אליעזר קפלן, שר האוצר בממשלת ישראל השלישית, ביקש ב־25 ביוני 1952 מראש הממשלה דוד בן־גוריון להשתחרר מתפקידו, בטענה ש"כלו כוחותיי, המתח העצום בעבודתי מדיר שינה מעיניי". לוי אשכול מונה במקומו לתפקיד שר האוצר, וקפלן, שמונה לסגן ראש הממשלה - מיהר לצאת לנופש על סיפון האונייה "נגבה". במהלך ההפלגה, ב־11.07.1952, הוא לקה בליבו, ויומיים לאחר מכן נפטר בגיל 61. ארונו הובא לארץ יומיים נוספים לאחר מכן ונישא אחר כבוד להר הרצל, שם נטמנה גופתו כראשון הנקברים בחלקת גדולי האומה.
הנעלמים / מקומות בילוי שהיו
בריכת שחייה עירונית
בזמנים ההם, לפני שהוקמו מרכזי ספורט פרטיים ופארקים למיניהם, הבריכה העירונית היתה האפשרות הנגישה והזולה לבילוי בימי הקיץ החמים. ריחם הכבד של חומרי החיטוי קיבל את המבקרים, ילדים ברובם, שהצטופפו כמו סרדינים במשך שעות בבריכה הצפופה, יצאו רק כדי לנגוס בכריך שהביאו מהבית, וחזרו הביתה בסוף היום עם עיניים אדומות מכלור. במהלך השנים נסגרו אט־אט הבריכות העירוניות ופינו את שטחן לפרויקטים של נדל"ן.
הצרכנייה / פריטים מפעם
מעמד לספר
מתקן פשוט שהיה כמעט בכל בית שבו היו תלמידים. היה זה מתקן מתקפל שהורכב ממוטות ברזל דקים. היו פורשים אותו ומניחים על שולחן הלימוד ועליו הוצב ספר הלימוד, כך שידי התלמיד היו פנויות לכתיבת השיעורים כשספר הלימוד היה פתוח ופרוש לפניו. כל מה שהיה עליו לעשות מדי פעם הוא להעביר דף. המתקן נעלם מחיי התלמידים, אולם הוא נמצא עדיין בשימוש בלא מעט בתים, כמעמד לספרי בישול.
עיראקים יאכלו פיתה?
קיבוץ נווה אור נוסד במארס 1949 על ידי חברי תנועת הנוער "החלוץ" שעלו לארץ מעיראק, ושמו נקבע על שם אור כשדים, העיר המקראית בעיראק המוזכרת בתנ"ך. בתחילה, לאחר עלייתם, עברו הצעירים הכשרה חקלאית בבקעת בית שאן בקיבוצים אשדות יעקב ושדה נחום, ולאחריה הם עלו והתיישבו בנקודה משלהם בעמק, כשממזרחה נראו הבתים הלבנים של נהריים שנפלה בשבי הלגיון, וממערבה מבצר צלבני מפואר שנקרא בפי הערבים המקומיים כאוכב אל־הווא (כיום: "כוכב הרוחות").
השנים הראשונות היו לא פשוטות עבור החלוצים הצעירים. מיעוט החברים בקיבוץ, תנאי האקלים הקשים, הריחוק ותחושת הבדידות, יחד עם מחדלי הגורמים המיישבים, גרמו לקיבוץ נווה אור להתפרק לא פעם, אם כי המקום לא ננטש מעולם. באמצע יולי 1952 נמסר ש"בקיבוץ הצעיר שבבקעת בית שאן יש כבר עשרות חברים, עשרה מהם כבר הורים, ויחדיו הם פועלים במרץ ומעבדים כ־4,500 דונם, נוסף על רפת עם שמונה ראשים, שתגדל בקרוב ל־64 ראש בקר, וכעת עוסקים החברים גם בהקמת לול ל־2,000 תרנגולות ודיר ל־400 כבשים".
באמצע 1951 הגיעו לנווה אור 30 עולים מהונגריה, מה שהעלה חשש - כיצד יסתדרו ביניהם חברי קיבוץ ממוצאים שונים כל כך? ביולי 1952 ענה מזכיר הקיבוץ, החבר אמנון, לשאלת כתבת העיתון "דבר": "אנחנו חיים יחד מצוין. היתה בעיה יחידה כשההונגרים דרשו פפריקה באוכל, אבל גם היא נפתרה".
לראשונה: ישראל תשתתף באולימפיאדה
ב־15 ביולי 1952 הגיעו לשדה התעופה שבלוד תשעה ספורטאים ושתי ספורטאיות - חלק מהמשלחת הישראלית שעמדה להשתתף במשחקים האולימפיים, לראשונה בתולדות המדינה הצעירה. האולימפיאדה ה־15 במספר צפויה היתה להיפתח כעבור ארבעה ימים, בהלסינקי, פינלנד, שם כבר שהו תריסר שחקני נבחרת ישראל בכדורסל, שזומנה להשתתף בטורניר מקדים, שהמנצחת בו תזכה להצטרף לשאר הנבחרות שכבר הבטיחו את עלייתן למשחקי הכדורסל באולימפיאדה.
ההתרגשות בשדה היתה רבה. את הספורטאים הקיפו קרובי משפחה רבים ומלווים מטעם הוועד האולימפי הישראלי, שניסו ללא הצלחה להדוף עדת עיתונאים גדולה, שחבריה ביקשו לערוך עוד ראיון אחד אחרון עם מי מחברי המשלחת, רגע לפני עלייתם למטוס.
האירוע המשמח התרחש חודשיים בלבד לאחר שהתברר שקופת הוועד האולימפי ריקה, ואין כסף לרכוש ביגוד, ציוד וכרטיסי טיסה לפינלנד. אי לכך אורגנה במהירות מגבית, שמשמעה מאות מתנדבים שפשטו על אלפי חנויות ובתי מסחר ברחבי הארץ, דרשו מבעליהם לתרום, ואף לעודד את לקוחותיהם לתת את חלקם למגבית.
שבועיים לפני מועד הנסיעה נאסף די כסף כדי לשלוח את הנבחרת, שכללה, מלבד נבחרת הכדורסל, גם ארבעה אתלטים ושלוש אתלטיות, ארבעה קלעים, שחיין וקופץ למים.
כניסת המשלחת הישראלית לאצטדיון האולימפי במסגרת טקס הפתיחה ב־19 ביולי גרמה להתרגשות עצומה בקרב חברי הקהילה היהודית הקטנה בהלסינקי שישבו באצטדיון, ומשם התפשטה לישראל ולכל הקהילות היהודיות בעולם, שכן רק שבע שנים עברו מתום מלחמת העולם והשואה, והנה ספורטאים עברים מייצגים מדינה יהודית עצמאית באירוע הספורט הגדול בעולם.
למחרת טקס הפתיחה נפתחו התחרויות, ובהן רק קופץ המים, יואב רענן, הצליח להתברג בעשירייה הראשונה, כשכל האחרים הגיעו למקומות האחרונים במקצים שבהם השתתפו. העסקנים המלווים ניחמו את חברי המשלחת באומרם כי "התוצאה חשובה פחות, חשובה ההשתתפות".
"נעצור את המדינה"
"אגד אשד" (לימים - "אגד") נדרשה בתחילת יולי 1952 על ידי משרד התחבורה לקצץ בקווי נסיעה, כחלק מהמגמה הכללית לצמצם את השימוש בדלק בשל משבר הנפט העולמי.
החברה עשתה כנדרש, אך באמצע יולי 1952 התברר, לתדהמת מנהליה, שמשאיות של ההסתדרות ושל הקיבוצים תפסו את מקומם של קווי הנסיעה שלה, שאותם היא נאלצה לבטל.
ימים ספורים לאחר מכן נקטה אגד אשד בפעולת מחאה, וללא כל התראה מוקדמת הפסיקה את פעילות כל קווי הקואופרטיב בעיר חיפה ביום שבת. אלפי נוסעים מתוסכלים המתינו לשווא בתחנות, ובהם כאלה שרצו להגיע לחוף הים ואחרים שנדרשו להגיע למקומות העבודה, כמו עובדי בתי הזיקוק.
שר התחבורה, דוד פנקס, הבין את הרמז והורה להסתדרות ולקיבוצים לעצור לאלתר את פעילותם, "עד שוועדה שהקמתי בנדון תמסור את המלצותיה".
20,000 איש ויתרו על אזרחותם
עם הקמת המדינה הונפקו תעודות מסע (Laissez Passer) למעטים שביקשו לצאת לחו"ל. היו אלו זמנים שבהם המבקש לרכוש כרטיס הפלגה או טיסה, נדרש היה להוכיח למשרד הפנים את נחיצות נסיעתו. ללא רישיון יציאה שהנפיק המשרד - נמנעה היציאה מהארץ.
בסוף 1951 ביקשה הממשלה לברר כמה מתושבי ישראל מוותרים על אזרחות ישראלית ומעדיפים להמשיך להחזיק בדרכונים של ארצות מוצאם, מתוך מגמה להשתמש בהם בעתיד כשתזדמן להם נסיעה לחו"ל.
אי לכך פרסם משרד הפנים צו, כבר בתחילת 1952, שבו נדרש כל תושב המבקש לשמור את דרכונו הזר - ובשל כך למעשה לוותר על אזרחותו הישראלית - להגיע לאחד מסניפי משרד הפנים ברחבי הארץ ולהצהיר על כך.
בחודשים הראשונים לפרסום הצו הגיעו מדי יום לסניפי משרד הפנים תושבים בודדים שחתמו על ויתור אזרחות, אך עם התקרב המועד האחרון לחתימה, ב־15 ביולי 1952, הטפטוף הלך והתגבר, עד שהפך לשיטפון והצטבר לכדי 19,894 שהצהירו על ויתור על אזרחותם הישראלית, מכ־50 ארצות שונות.
רוב אלה שוויתרו על אזרחותם היו עולים שהשאירו רכוש בארץ מוצאם, בעיקר מעיראק, מפרס ומטורקיה. הם דיווחו על חוקים דורסניים בארץ מוצאם, שעל פיהם נתין המקבל על עצמו אזרחות של ארץ זרה - מוותר על אזרחותו המקורית ורכושו, על כל נכסיו, מעוקל לטובת קופת המדינה.
היתר הגיעו לחתום על תצהיר ויתור האזרחות ממניעים שונים, ולכל אחד היגיון משלו. מרים אלפנדרי, המחזיקה בדרכון טורקי, אמרה ש"אני רווקה זקנה בת 42. אין לי קרוב בעולם, להוציא את אחותי הגרה בקושטא (הקיצור של 'קונסטנטינופול'), והצרה היא שהטורקים אינם נותנים אשרת כניסה לארצם למי שוויתר בעבר על נתינותו הטורקית. אני רוצה להיות אזרחית ישראל, אבל אז לא אוכל לבקר את אחותי".
מישל פרנייה, עולה מצרפת, אמר: "בשבילי לוותר על הדרכון הצרפתי הוא כמו להתנתק ממשפחתי", וסולומון דבח, שעלה מארה"ב, אמר: "בלב כבד אני מוותר על אזרחות ישראלית, משום שהדרכון האמריקני פותח את שערי העולם בפניי, ועל זה איני יכול לוותר".
חמישה נרצחו בנגב
כשכורי הנחושת הגיעו לעבודתם שמצפון לאילת בבוקרו של יום ראשון 14.07.1952, הם נדהמו לגלות שגופות חמשת שומרי המקום היו מוטלות בשטח, ירויות. מטוס מיוחד הטיס למחרת הבוקר לאילת את סגן אלוף שאול רוזנברג ("רמתי"), שהיה יו"ר ועדת שביתת הנשק עם ירדן, ואליו התלוו שני משקיפי או"ם. במקום המתינו גששי צה"ל, שדיווחו שהעקבות מובילים אל עבר הגבול עם ירדן. "אין צורך להקים ועדת חקירה", ענה רמתי לעיתונאים, "ברור מאיפה הגיעו הרוצחים, ובהם יש לטפל".
נדחתה עליית הכבשים
ב־14 ביולי 1952 נמסר ש"משלוח מיוחד של כבשים, שהיה אמור להגיע ללוד בטיסה מאוסטרליה - מתעכב". הכבשים הוזמנו על ידי יזם ציוני אוסטרלי בשם גולדברג, שהקים חווה באזור קיבוץ דורות, מתוך מגמה להפוך את ישראל למרכז עיבוד צמר של כבשים אוסטרליות. החווה ננטשה לאחר כמה שנים, וכיום שטחיה נמצאים בשטחה של "חוות השקמים", שהוקמה ב־1972 על ידי אריק שרון.