מתי בפעם האחרונה עברת דירה?
"השבוע. עברתי דירה מרמת גן לתל אביב. מעבר דירה זה קשוח, בעיקר אם אתה אדם מוקפד. זה מערבב את הכל, אבל עשינו את זה. אני אוהב שינויים בתחום העבודה אבל לא בתחום המשפחה, בתחום הזה אני אוהב יציבות ככל שניתן.
"עליתי לארץ בגיל 6 מרומניה, עם הוריי ואחותי הגדולה. גדלתי כילד בתל אביב במרכז בעלי מלאכה. אני מבין ומדבר רומנית, למרות שלא למדתי את השפה. הוריי היו מסורבי עלייה במשך עשר שנים. עוד טרם הולדתי הם הגישו בקשה. כל המשפחה שלהם כבר עלתה לישראל, והם חיכו. היה להם קשה, רק בשנות ה־60 הם קיבלו אישור. ההורים היו ניצולי שואה, אבי היה במחנות עבודה והיו לו חיים לא פשוטים. הקליטה היתה לא קלה. אני זוכר שמשדה התעופה ישר שמו אותנו על אוטובוס, באמצע הלילה, ואמרו שניסע שעה לדירה שלנו - ונסענו שש שעות וראינו את מפרץ אילת על הבוקר. המשפחה המורחבת משכה אותנו לתל אביב. היה לנו סיוע מהמשפחה, ושני הוריי עבדו בענף התפירה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"אני מאוד משימתי ולוקח משימות ברצינות. במשך השבוע זה נטו עבודה, ואין לי זמן למשפחה. אני יוצא בבוקר מוקדם לירושלים, בימי חמישי אני עובד בתל אביב, ויום אחד בשבוע אני מסתובב בלשכות בכל הארץ כי אני אוהב לחוש את השטח. בסופי שבוע אני עם המשפחה. אני משתדל להתנתק מהעבודה ולהיות עם אשתי, הילדים, הנכדות והנכדים.
"השבוע חגגנו לנכדה הבכורה שלי יום הולדת 17, והיא גם עברה טסט ראשון, אז חגגנו לה חגיגה כפולה בארוחה משפחתית. אני מאושר לראות את נכדיי גדלים ומתפתחים. כשאני מסתכל על הדור הצעיר הזה, אני רואה דור סקרן, חכם, יודע וכזה שמגלה סובלנות לאחר וזה מרגש מאוד. כסבא אני משתדל מאוד להיות מעורב, לקחת חלק, להתעניין, להקשיב ולהשיא עצה, ככל שאני יכול".
מתי בפעם האחרונה התרגשת?
"להיות מובטל זה אחד המשברים הכי קשים לאדם, חוץ מאבל ומגירושים. לא מזמן, באחת מהלשכות בדרום מנהלת הלשכה הכניסה אלי אישה בשנות ה־40 המאוחרות לחייה. 'באתי לומר תודה', אמרה כשלחלוחית של דמעות בעיניה, 'הצלתם לי את החיים'. קראתי לה פנימה, הצגתי את עצמי, והיא אמרה לי: 'תדע לך שהחבר'ה שלך פשוט שינו לי את החיים'. היא סיפרה שמשבר הקורונה פקד אותה בעיצומו של תהליך גירושים סבוך ומורכב, ונוסף על כך היא הוצאה לחל"ת. בהתחלה עוד היתה לה תקווה כי היא חשבה שחל"ת זה עניין זמני, אבל בהמשך העסק שבו עבדה נאלץ להצטמצם והיא היתה מהמפוטרות.
"היא הרגישה איך הכל סגר עליה - הבית התפרק, פיטורים, יש לה שלושה ילדים קטנים בבית, ומה היא תעשה. היא הגיעה ללשכה, ושם יצאו איתה למסע ארוך שהתחיל במפגשי ייעוץ והכוונה, נמשך באימון תעסוקתי אישי והסתיים בהכשרה מקצועית, עם מעסיק שקלט אותה מייד בסיומה. היא באה ללשכה לספר שהיא סיימה את ההכשרה והתחילה לעבוד, ולפחות בשדה התעסוקתי היא עכשיו מסודרת.
"אני נתקל לא מעט בסיפורים כאלה, והאמת היא שכל השמה מרגשת אותי. היא נותנת לאנשים את היכולת לחזור לחיים עצמאיים ומלאי כבוד. השמה שמלווה באנושיות שמעוררת את האדם לבוא ולהודות על כך היא מרגשת עוד יותר. זה מזכיר לי עד כמה אנחנו במקום הנכון, עד כמה אני במקום הנכון. זה מתסכל שיש לנו גם אי־הצלחות. יש לנו כ־143 אלף דורשי עבודה. בשנה שעברה ניפצנו את תקרת הזכוכית וביצענו 80 אלף השמות. לא היה דבר כזה, היו מאות אלפים דורשי עבודה. השנה יש לנו 40 אלף השמות שזה אדיר. אנחנו לא מסוגלים להסב את כולם. יש בעלי מוטיבציה נמוכה, ועל אלה אנחנו עובדים עם תוכניות לטיפול באנשים שהם בעומק האבטלה ורחוקים ממעגל העבודה. אנחנו לא מרימים ידיים ולא מוותרים על אף אחד, גם אם אנחנו מקבלים ביקורות ואמירות לא נעימות, כי אנחנו גם לוחצים על אנשים ויש גם איומים וגם פגיעות פיזיות שאנחנו סופגים. זה מורכב".
מתי בפעם האחרונה כעסת מאוד?
"אני יכול לכעוס שיש בחירות, כי זה מעכב אותנו, אבל אני לא יכול להשפיע על זה. פוליטיקה לא מעניינת אותי, אני לא רואה את עצמי שם. בתפקיד שאני נמצא היום אני מצליח להשפיע על חיי אדם ואני בא לידי ביטוי בצורה מיטבית מבחינת הניסיון וההשכלה שלי. אני מביא המון ערך לתפקיד הזה, ואני נמצא בצומת שאני משפיע בו וזה נהדר.
"אני מאוד מחויב לעבודתי ואני כועס לפעמים אם יש דברים שלא מתבצעים, אני מתרגז ואני לא תמיד כזה נינוח ואני יודע להרים את הקול. אני נלחם מאוד לתת שירות טוב לאזרח ואני נלחם על התקציבים, ובנושא הזה לצערי אני פחות מצליח וזה כואב לי. זה הרגיז אותי, כי שירות התעסוקה עשה שינוי ענק ברמת השירות, בתהליכי עבודה. אנחנו מצליחים לקבל תקציב, אבל לא מספיק. בתקופת הקורונה היו לנו תקציבים גדולים מאוד, והיום התקציבים הם נמוכים יותר וזה דבר שמציק לי".
מתי בפעם הראשונה יצאת לעבוד?
"בגיל 14 שמעתי שמחפשים עבודה בבריכת גורדון בתל אביב, אבל כשהגעתי לשם אמרו לי שצריך לעבור דרך שירות התעסוקה, אז הלכתי לקבל פתק שבו כתוב שמרשים לי ללכת לעבוד שם. הגעתי לתור ברחוב ברנר, והיה תור ארוך של ילדים שכולם רצו עבודה, ובסוף היה אשנב קטן שבתוכו פקיד שנותן צטל'ה, שאי אפשר לעבוד בלעדיו, וקיבלתי פנקס ויצאתי לדרך.
"עבדתי חודשיים בבריכה, אחר כך הייתי חובש במגן דוד אדום, עבדתי במרפאה באיכילוב, בתל השומר וברמב"ם. אני אדם חרוץ, אלו הערכים שקיבלתי מהבית - לקום בכל יום וללכת לעבודה, לשאוף קדימה ולהתקדם"
מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"אני מתנתק בדרך כלל כשאני נרדם. אני כמעט תמיד מחובר והתרגלתי לזה. אני לא יודע אם זה טוב או לא, אני די מכור לנייד. אני לא חושב שיש יותר מדקה שאני לא זמין, אלא אם כן אני בפגישה, בדיון, או משהו כזה. בדרך כלל אני מחובר ברצף, כולל כשאני בספורט. אני לא לוקח חופשות. הייתי בחופש בינואר 2020, רגע לפני פרוץ הקורונה. ב־15 במארס התחילה הקורונה בישראל ואני זוכר את זה היטב כי זומנתי לדיון בשבת, רגע לפני הסגר. פחדתי בקורונה, כמו כולם אני חושב, בעיקר לפני החיסונים שהורידו את רמת החרדה אצל כולם וגם אצלי".
מתי בפעם האחרונה פגשת מובטל?
"השבוע. לפחות יום אחד בשבוע אני מקדיש לסיורים ב־72 לשכות התעסוקה ברחבי הארץ. סיורי השטח הללו מחברים אותי לא רק לאתגרים של העובדות והעובדים שלנו, אלא בראש ובראשונה מחברים אותי באופן בלתי אמצעי לאנשים ולנשים שאנחנו כאן בשמם ולמענם - דורשות העבודה ודורשי העבודה. אני מגיע לשלוש־ארבע לשכות בשבוע ואני יושב בחדר ההמתנה עם מובטלים, משוחח איתם, מתעניין בהם ולומד מה הניסיון שלהם, מה הם רוצים, מה החזון התעסוקתי שלהם. הרבה פעמים אני מצטרף לשיחה שלהם עם מתאם ההשמה ורואה את השירות שאנחנו נותנים למחפשי עבודה.
"יש לנו עובדים יותר טובים ממה שחושבים. אלו עובדים שאכפת להם, שנותנים מעצמם, ואני רוצה לראות בעצמי איך הם עושים את האבחון. אני רוצה לראות שהמאבחנים שלי קולטים נכון את מחפש העבודה.
"התקציבים שאנחנו מקבלים טובים. להגיד שזה מספיק? זה אף פעם לא מספיק. תמיד אנחנו רוצים לתת יותר, תמיד התקציב לא מספיק. אלי מגיעים 'לקוחות שבויים' שחייבים להגיע אלינו כדי לקבל דמי אבטלה, אבל אני לא מתייחס אליהם ככה. אני מתייחס אליהם כאילו הם יכולים ללכת למקום אחר, לחברת השמה, אבל ההבדל הוא שאנחנו משפרים מיומנויות של אנשים ועוזרים להם לחזור למעגל העבודה.
"מטבע הדברים, לאלו שהם בעלי מיומנויות נמוכות קשה לחזור למעגל העבודה, אבל יש המון משרות פנויות, 150 אלף על פי הלמ"ס. חלקן חלקיות שדורשי עבודה לא מעוניינים בהן, ויש משרות עם מיומנות גבוהה - היי־טק, הנדסה. אלו לא נשארות בשוק הרבה זמן. שיעור האבטלה אצל הצעירים פחת, אבל לא חזר למצב שלפני הקורונה. אני לא אקרא להם עצלנים, אבל קרה להם משהו. הסטודנטים לא חזרו לעבוד, לא במלצרות ולא במכירות, כי מבחינתם לא כדאי לחזור למשרה חלקית ששכרה נמוך. חלקם מעדיפים עבודה בתחום הלימודים שלהם, וחלקם חי מחסכונות או נעזר בהורים. עבורם עבודה זה כבר לא הכל. זה קיים גם בעולם, אבל אצלנו זה מוקצן מאוד.
"במקומות שמשלמים היטב ויש הערכה לעובד, אנשים יבואו לעבוד. אם יש תלונות על היעדר עובדים, זה משום= שהמעסיק לא רוצה לתגמל. השכר בעיסוקים האלה לא גבוה. יש משרות חלקיות של 60-50 אחוזי משרה בשכר מינימום, ויש צעירים שלא רוצים את העבודות האלה. בענף התעופה והתיירות יש בעיה בכל העולם, לא רק אצלנו. נפח הפעילות צמח בצורה היסטרית. כולם רוצים לטוס לחו"ל. יש בעיה, ואני שולח חיזוק לרשות שדות התעופה. אי אפשר לצפות מהם שיחזרו מייד לפעילות מלאה".
מתי בפעם האחרונה הופתעת?
"למשבר הקורונה נכנסה ישראל כשהמשק שלה חזק עם שיעור אבטלה נמוך ביותר וצמיחה גבוהה ויציבה, אך משפרץ המשבר נקלענו לסבך תעסוקתי משמעותי, ולאורך כל המשבר העריכו חוקרים רבים בארץ ובעולם שיידרשו למשק הישראלי שנים עד שנחזור לשגרה. ואכן, תחילת 2021 איששה את חששותינו, אבל ככל שחלף הזמן כך אזרחי המדינה התחסנו בשיעורים גבוהים ומהירים, השתחררנו מהסגרים ואט־אט כלכלת ישראל חזרה לשגרה.
"מה שהפתיע מאוד, לא רק אותי, היה המהירות שבה המשק חזר לשגרה. משבר הקורונה היה המשבר העמוק ביותר בתולדות ישראל, אבל גם היציאה ממנו היתה אולי המהירה ביותר. אז נכון, יש עדיין לא מעט אתגרים, אבל כשמסתכלים על הנתונים היבשים - מספר דורשי העבודה כיום זהה לזה שאיתו נכנסנו למשבר, ומספר המועסקים גבוה יותר - אפשר לומר שמפגעיה התעסוקתיים של הקורונה די מאחורינו.
"כשהתפשטה מגיפת הקורונה במארס 2020 מדינת ישראל נכנסה למשבר התעסוקתי הגדול בתולדותיה. בתוך שבועות ספורים עלה מספר דורשי העבודה מ־160 אלף ליותר ממיליון, ושיעור האבטלה עלה מ־3.5% ללא פחות מ־28%. זאת היתה ממש מלחמה על הבית, על חוסנו הרפואי והכלכלי של הבית. אין משפחה בישראל שלא הרגישה את אימת חוסר הוודאות שאפיין את חג הפסח לפני שנתיים - ברמה הבריאותית, ברמה הכלכלית וברמה התעסוקתית. כל מה שעניין אותי ואת עובדי שירות התעסוקה בשנתיים האלה היה לייצב את הספינה. לא היה זמן להתרפק על הישגים, וגם לא להתרגש. כשאני מביט על נתוני התעסוקה של שנת 2021, שממש לא מזמן סיכמנו, אני נפעם - נכנסנו לשנה הזאת כשישראל בסגר שלישי ועם כ־900 אלף מובטלים, והנה חלפו להם 11 חודשים מהיציאה מהסגר ועד לסוף השנה שעברה, והמשק הישראלי במידה רבה חזר לשגרה".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"אני מילידי מזל סרטן. אלו אנשים רגישים, ואני מבטא את האהבה שלי למשפחה ואומר את זה. אני מקפיד להביע רגשות, לתת כתף לסובביי, בוודאי לקרובות ולקרובים שבהם - זוגתי ובנותיי ונכדיי, וכשמביעים רגש גם המרחק לא מטשטש את האהבה. אני ממש משתדל לומר מילות אהבה כשאפשר לכל יקיריי. אני מביע רגשות גם לעובדים שלי. אני יודע להגיד מילה טובה, לומר כל הכבוד ולתת חיבוק מדי פעם. זה הדבר הכי חשוב שאתה מראה לעובד".
מתי בפעם האחרונה הצטערת על משהו שלא עשית?
"רק מי שלא עושה לא טועה, ואני ברוך השם גם עשיתי וגם טעיתי לאורך השנים. אם להתייחס קונקרטית, אני מצטער מאוד שלא לחמתי מספיק למען הפסקת מודל החל"ת בסמוך ליציאה מהסגר השלישי. ההחלטה לאפשר זכאות גורפת לדמי אבטלה לכל מי שאיבד את עבודתו במהלך משבר הקורונה היתה החלטה מצוינת, שהצילה מאות אלפי בתי אם ואב. אבל עם הצלחת מבצע החיסונים ופתיחתו של המשק הפכו דמי האבטלה מרשת ביטחון חיונית לחסם בפני חזרה לעבודה בפני רבים, בעיקר משתכרי השכר הנמוך, שכן איזו מוטיבציה יש לאדם לחזור לעבודה כשהוא יכול לקבל סכום לא מבוטל מקצבת אבטלה? ההחלטה הזו, שהיתה נכונה וחשובה בתחילת המשבר, הפכה בשלב מסוים לעול ועיכבה את חזרתם לעבודה בכמה חודשים. למרות שאמרתי בכל הזדמנות את דעתי - אני עדיין מתחבט מה יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי".