יותר מ־20 אלף איש מתושבי ראשון לציון, לצד אורחים רבים שהגיעו מכל קצות הארץ, התכנסו ב־5 באוגוסט 1952 במורדות המערביים של גבעות החול בעיר, לבושים בגדי חג. כולם המתינו לשעה ארבע אחר הצהריים, שעת פתיחת הטקס המרכזי של החגיגות למלאת 70 שנה לייסוד ראשל"צ.
אל במת הטקס הגיעה קבוצה גדולה של נכבדים, ובהם שרי ממשלה וחברי כנסת, ראשי מוסדות וזקני היישוב, ראשי מועצות וראשי עיריות מכל הארץ, יחד עם שגרירים ונציגים ממדינות זרות ששהו באותם ימים בארץ.
בשעה היעודה הושמעה תרועת חצוצרה, ומייד הופעלו כל צופרי העיר, ורוח של התרגשות עברה בין המשתתפים, שרבים מהם מחו דמעה וקראו "שהחיינו".
"ייסודה של ראשון לציון ביטא את התחלת הגאולה למימוש חזון שיבת ציון", פתח ואמר יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת וממלא מקום נשיא המדינה. "אמנם היו התחלות התיישבותיות קודמות, במוצא, במקווה ישראל ובפתח תקווה, אולם ההתנחלות בראשון לציון ב־1882 גיבשה את תנועת ההתיישבות בארץ".
שלושה ימים ברצף נמשכו החגיגות: כל הבאים לעיר מכיוון בית דגן עברו דרך שורה של שערי כבוד ענקיים, והעיר עצמה קושטה בדגלים, בירק, בשלל אורות צבעוניים ובשילוט רב, שכיוון את התושבים ואת האורחים אל עשרות אטרקציות שהוקמו בעיר, ושבחלקן השתרכו תורים ארוכים.
מבוקשת מאוד היתה תערוכה של שבעה ביתנים, אחד שהוקדש לכל עשור בחיי ראשל"צ, ובהמשך עלתה גם תערוכת "ראשון לציון - עיר החזון והמעש", שבה הוצגו, ב־17 ביתנים, בתי החרושת הרבים שנפתחו בעיר מאז ייסודה.
800 זמרים יחד: נפתחה "הזמריה" הראשונה
ב־1935, בהיותו בן 31, הקים בוורשה אהרן צבי פרופס, פעיל ציוני יליד לטביה, אגודה בשם "זמיר", במגמה לארגן אירוע בינלאומי שבו ייפגשו מקהלות יהודיות מכל רחבי העולם.
פרופס היה פעיל במסגרת בית"ר באירופה, ובמהלך השנים מונה לנציבה הראשון של התנועה, מינוי שהקנה לו את התואר "הבית"רי הראשון". ב־1939 הוא הוריש את תפקיד הנציב למנחם בגין ועלה לארץ ישראל. ב־1949 פנה לראש הממשלה, דוד בן־גוריון, והציג בפניו את רעיון כנס המקהלות, שהתקבל בהתלהבות רבה - וההכנות יצאו לדרכן.
25 מקהלות יהודיות מכל העולם הגיעו לפסטיבל הזמריה הראשון, שנפתח ב־6 באוגוסט 1952 בטקס בהר הרצל, בהשתתפות 800 זמרים וזמרות מחו"ל. בשיאו של הטקס שר החזן הנודע לייב גלנץ, שהגיע במיוחד מארה"ב, את תפילת "אל מלא רחמים" - ועורר התרגשות עצומה. כבר באותו ערב נערכו באולמות הקולנוע "אדיסון" ו"ציון" בירושלים הופעות ראשונות של מקהלות מחו"ל, בשילוב עם מקהלות ישראליות.
הזמריה - שהתקיימה בכל שלוש שנים והפכה למסורת - נמשכה שבועיים, ואירוע הנעילה שלה התקיים באצטדיון רמת גן, בהשתתפות עשרות אלפי צופים נלהבים.
במהלך השנים התמעטו המקהלות היהודיות בעולם, והזמריה החמישית, שהתקיימה ב־1964, נפתחה לכל מקהלה באשר היא. בשנים שלאחר מכן צומצמה הזמריה ועברה למתכונת של עבודה בסדנאות. ב־2020, בשל הגבלות הקורונה, נערכה הזמריה באופן מקוון במשך שלושה ימים. הזמריה הבאה תיערך ב־2023 באולמות האבירים בעכו, במסגרת חגיגות ה־75 למדינה.
חב"ד מצטרפת אל זרמי החינוך
בחופשת הקיץ של שנת התשי"ב, 1952, החלו חסידי חב"ד ליישם את הוראת האדמו"ר מליובאוויטש, שדרש "לייסד בישראל רשת של בתי ספר ותלמודי תורה, שבהם יקבלו התלמידים את חינוכם בהתאם למסורת חב"ד" (ראשי התיבות של חוכמה, בינה, דעת).
בשנת הלימודים הקודמת היו לחב"ד שני בתי ספר בלבד, אחד בכפר חב"ד (שלושה ק"מ ממערב לסרפנד, היא צריפין) והאחר בעיר לוד הסמוכה. במוסדות חינוך אלה התחנכו לא רק בני חסידי חב"ד, אלא גם ילדים מבני עדות המזרח.
עם תחילת ההרשמה לשנת הלימודים החדשה (התשי"ג) נרשמו לרשת החינוך של חב"ד תלמידים רבים נוספים, מיישובי העולים בפרוזדור ירושלים ומירושלים עצמה, חלקם ילדי עולים מצפון אפריקה.
באותם ימים התבסס החינוך בישראל על ארבעה זרמים (העובדים, הכללי, המזרחי ממלכתי־דתי ואגודת ישראל), ורוב העוסקים במלאכה ראו בעין יפה את הצטרפות חב"ד לזרם הממלכתי־דתי. רק אגודת ישראל, בראשות שר הסעד יצחק מאיר לוין, נלחמה נגד חב"ד, שבו ראתה, כדברי השר, "כוח מושך שעלול לקפח את חלקה של אגודת ישראל במערכת החינוך".
נגד מאיר לוין התייצבו שר החינוך המכהן, בן ציון דינור, ושר החינוך שקדם לו, זלמן שז"ר (לימים נשיא המדינה השלישי) - שניהם צאצאי חסידי חב"ד שסייעו לאורך השנים להתפתחות רשת החינוך של חב"ד, שמונה כיום כ־500 מוסדות חינוך שונים בכל רחבי הארץ.
שבחים לתרגיל צה"ל
בתמרון צבאי שערך צה"ל בתחילת אוגוסט 1952, אי שם במרחבי הדרום, השתתפו כוחות מילואים של חי"ר, שריון והנדסה. הכוחות חולקו ליחידות של "כחולים" ו"אדומים", ותפקיד הכחולים היה להבקיע מערך הגנתי של האדומים ולדחוק אותם מעבר לקווי ההגנה שהקימו לעצמם בשטח. להבדיל מתמרונים אחרים של צה"ל, זומנו הפעם משקיפים זרים, ובהם דיפלומטים מהשגרירויות הזרות בישראל, יחד עם עיתונאים בכירים מהעולם.
עם סיום התרגיל הדגישו המשקיפים הזרים את "ההתקדמות הניכרת, שהוכיחה שצבא ההגנה לישראל הפך למכונה משומנת של יעילות וכוח תקיפה קטלני". כתב ה"ניו יורק טיימס", שנכח בתמרון, פרסם את רשמיו וסיכם: "בשעת פעולת הצבא אפשר היה להבחין בקלות ברמת הביצוע הגבוהה של מפקדי המבצע, שהפגינו כוח שיפוט יוצא דופן ברמתו".
דאגה ממספר העולים
בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, שנערכה בירושלים ב־3 באוגוסט 1952, הביע חבר ההנהלה אליהו דובקין, שכיהן בעברו כראש מחלקת העלייה, את דאגתו לנוכח "הצטמקות העלייה בחודשים האחרונים". הוא אף תהה "כיצד זה הגענו ממצב של שיטפון בעלייה - לזרזיף דקיק של עולים". דובקין הזכיר לחברי ההנהלה ש"ביוני הובטח לנו שיגיעו ביולי כ־2,000 עולים, ובפועל הגיעו פחות מ־1,000", ובהמשך הוביל לקבלת החלטה, שלפיה "מחלקת העלייה נדרשת להניח על שולחן ההנהלה, בתוך 30 יום, דו"ח על המצב והצעות לשיפורו".
"בזבוז תוצרת חקלאית"
מרכז תנובה פנה בתחילת אוגוסט 1952 בדרישה ממשרד המסחר והתעשייה "לקדם במהירות פיתוח שוקי חקלאות חדשים בערים הגדולות". נחום ורלינסקי, מנכ"ל תנובה, הודיע בפנייתו ש"בתנאים הנוכחיים מתבזבזות כמויות ענקיות של פרי העמל של החקלאים, שבייאושם מעדיפים לפעמים, בשל המצב בשווקים, שתוצרי עבודתם יירקבו בשדה או על העץ". כמו כן, נטען שהמצב הרעוע משתק את מערך ההובלה, כש"משאיות רבות נתקעות בשווקים מחמת אי־הסדר הבלתי נסבל הקיים בהם".
חידוש ברכבת ישראל: קטר דיזל
עם הקמתה ירשה מדינת ישראל מהמנדט הבריטי כ־90 קטרי קיטור, ש־60 מהם היו במצב נסיעה. ב־3 באוגוסט 1952 נחתו בנמל חיפה שלושה קטרים חדשים, שפתחו רשמית את עידן הדיזל ברכבת. בעקבות הצלחתם נרכשו קטרי דיזל נוספים, עד שב־1959 הפסיקה רכבת ישראל לחלוטין את השימוש בקטרי הקיטור, שהיו יעילים פחות. במוזיאון הרכבת בחיפה שוקדים כעת על שחזור הקטר המיתולוגי הראשון (בצילום), מספר 101, והוא יוצג בימים הקרובים לציבור הרחב (תודה למומחה הרכבות אהרון גזית, על הסיוע בהכנת הידיעה).
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
מפעל אסבסט
ב־1952 פתח התעשיין והמלונאי יקותיאל פדרמן בית חרושת ליד נהריה בשם "ישאסבסט" - שייצר לוחות אסבסט. המפעל החדש התווסף לבית חרושת בשם "עולמית", בבעלות תעשיין בשם עפרוני, שהוקם ב־1950 בפתח תקווה וייצר מאז ייסודו יותר ממיליון לוחות אסבסט. הצרות החלו כשהתברר, עם הצטברות המחקר המדעי העולמי בנושא, שאסבסט הוא חומר מסרטן. במשך שנים נלחמו בעלי המפעלים בארץ ב"שמועות הזדוניות", כלשונם, עד שסכנת האסבסט הפכה לידועה ומוכרת - ובתי החרושת נסגרו.
הצרכנייה / דברי מתיקה
שלווה
"שלווה", שזוכה לתחייה מחודשת גם בימינו, היתה בזמנים ההם חטיף מתקתק עשוי מגרגירי חיטה תפוחה. החטיף נמכר בשקית, לעיתים גם בשמות שיווקיים אחרים - דוגמת זיזי, עזן, שמחה ועוד. השלווה היתה זולה ושימושית מאוד לאימהות שרצו "לקנות" קצת שקט מכיוון הילדים, משהו בסגנון במבה של ימינו. ה"שלווה" הכילה כמויות היסטריות של סוכר, אבל בזמנים ההם האמינו ש"סוכר טוב לבריאות". בימינו, לעומת זאת, מוצגת על האריזה תווית אזהרה - שנוסכת קצת פחות שלווה.
