של בתנו ובעקבותיו אבחנה מדאיגה, אינסוף התייעצויות עם רופאים וגם אשפוז, עד לאבחנה מתוקנת ומשמחת ששללה את הסכנה המדאיגה.
לכן חששתי פחות מהרגיל לפני הבדיקה שלי, כי האמנתי שהמציאות לא תפיל עלי כרגע עוד התמודדות. מגיע לי קצת שקט. אבל בבוקר למחרת הבדיקה התקשרה הרופאה ואמרה: "פאולה, ראיתי את ה־MRI, אני מבקשת שתעשי גם ממוגרפיה ואולטרה־סאונד כי רואים האדרה גלנדולרית בשד ימין. זה לא בטוח גוש סרטני, ממש לא. זה יכול להיות שפיר. אבל בואי למרפאה".

הפרקטיקה של החרדה

אני אישה פרקטית, זה מסייע להפגת החרדות. מתברר שאנשים בעלי סף חרדה גבוה יחסית (אבל לא עד כדי הפרעה) מגיבים טוב יותר לאיום ומעבדים סכנה באופן יעיל יותר. המחקר גם מצא שאנשים שחווים חרדה אל מול אירועי החיים, נקלעים פחות לתאונות קטלניות לעומת אנשים פחות חרדים.

אני מזדהה עם המחקר הזה. בכביש, למשל, אני מודעת בכל רגע לכך שעלולה להתרחש תאונה. הכביש מפחיד אותי גם בלי שאעקוף מכוניות או שאנהג במהירות מופרזת. האם זה אומר שאני חרדתית או מחושבת?

אם בנותיי מבקשות לישון אצל חברה, אברר מי בדיוק ישן שם, מי גר בבית. אם אני לא מכירה את ההורים - סיכוי קלוש שאסכים, אני קוראת מחקרים על הטרדות מיניות ויודעת שרובן לא קורות ברחוב, אלא דווקא במרחבים ביתיים. האם זה אומר שאני חרדתית או מודעת?

הייתי רוצה מאוד לרדת עם ליאון והבנות לסיני, כמו שכולם עושים עכשיו, אבל אין סיכוי לחופשה משפחתית ביעד חסר שירותי רפואה מתקדמים נגישים. מספיקה עקיצת נדל או התייבשות מהשמש ללא גישה לעירוי נוזלים, כדי לגרום לי להצטער על זה ש"זרמתי" עם האמונה הרווחת של "יהיה בסדר". האם זה אומר שאני חרדתית או הגיונית?

חרדה אופטימית

לאחר שהרופאה קראה לי למרפאה, נכנסתי מייד לרכב, כיוונתי ווייז לבית החולים, אבל לא הצלחתי להתניע. היד שלי חייגה לחברה בלי שתכננתי. תוך כדי יבבות הסברתי שזה לא מגיע לי כי אני אישה טובה, ושבכלל לא הספקתי להשלים שעות שינה מהחודש המסויט ומהריצות עם ארבלי לביה"ח, שאני מפחדת, ומה זה בכלל האדרה גלנדולרית.

בחלל ההמתנה התנוססו שלטים על הקירות: "אבחון מוקדם מציל חיים", "עמותת אחת מתשע - תמיכה וליווי לחולות סרטן השד", היתה גם מודעה שמדגימה איך לבצע בדיקת שד ביתית. לא הצלחתי להתרכז בהודעות הווטסאפ שהמשיכו לזרום כאילו אין לי האדרה גלנדולרית, ניסיתי לתרגל מיינדפולנס, אבל לא הצלחתי להירגע.

כשנכנסתי לבדיקת הממוגרפיה, החרדה עברה טרנספורמציה למצב שלא הכרתי, מין עמדה פנימית שאומרת: מה שיהיה - יהיה, אתמודד. נדמה לי שבמקום הכי עמוק של החרדה נולדה תחושה שיש בה פחות פחד ויותר חוסן. אולי כי הפחד התיאורטי מסכנות העולם התחלף בהתמודדות ממשית עם הכאן והעכשיו.

הצלחתי אפילו לצחוק עם הטכנאית על הבחירה העיצובית לצייר שמיים מעל מכשיר הממוגרפיה. את מתבוננת בעננים ובגוני התכלת בזמן שהשד שלך מחוץ בין שתי פלטות קרות. זה מה שאמור להרגיע אותי? אישה חרדתית עוד עלולה לראות בזה סימן שהשמיים קרובים מתמיד. כשסיימתי את הבדיקה שאלתי אם אפשר לעשות סלפי עם המכשיר, היא אמרה שזו הפעם הראשונה שמישהי ביקשה דבר כזה.

הממוגרפיה יצאה נקייה, גם האולטרה־סאונד, אבל בכל זאת הוחלט שנדרשת ביופסיה בגלל ההאדרה הגלנדולרית המעצבנת. הביופסיה נקבעה לסוף יולי והיו לי חודשיים להתמודד עם החרדה ואי־הוודאות.

מה זו חרדה?

פניתי לחוכמת ההמונים בפייסבוק וביקשתי פירוש אישי למילה חרדה. אנשים רבים הגיבו לפוסט. חלק כתבו "לחץ", "חוסר שליטה", "כאבים בחזה", "חוסר נשימה", חלק כתבו פשוט: "ילדים" או "טילים".

המשכתי לברר וכתבתי ווטסאפ לאנשים הקרובים לי, שמכירים אותי ולכן לא מופתעים כשאני שולחת הודעה עם שאלה מוזרה. שאלתי אם הם מגדירים אותי כחרדתית. רוב התשובות היו: "כן". חלקם כתבו "ברור שכן!".

טלי כתבה שאני חרדתית אבל אמיצה. שירה כתבה לי: "אם אני משווה אלי, את יותר חרדתית. כשהרגל של הילדה ממש תתנפח מעקיצה אני אחכה רגע, ואת כבר תהיי במוקד לאחר סבב התייעצויות והודעות קוליות ארוכות עם מיטב המומחים". היא צודקת.

ליאון כתב שיש תחומים שבהם אני חסרת חרדה, כמו בנוגע לעמידה מול קהל או בנוגע למה שיחשבו עלי, ומצד שני חרדתית מעל לממוצע בענייני בריאות ופעולות שיש בהן סכנה. הוא צודק, אני לא מסתובבת לבד בשעות החשיכה, אפילו לא בשכונה. האם זה אומר שאני חרדתית או זהירה?

להקדים חרדה למכה

הביטוי "יהיה בסדר" מלחיץ אותי. מאוד. לדעתי יש שני סוגי משתמשים בביטוי הזה: אלו שעונים כך כדי לשדר אופטימיות ולהרגיע, ואלו שבאמת מאמינים שהדברים תמיד מסתדרים לטובה, גם בלי מאמץ מיוחד. אני חשה שיפוטיות וקנאה גם יחד כלפי מי שלא נלחצים מהנתונים העובדתיים בנוגע לאסונות, גורמי מחלות וסכנות.

לא אכחיש שאני משקיעה אנרגיה, זמן וכסף במאמץ להרחיק סכנות ככל יכולתי: אוכלת מזון עשיר בוויטמינים לחיזוק חיסוני, מתעמלת לחיזוק השרירים והעצמות, מקפידה על קרם הגנה, מרחיקה נייד מחדר השינה, מבקרת אצל רופאת העור לבדיקת נקודות חן, מבצעת בדיקות דם, בדיקת פאפ, בודקת אחר אילו חשבונות הבנות עוקבות ברשתות, ועוד פעולות רבות שיכלו למלא את כל העיתון ולא רק את המגזין - הכל למען זה שיהיה הכי בסדר שיכול להיות, אל מול האיומים שמתקיפים מכל עבר.

פעולות המנע לא מעלימות את החרדה, אבל כן מעניקות תחושת שליטה חלקית, כי עשייה היא דרך התמודדות יעילה, לפחות עבורי, עם הידיעה שאין לנו שליטה כמעט על כלום. אך האם הפעלתנות שלי היא סימן להיותי חרדתית או פרואקטיבית?

חרדות כרגיל

במהלך החודשיים האלה, באופן אירוני, הצלחתי להמשיך את חיי כמעט כרגיל: נסענו לחופשה משפחתית, הגשתי את התוכנית היומית, הרצאות ברחבי הארץ, בישלתי, טיילתי עם הכלבים, נזפתי בבנות על שהן כל הזמן בנייד, ליאון ואני רבנו והשלמנו, הקלטתי פודקאסטים ואפילו התחלתי לכתוב את הטור הזה.

אבל לצד התפקוד היו מחשבות ורגשות והתנהגויות אחרות: תשוקת הקניות, למשל, התגברה מאוד. רכשתי אייפון חדש (למרות שאני כל השנים באנדרואיד), קניתי טאבלט בהחלטה של רגע, נעליים ובגדים, וכל מיני שטויות בעלי אקספרס. היה הבדל בין הקניות בחודשיים האלו לקניות בתקופות אחרות: תחושת האשמה הקבועה שמלווה אותי כשאני לא פועלת לפי הכללים המחמירים שקבעתי לעצמי, נעלמה כמעט לגמרי. כמעט. ברוך השם, יש עדיין מספיק ממנה, אבל הפסיכולוגית שלי אומרת שאני בדרך הנכונה.

ייתכן שמדובר בתגובת פיצוי לחרדה שחשתי עמוק בתוכי, אולי זה היה מנגנון הדחקה שפעל לריכוך הכאב והפחד, וייתכן שכשאי־הוודאות נהיית קונקרטית, את עסוקה פחות בלהרגיש אשמה - ויותר בלהרגיש את החיים.

תגידי אם משהו מפריע

ב־27.7 בבוקר הגעתי לבדיקה. הצוות הביע דאגה אמיתית לשלומי והסביר כל שלב: תיכנסי למכשיר, תרגישי קור, קצת דקירה, תגידי אם משהו מפריע. פאולה הפרקטית רצתה להגיד שזה בכלל לא משנה אם משהו יכאב או יפריע, העיקר שנסיים ואקבל תשובות מרגיעות. אבל החלק החדש בתוכי שצמח בחודשיים האחרונים, החליט להישאר ליד החרדה במקום למצוא לה צידוקים, תירוצים או הפרכות.

האחות הדגישה שוב ושוב שאסור לי להתאמץ במהלך השבוע ולהרים דברים כבדים, כדי שהתפרים לא ייפתחו. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבה לא ניסיתי להוכיח שאני יכולה. כשחזרתי מהסופר, החלק החדש שבי התקשר ואמר: "השקיות באוטו, אני לא יכולה להרים אותן בגלל הביופסיה, בואו בבקשה".

ב־3.8 בשעה 12:08, קיבלתי טלפון מהרופאה שלי שחתם חודשים של חרדה. "שלום פאולה, זאת נעמי. התקשרתי להגיד לך שהכל בסדר". עמדתי בחדר המדרגות, נשענתי על הקיר והוצאתי את כל האוויר. בימים שלאחר מכן ניסיתי להפנים ולשמוח. לקח לי זמן להתרגל לכך שהחרדה הזו הסתיימה.

בינתיים החל מבצע "עלות השחר", ועזר לי לשחרר את החרדה ההיא לטובת אחרת. האם אני חרדתית? עדיין אין לי תשובה.

עשה לי את זה

אני רוצה להמליץ על ערוץ יו־טיוב שנקרא AW, המכיל חלקים מהרצאותיו של הפילוסוף ד"ר אלן ווטס. בניגוד לתכנים אחרים שנמצאים ביו־טיוב שקשורים לווטס, בערוץ הזה הסרטים מלווים בכתוביות בעברית. ווטס היה מהראשונים שהפיצו את הפילוסופיה המזרחית במערב. הוא מאבותיהם של הגורואים המערביים, המנטורים ומדריכי התודעה.

תמללתי קטע נחמד מתוך ההרצאה שנקראת "מי אני":

"אם אתה לוקח חתיכת בד יפה ואסתטית, היא נראית כאילו נוצרה בסדר ובסימטריה מושלמים. אבל אז, אם תיקח מיקרוסקופ ותגדיל עוד ועוד, בסוף תגלה שאותה חתיכת בד מורכבת מחוטים נפרדים. ככל שתמשיך להגדיל, כך תגיע לנקודה מסוימת שבה לא תראה עוד את הדוגמה של הבד, אלא אך ורק סבך של חוטים ללא סדר, כאוס מוחלט. העין הרגילה והיומיומית תוכל לראות רק את הבד היפה, ההגדלה תחשוף אותך לכאוס. אבל גם הכאוס יתחלף שוב בסדר מופתי, כשתגדיל עוד ותגיע עד למבנה הפנטסטי של המולקולות של החומר, שיש להן סדר פנימי משלהן. כאוס וסדר שזורים זה בתוך זה ברבדים שונים של החיים שלנו. אנחנו טועים לחשוב שהם הפכים, אבל מדובר בעצם בשני חלקים של דבר אחד, שתלויים זה בזה. אין סדר בלי כאוס - ולהפך".