כותבי "ישראל היום" חוזרים אל טקסט הביכורים שלהם

ג'קי לוי: "משחר ילדותי הערצתי את מלאכת הכתיבה"

בתחילת 1994 התחלתי לפרסם טור של ביקורת בתי כנסת במקומון הירושלמי "כל העיר". רציתי לנסות להתייחס לבתי תפילה כמו שהעיתונות מתייחסת לכל פעולה תרבותית אחרת. כמו ביקורת קולנוע, מסעדות או תיאטרון. לבדוק את איכות הכנסת האורחים. את טיב החוויה. האם בית כנסת שמבטיח ז'אנר מסוים אכן עומד בהבטחתו?

קראתי לו "סולם יעקב", שהרי יעקב הוא שמי האמיתי, וחשבתי שזה יהיה נחמד ואולי גם קצת שנון לתת בסוף הביקורת ציון מסכם בנוסח "8 בסולם יעקב". המקומונים של אותה תקופה היו הדבר התוסס והמעניין ביותר בעיתונות ובתקשורת בכלל, והם רק חיפשו למתוח את הגבולות ולחדש אופקים של עניין וסגנון. היה כיף גדול.

התגוררתי אז בנחלאות, והייתי המום מהשפע הצבעוני של בתי הכנסת שפגשתי שם. זמן קצר לפני כן עזבתי את קיבוץ בית רימון, שכמו בכל הקיבוצים הדתיים, גם בו היה רק בית כנסת אחד. אחרי הדיאטה רבת השנים הזאת, בתי הכנסת של נחלאות (היו 90 בשכונה הלא גדולה הזו) תקפו את חושיי. הרגשתי כמו בת אולפנה מצפת שהגיעה לניו אורלינס בימי פסטיבל מרדי גרא.

את הטור הראשון כתבתי על בית הכנסת המפואר "עדס" שברחוב באר שבע בנחלאות, פנינת תרבות אמיתית שהיא הלב הפועם ואתר העלייה לרגל של בני העדה החלבית מכל העולם. על ציורי הקיר המרהיבים, שצוירו בידי מייסד בצלאל, ועל ארון הקודש המרהיב, עבודה דמשקאית נדירה של עץ וצדף שהוברחה לארץ בדרכים לא דרכים - כבר כתבו רבים. אני רציתי לכתוב על חוויית הביקור החד־פעמי. על הקהילה הכי שמרנית שאי פעם תפגשו. על הטקטיקה של הגבאי מול המפטפטים, ועל מחלק טבק ההרחה. על היכולת המדהימה של אנשים כאלה - יהודים שהם אנשי העולם הגדול, ובה בעת הכי אנשי דל"ת אמותיהם שיש - לקשט את בית הכנסת לכבוד איזה חג ולתלות בלונים וקשקושים על נברשת בת 300 שנה! כזה.

עורך התרבות, עמוס נוי, איש חכם וחד עין שממנו אני מקווה שלמדתי משהו, אהב את התוצאה. עד מהרה התברר שקהל קוראים לא קטן שומר אמונים לטור המוזר, שאין לו מקבילה באף עיתון אחר. קוראים רבים יצרו איתי קשר והודו שאין להם שום עניין אישי עם בתי כנסת, אבל המילים שלי עושות להם את השבת.

משחר ילדותי הערצתי את מלאכת הכתיבה, שהיא כישרון ועבודה קשה ופלא. הייתי מרותק, ולפעמים אף יראתי, מהפובליציסטים העתיקים והמשכילים של "מעריב", העיתון שהוריי קנו בכל שישי. שבתי וחיפשתי את הטורים המפולפלים של שמואל שניצר ובנימין גלאי, ו"תמונות יפואיות" של מנחם תלמי הצחיקו אותי עד דמעות בפרחחיות המסוגננת ובפטפטנות הגאונית שלהם.

והנה, אני מגלה יום אחד שלי עצמי, הילד שקיבל 7 בחיבור כי הודיע שהוא מתגייס לנח"ל ולא הולך לישיבה גבוהה, יש קוראים קבועים ונאמנים. וכן, כמו בתמונת הביכורים הקלאסית - מה שיש בטנא הוא תמיד דברים שבעצמך גידלת בעמל, כמה שליקטת, וגם, איך אפשר בלי, קצת שסק שפילחת מעבר לגדר.

דרך אגב, הציון לבית הכנסת "עדס" היה 10 בסולם יעקב. אני עדיין עומד מאחוריו.

אביעד פוהורליס: "פחדתי להוציא מחברת ועט שהבאתי איתי, שאריק לא יילחץ ויגיד "עצור, מה אתה רושם שם?"'

זה היה יום רביעי, ינואר 1993, ברחוב אבן גבירול 109 בתל אביב, ממש מול בניין השק"ם - שהיה אז באמת חנות כלבו של השק"ם. בגדה המערבית של הרחוב שכן "המזנון של ירדנה", שפעם חשבו שהיא ירדנה היפה מ"משיח" של שלום חנוך, אבל ירדנה היתה אשתו של עמנואל אופיר, עוזרו הנאמן של אברם גרנט, שעבר איתו עונה קודם מהפועל פתח תקווה למכבי תל אביב, ויחד הם זכו באליפות ראשונה של מכבי אחרי 13 שנים.

במזנון של ירדנה ישב בכל צהריים אריק איינשטיין. הוא עשה באותם ימים מעבר מכונן וזז 50 מטר דרומה מ"כתר המזרח" לירדנה ועמנואל. סיפרו שהיה ריב גדול, ואריק ערק. היה לי חבר, רוני פילבסקי, בעל חברת שליחויות מרחוב רוזנבאום 3, בניין אחד ליד דירת הפרטר של עליזה ומנחם בגין, שבא לאכול שם בכל יום. אריק ורוני ישבו בשני שולחנות סמוכים, ורוני שמע שאריק שואל על כדורגלן מקבוצת תחתית, ששמו זרח מפרחונו.

רוני ירה מייד את השם, ומאותו רגע השולחנות התחברו וחברות ניצתה. ורוני אמר לי לבוא. הייתי אז בן 27, גרתי בארלוזורוב הסמוך, וכשצעדתי את 300 המטרים האלה, הלב דפק ממש. כשהגעתי לשם, אריק, איש בן 54, עמד במטבחון והרים כל מכסה של סיר לבדוק מה יש. בכל צהריים אריק היה שואל מה יש היום, ירדנה ועמנואל היו מדקלמים את התפריט, ואריק היה אומר "אז שניצל". תמיד שניצל ופירה. היה חותך לביסים קטנים ואוכל. כמו ילד קטן.

בהתחלה אריק חשדן, אבל כשיורדות המחיצות, מדובר בקרנבל של שנינות, חיקויים וצחוקים. מכיוון שהוא וראיונות זה לא דבר פשוט, ישבנו והתחלנו לדבר, ככה נונשלנטי, לקראת הדרבי של שבת, מכבי נגד הפועל בבלומפילד. לפני 29 שנים בלומפילד היה במתכונתו הישנה, רק מושבי אבן שבהם הצטופפו 22 אלף צופים.

פחדתי להוציא מחברת ועט שהבאתי איתי, שאריק לא יילחץ ויגיד "עצור, מה אתה רושם שם?". הצצתי לעברו של רוני, שסימן לי בראש "תתקדם, יהיה בסדר", ונשבעתי לעצמי שאני נוצר בראש כל תשובה, כל ניואנס, כל ויץ מהמפגש האלמותי הנדיר הזה. פעם ראשונה בהיסטוריה שאריק נותן ראיון ספורט גדול כל כך, ככה משום מקום.

אבל זה לא היה באמת ראיון כמו שזה היה התפוצצויות של אסוציאציות, חיקויים של זלמן שזר מ"לול", התערבות לגבי הדרבי על קופסת סיגריות קאמל. ערב רב שחיבר בין מוזיקה, קולנוע, כדורסל אמריקני נפילי מצד אחד, ומייד בריחה הכי רחוקה שיש למחוזות הפרובינציה, כשהוא שואל למה בת ים לא שיחקה בשבת.

במונחים של ראיון עיתונאי זה לא עמד בשום קריטריון, אבל זה היה מפץ גדול. למחרת צלצל הטלפון הקווי בבית, ועל הקו הפציעה לראשונה בחיי נשימתו חרוכת הסיגריות של אריק. "אתה מגיע?" שאל, והיה ברור לי שאני צריך להתייצב לשולחן של ירדנה. התייצבות שנמשכה עד לפגישתנו האחרונה אצלו בבית, ב־2013, דקות לפני שאיבד את הכרתו לעד.

אבל יש דברים שלא השתנו אז והיום. ערב הדרבי של ינואר 1993, המאזן בין הפועל למכבי היה מצמרר מבחינת הדמיון - 17 ניצחונות למכבי ו־1 להפועל במפגשיהן האחרונים. עכשיו זה 16 לעומת 1.

השבוע ראיתי את מה שנשמר בקלטות של צבי שיסל ז"ל מהימים שלהם יחד. בסרט "צבי אומר" דואג בנו דוד להביא את מה שהתחבא על מדף בארון נשכח. תל אביב משנה פניה, זה ברור. אין שק"ם, אין "כתר", אין מזנון של ירדנה ואין אריק. ואין כל כך דרבי בין הפועל למכבי.

קובי אריאלי: "העורכת עיינה קצרות בטקסט, ובעיקר בי, ואמרה מייד: "זה יפה, אבל כבר יש לי דתי אחד"'

1 ביולי 1998. באותו יום מלאו לי 26 שנים. יומיים קודם עשיתי את דרכי, כתב צעיר ושאפתן בעיתון החרדי "יום השישי" ז"ל, לתל אביב, לפגישה שנקבעה עם עורכת המוסף "סופשבוע" ב"מעריב", כדי להציע את שירותיי ככותב בעיתון.

בידי היה הטקסט הזה, שמשום מה האמנתי שיכה את העורכת בסנוורי הערצה ושהיא תחתים אותי באופן מיידי על חוזה ארוך שנים. נכנסתי לפגישה. העורכת עיינה קצרות בטקסט, ובעיקר בי, ואמרה מייד: "זה יפה, אבל כבר יש לי דתי אחד".

בחושיי הטובים הבנתי שכבר לא משנה אם אקבל את המשרה או לא, סיפור יפה כבר יש לי ביד כתוצאה מהמשפט הנורא הזה. אבל היא מיהרה לתקן ולומר: "וגם כך אני רואה שהכתבה שלך היא פובליציסטית יותר. כדאי שאקח אותך אל עורך מדור הדעות".

והיא אכן לקחה אותי אליו, אל רוביק רוזנטל החכם והאהוב, שקיבל אותי מייד. כעבור יום אחד הוא פרסם במדור הדעות את המאמר. זאת היתה דריסת הרגל הראשונה שלי בעיתונות הכללית, ומאז אני חובש את ספסליה במסגרות שונות.

נו, אז על מה כתבתי אז, לפני 24 שנים? בטח לא תופתעו לשמוע שאפשר לפרסם את המאמר הזה גם היום, כמעט כמות שהוא. אפילו חלק מהשמות אפשר להשאיר. הקונפליקט החרדי־חילוני עדיין במשחק, גם הצעות החוק לגיוס בני ישיבות, ואפילו אהוד ברק, בדרכו המוזרה - עודו במשחק. והטענה שלי? גם היא רלוונטית, כמובן.

מאמץ החקיקה אינו זה שמייצר את הכרסום המתמיד במספר מקבלי הדיחוי. הגיוני אמנם שהפעילות הפוליטית מותירה את הנושא על סדר היום, אבל מנגד, האופן הלעומתי שבו הנושא מטופל, והצבעים הפוליטיים שלו, יוצרים התנגדות בצד החרדי ומעכבים תהליכים שמתרחשים ממילא.

בשורה התחתונה, העובדה שמבחינות רבות בקריאה ראשונה נראה המאמר שלי רלוונטי לימינו - היא מזעזעת. באחד הנושאים הקריטיים ביותר מבחינה פוליטית לא קרה כמעט כלום ב־24 שנים. האמת היא שקרה הרבה, אבל כל מה שקרה - קרה בזירה האזרחית ובזירה החיובית.

בזירה האזרחית - בדמות יוזמות מתוך הציבור החרדי. ובזירה החיובית - בפעילות של הצבא ומשרד הביטחון, במנותק מניסיונות החקיקה ומהפעילות הפוליטית.

בעניין הזה, הפוליטיקה - כמו שכתב חכם אחד לפני 24 שנה ב"מעריב" - רק מעכבת ומפריעה.

יאיר ניצני: "שנים התחמקתי מהעניין של טור שבועי"

כבר בטור הבכורה שלי כאן ידעתי לנבא איזה דחיין פתטי אני אהיה בעתיד

הטור הראשון שכתבתי בעיתון זה פורסם בספטמבר 2011, לפני 11 שנים ואלפי וריאנטים, ובאופן לא מפתיע הוא עסק בנושא כתיבת הטור הראשון ובעובדה שלמרות שעשיתי כבר המון דברים בחיי, לא יצא לי אף פעם לכתוב באופן ממש רציף טור אישי.

שנים התחמקתי מהעניין של טור שבועי, כי חוץ מחיבה כללית להתחמקויות, ידעתי שיש דבר כזה שנקרא דדליין, שעלול לפגוע בדבר אחר כזה שנקרא שנ"צ, וכשהוא מגיע אתה צריך למסור טור, גם אם אין לך שום דבר לכתוב עליו באותו שבוע והמוח שלך יותר ריק ממסעדת פירות ים בבני ברק.

אבל פותיתי להיכנס להרפתקה המפוקפקת, ומאז, כמו שחקני כדורגל, אני חי משבת לשבת, כשבמהלך כל השבוע - כולל שבתות וחגים, לילות וימים - המוח שלי דואג לשגר לי מדי כמה שעות שדר מנג'ס עם השאלה "אז על מה תכתוב השבוע?"

את הטור הראשון השוויתי לדברים אחרים שעושים בפעם הראשונה, כמו הנשיקה הראשונה (או במקרה שלי: הסטירה הראשונה); הפעם הראשונה שבה קיבלתי מכות מערס; וההופעה הראשונה עם להקת רוק, שבה הקאתי את הנשמה יחד עם חבריי להרכב. ותהיתי: איך מתרגשים לפני טור ראשון? על מי מקיאים?

מאז כתבתי יותר מ־500 טורים, כולל כמה שכתבתי יותר מפעם אחת, ואני עדיין חי ומקליד. מה שמפתיע בטור הראשון שלי הוא העובדה שחזיתי במדויק את ההתנהגות שתלווה אותי במהלך כל השנים קדימה, כלומר הרצון העז לברוח מהנייר אל כל דבר אחר שיש בסביבה: להתנדב להסיע את הילדות לחוגים, לאכול תפוח, להתעקש לקפוץ לסופר, לרצות אגס, להתנדב להחליף נורות, להוריד זבל גם כשאין כלום בשקית, ואם היו מציעים לי להחליף את הכתיבה בשכיבה על מיטת מסמרים כשלוחם סומו דורך עלי - כנראה הייתי מסכים גם לזה בשמחה.

אין כמו טור שבועי כדי לאמץ התנהלות דחיינית שמאפיינת בטלנים, אנשים עם הפרעות קשב או ילדים בני 5. בטור הראשון גם סיפרתי על כך שהתקשרתי ליאיר לפיד, שאז היה בעל טור מצליח, לקבל איזה טיפ קטן. הוא ענה לי בשקט שקצת קשה לו לעזור לי באמצע הגשת מהדורת יום שישי - ומאז לא החזיר טלפון. ואף כתבתי כבר אז שכשהוא ירוץ לפוליטיקה - שיחפש אותי. מאז הוא התקדם להיות שר החוץ, מינה שגרירים, חתם על הסכמי שלום, ואני ממשיך לריב עם עצמי בכל שבוע מול המקלדת.

אין כמעט שבוע שבו אני לא חושב על השיר הנפלא שכתב הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט, שהיה במשך שלוש שנים בעל טור שבועי ב"הארץ", שכלל בין היתר גם פזמונים. ב"קפה טורקי" רוטבליט התלונן על כך שקשה לו לספק את הסחורה בכל שבוע, שהעם מחכה לבשורה ושהוא צריך לעמוד בדדליין. הוא עייף, מנומנם, מביט בנייר ולא יוצא לו. הוא לא יודע על מה לכתוב, נזכר בחובות, כוסס ציפורניים, אוכל תפוח, שותה קפה ועוד קפה.

למרות שלא הגעתי לקרסוליו של רוטבליט, וגם לא משלמים לי לפי שורות, אני בעיקר מזדהה עם המשפט בשיר: "תמיד הם קוראים לו נושא הבשורה - אבל משלמים לו לפי השורה".

יוסי ביילין: "לא העליתי על דעתי שגם אני אצטער על הוצאת הישן מפני החדש"

ב־1 בספטמבר 1969 התייצבתי במערכת "דבר" ברחוב שינקין 45 בתל אביב. הדבר הראשון שפגשתי היה ריח הדפוס החריף, ריח שנותר מזוהה בעיניי עם העיתון המנוח - יותר מכל דבר אחר.

מעל קומת מכונות הדפוס מוקמה קומת המערכת, ואליה שמתי פעמיי, לפגישה עם העורך, ד"ר יהודה גוטהלף. בעיני עצמי הייתי כבר עיתונאי ותיק: עורך עיתון הגימנסיה, כתב צעיר ב"קול ישראל לנוער" וכתב נוער ב"מעריב לנוער" לפני השירות הצבאי. בעיני גוטהלף, שמספר שנותיו היה גבוה פי שלושה משלי, נראיתי, בוודאי, טירון.

הוא היה איש מרשים, עם שיער שיבה שופע, רופא וטרינר בהכשרתו, מורה ותיק, עיתונאי ועורך שנמצא, פוליטית, על הקו שבין מפ"ם למפא"י, ונחשב אדם נוח לבריות. מודעת ה"דרושים" שגיליתי שלושה שבועות קודם לכן, לקראת תום שירותי הצבאי, ואשר הביאה אותי להתמודד על תפקיד הכתב, התייחסה למשרה בדסק הכלכלי של העיתון, אבל העורך הקשיש לא דיבר איתי על כלכלה.

הוא אמר לי ש"בימים אלה" עומדים לפנות את התחנה המרכזית שהוקמה ב־1941, וביקש ממני להכין כתבת צבע שתעסוק בפרידה מהתחנה, ולהקדים בכך את העיתונים האחרים.

דווקא שמחתי. אחרי הכל, התחנה המרכזית הישנה היתה חלק בלתי נפרד מנעוריי. לא הצלחתי לאהוב אותה או לפתח כלפיה נוסטלגיה עזה, אבל היה לי מה לומר עליה, ויצאתי בשמחה למשימה הראשונה בעיתונות ה"אמיתית". ראיינתי נוסעים אקראיים שהתלוננו שמעתה יהיה להם קשה יותר להגיע למחוזות חפצם. ראיינתי את נהגי אגד שהפליגו בשבחה (אך היו גם כאלה שכפרו בעצם הצורך בתחנה מרכזית במחצית השנייה של המאה ה־20). שוחחתי עם כמה ממוכרי הנעליים ברחוב נווה שאנן, עם הקופאים שמכרו כרטיסים בתחנות שמהן יצאו האוטובוסים, ועם הקופאית של קולנוע "מרכז".

לכל מרואייניי היה ברור שהחלטתו של שר התחבורה, משה כרמל, היתה נחרצת, ושהתחנה אכן חווה את ימיה האחרונים. בעלי הקיוסקים, מוכרי הבגדים־בפרוטה, מוכרי הפלאפל ורבים מאלה שהקיפו את התחנה במשך שנים ארוכות והתפרנסו ממנה, התלוננו על השלטונות. על העירייה, על הממשלה, על אגד. החשש האופייני מפני השינוי היה השורה התחתונה של השיחות שקיימתי.

אני הייתי משוכנע שהם טועים, ושמוכרחים ללכת קדימה עם תחנה חדשה ומודרנית. לא העליתי על דעתי מה מצפה לנו בתחנה החדשה. לא העליתי על דעתי שגם אני אצטער על הוצאת הישן מפני החדש.

בתום ימים אחדים היה בידיי חומר שיכול היה להספיק לספר בהיקף בינוני. הייתי חייב להפריד בין הבר לתבן, כדי שגודל הכתבה לא יהיה בלתי סביר, וכדי שהמאמר הראשון שלי בעיתון לא יהיה, מה שכינו בעיתון, "פלאכטה" (כתבת ענק שכולה גיבוב מילים).

כתבת צבע מתאפיינת בכך שמותר לעסוק בה גם בהרבה תבן, כי הסיפור המובא בה לא חייב להסתיים במסר, ואמירה מעניינת של מוכר כעכים בתחנה ראויה לפרסום יותר מאשר ניתוח של מומחה תחבורה על הצורך בתחנות כאלה ועל יעילותן. ישבתי לילה שלם וערכתי את עצמי, עד שלפנות בוקר סיימתי את המלאכה בעיניים טרוטות. הדפסתי את הכתבה והבאתיה למערכת.

זה נשמע קצת מוזר בעידן שבו יכול עיתונאי שלא לדעת את כתובת המערכת שלו, ולהעביר באינטרנט את כל הגיגיו, אבל בשנות ה־60 שום דבר לא היה וירטואלי. הקשתי בהתרגשות על דלתו של ד"ר גוטהלף ומסרתי לו את המאמר הראשון שלי. הוא הבטיח לקרוא בהקדם, והכתבה פורסמה אחרי יומיים. היא זכתה לתגובה נלהבת של אבי.

לימים התברר שהעורך ראה באמת למרחוק. רק ב־18 באוגוסט 1993 הועברו רוב האוטובוסים והמוניות מהתחנה הישנה אל התחנה החדשה. רק ב־31 ביולי 2009 הועברו תחנות האוטובוס האחרונות לתחנה החדשה, שהתיישנה בינתיים - והוחל בהריסת התחנה הישנה.

פרידתי המוקדמת ממנה התבררה כברווז עיתונאי...

אברי גלעד: "אצלם שיח ההפלות זה כמו שיח ביבי־בנט פה: חוסר סבלנות לשמוע, הטחת מילים קשות, ללא ניסיון להבין מה באמת מרגיש הצד השני" 

לפני שלוש שנים בדיוק קיבלתי הצעה שלא ניתן לסרב לה. לכתוב כאן, ב"ישראל היום". לא סירבתי, ובטור הראשון שלי כתבתי על נושא שעניין אותי אז וגם היום. הפלות. אז היה בדיוק קמפיין של עמותת אפרת, שבגדול מביאה לי את הסעיף, עם שלטי חוצות נוגעים ללב שאמרו "בגלל כסף לא מפסיקים חיים" וגם ש"על הפלה תצטערו כל החיים".

וכך כתבתי: "הקמפיין נגד הפלות הוא לא מוסרי. הוא משתמש בטיעונים רגשניים ומציע תמיכה קצרת מועד כדי שנערות ונשים לא ישקלו באופן רציונלי את השלכות הלידה באופן לא מתוכנן, שלא על פי רצונן, שלא על פי יכולותיהן. כאילו לגדל אדם מהנשימה הראשונה שלו ועד שיעזוב את הבית, וגם אחרי, לא דורש מוכנות רגשית, בשלות, קשב, אלא מסתכם בציוד. כאילו אין לתינוק זכות להיוולד למשפחה שמצפה לו, שכמהה לו, שמחכה לו בכל ליבה".

אני חוזר למאמר ההוא עכשיו כי בזמן האחרון נכנסתי חזק לתוך הדיון הציבורי הסוער באמריקה על סוגיית ההפלות. פחות מעניין אותי הפן המשפטי, יותר מעניינים אותי סוגי הטיעונים שבהם משתמשים השותפים לשיח האלים והמקטב הזה. אצלם שיח ההפלות זה כמו שיח ביבי־בנט פה: חוסר סבלנות לשמוע, הטחת מילים קשות, ללא ניסיון להבין מה באמת מרגיש הצד השני. אם אתם לא בזה, אתמצת לכם מה שקורה שם, ואם אכן יבוטל שם פסק הדין המאפשר הפלות, זה יגיע גם לכאן, ובגדול.

טוענים וטוענות התומכים בהפלות שיש לאישה זכות על גופה, ומכיוון שהעובר הוא חלק מגופה באופן זמני, ומשום שאינו אוטונומי וניזון ממנה, יש לנושאת האדם הבראשיתי ברחמה זכות להחליט על חייו. הטיעון הקלאסי. אלא שכמו כל קלאסיקה היום בעולם המוקצן שאנו חיים בו, יש התפתחות בטיעונים הליברליים־פרוגרסיביים. אם פעם היה מקובל שניתן לעשות הפלה כל עוד לעובר אין דמות אדם והוא אינו שלם, כלומר הוא עדיין צביר תאים בהתפתחות, היום יש תזוזה רצינית. יש מבין מחייבות ההפלות הטוענות שיש לאפשר הפלה עד ממש לפני הלידה בחודש תשיעי, כלומר זה בסדר להרוג אדם מושלם במעי אמו, וראיתי במו עיניי מפגינה למען הפלות שאמרה בדעה צלולה, לפחות בעיניה, שיש לאפשר הפלה גם לאחר הלידה, כל עוד התינוק ניזון מאמו.

מצד שני עומדים השמרנים, הדתיים למיניהם, שאחד ממוביליהם הוא היהודי כוכב התקשורת בן שפירו, איש מבריק, שטוענים שכל הפלה היא רצח, ובעצם מרגע שזרע פגש ביצית ונוצר איחוד, למעשה זהו אדם. אולי אדם לא מפותח, אבל גם תינוק שנולד הוא אדם לא מפותח, יש לו כמה שנים עד שיעמוד איכשהו ברשות עצמו, ומה השוני העקרוני בין זיגוטה (התא שנוצר מאיחוד זרע וביצית) לתינוק? שניהם שלבים בהתפתחות האדם. והם מוסיפים - אם היות העובר לא אוטונומי כפי שגורסים התומכים בהפלות, אז מה עם זקנים? נכים? קשישים? יש המון אנשים לא אוטונומיים. האם מותר להרוג גם אותם?

הבעיה בשיח מקוטב היא שאדם מאוזן לא מוצא עצמו בתוכו. שתי הדעות בעניין ההפלות הן עמדות קצה, ואני לא מרגיש מיוצג בשיח הזה. אני בעד הפלות כשצריך, אני בעד אחריות זוגית לפני שמגיעים לשלב ההפלה, אני חושב שמסירת ילד שלא הופל לאימוץ היא בעייתית לא פחות מהפלה, גם לאם המוסרת וגם לתינוק הגדל כמאומץ, וזה על פי מה ששמעתי כאב לא פשוט בפני עצמו.

ככה חשבתי אז, וכך אני מרגיש היום. ושנזכה להביא רק ילדים רצויים. שבת שלום.

עירית לינור: "את הטור כתבתי בכתב יד ושלשלתי אותו לתיבת דואר בבית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב, ומשם שיגרו אותו למערכת בגבעת שאול בירושלים"

האדישות המשועשעת שמעורר בי טורצ'יק הביכורים שפרסמתי מתאימה ככל הנראה למידת חשיבותו בחיי. הוא אפילו לא ביכורים אמיתיים, כי כעשר שנים קודם לכן הצלחתי להשחיל שיר ל"מעריב לנוער". ואותו, בניגוד לטור הזה, אני אפילו חצי־זוכרת בעל פה. כלומר, אני זוכרת שני בתים מתוך שלושה - בהנחה שהיו שלושה בתים. אולי היו ארבעה.

"כותרת ראשית" היה שבועון איכותי אך נידח, שעורכיו, ברוטציה, היו נחום ברנע ותום שגב, וכתבו בו במהלך השנים דורון רוזנבלום, גבי ניצן, נעמי לויצקי, דב אלפון ואחרים. הגעתי אליו באוקטובר 1986 בעקבות סדרת צירופי מקרים, שאף אחד מהם לא קשור ליכולת הכתיבה שלי.

את הטור כתבתי בכתב יד ושלשלתי אותו לתיבת דואר בבית "דבר" ברחוב שינקין בתל אביב, ומשם שיגרו אותו למערכת בגבעת שאול בירושלים. מתישהו עברה המערכת לרחוב לבנדה בדרום תל אביב, אבל גם המעבר וגם כישרונם המצטבר של חברי המערכת לא עזרו לו כשנפח את נשמתו בשנת 1988, בטרם מלאו שנתיים לעבודתי בו.

במהלך השנתיים הללו כתבתי את הטור "תדריך", כמה כתבות, כמה ראיונות, ביקורות טלוויזיה. אלה לא הצטברו לכלל רזומה מרשים דיו כדי שאמצא עבודה קבועה בעיתון אחר. עכשיו כבר לא הייתי סטודנטית קו נטוי מלצרית, כמו כל בנות גילי, אלא עיתונאית מובטלת. כיתתי את רגליי מעורך לעורך, ואני סבורה שחלטרתי ברוב עיתוני ארצנו. ההתרגשות הראשונית - ובהחלט היתה כזו - על הצלחתי לקושש טור בעיתון אמיתי, התחלפה במהלך השנים בהבנה שעבודה היא לא רק משהו שמשיגים, אלא גם משהו שאפשר לאבד. כמו בעולם המשעמם של המבוגרים.

התלהבות מביכורים דומה קצת להתלהבות מחתונות. הו, רגע קסום! הו, פריצת דרך! הו, יוהרת נעורים! אלא שלכל חתונה קדמו חודשים - אם לא שנים - של היכרות ובניית זוגיות. לשיר שפורסם ב"מעריב לנוער" קדמו מאות שירים שנכתבו למגירה, אחריו היו מאות אחרים - כולם שוכנים היום לבטח במטמנת אשפה כזו או אחרת ונמחקו מהמחשב. אחרי החתונה יש חיים משותפים וילדים ומשברי החיים, ולאף אחד לא אכפת אם סידורי הפרחים התאימו לצבע של המפות, ואם האורחים באמת התכוונו כשאמרו ש"זאת החתונה הכי מרגשת שהיינו בה". מה שכולם באמת חושבים הוא: "בואו נחכה כמה שנים ונראה".

אז חיכיתי כמה שנים וראיתי: טור בסדר, בסך הכל. אהבתי את הבדיחה על האמא הפולנייה.

אמנון לורד: "את סוג הכתיבה הזה, של תיאור המציאות בשטח מהזווית שלי, פיתחתי בהמשך כמה שיכולתי בימים שעבדתי ב"חדשות"'

מתברר שהתחלתי את הקריירה במרחק 50 מטר בקו אווירי מהמערכת שבה אני עובד היום. הייתי לקראת סוף השירות הצבאי, עדיין במדים. עברתי באותה תקופה מאיזה ג'בל בדרום סיני למפקדת היחידה באזור רמת השרון. היה לי זמן מדי פעם בערבים לעשות כתבה לשבועון שנכחד ונקרא "השבוע בקיבוץ הארצי".

צריך לעשות כאן מחווה לידידתי שכבר איננה, מרים עין דור ז"ל. היא היתה מבוגרת ממני בשנתיים או שלוש, אבל בגיל 25 כבר היתה ותיקה, בשיאה, והיתה עורכת של "השבוע". היא הכניסה אותי לכתיבה.

אני מניח שההצעה ללכת לגמר אליפות בתי הספר התיכוניים ולעשות מזה כתבה באה ממני. כל דבר וכל אירוע יכול להיות סיפור גדול אם אתה מתייחס אליו ככזה. אם אתה מרגיש הזדהות רגשית וכותב בחירוף נפש כאילו אין מחר.

אני יודע שעד היום יש אנשים שמחזיקים את הכתבה גזורה ושמורה במגירותיהם. בחוגים מצומצמים היא הפכה למיתולוגית. למשל, אצל אחד השחקנים מעין דור שמשמש עד היום מורה לספורט. אני חושב, מה קרה לשחקנים האלה?

באותם ימים מלחמת יום הכיפורים היתה כבר קרוב לשנה וחצי מאחוריי. לשחקנים הקיבוצניקים באצטדיון יד אליהו חיכה המסלול הרגיל. סיירת גולני, עוד מבצע גדול ועוד מלחמה. אחד מהם חזר בתשובה. הוא חווה מבפנים פרשה צבאית מודיעינית חמורה. בסך הכל הם שרדו.

בתמונה הגדולה נראה המאמן האגדי יוסי (בוילר) הררי, שאימן את הפועל עפולה. מקשיבים לו בחרדת קודש של הטיים אאוט שי מלכין (מימין), זהר קדרון (מגזית), איתן ראוף ואורי בן דוד.

אני אוהב כמה מהפרטים שהכנסתי לכתבה. פיני חוזז נכנס למגרש עם תיק אדידס ושתי נערות שמאבטחות אותו. כתבתי אז "חתיכות". כבר אז הוא היה כוכב בראשית דרכו בהפועל תל אביב. קלטתי מהסביבה התל־אביבית ביציעים שאריק איינשטיין הוביל את היריבה עירוני ד' לגמר האחרון שלהם כ־20 שנה קודם. כדי לקבל תחושת זמן - אריק איינשטיין הוציא רק כמה חודשים קודם את התקליט "סע לאט". אבל המשחק התנהל בתנאים יותר מודרניים ממה שרואים בסרט "עיניים גדולות", שגם הוא יצא באותה תקופה.

את סוג הכתיבה הזה, של תיאור המציאות בשטח מהזווית שלי, פיתחתי בהמשך כמה שיכולתי בימים שעבדתי ב"חדשות". אז הייתי כבר הרבה יותר מודע למציאות הקשורה לרקע חברתי או פוליטי או ביטחוני מסוים. הכתיבה עצמה העסיקה אותי. כתבה חיה גם על משחק נוער בכדורסל מחזיקה מעמד הרבה יותר מדיווח סנסציוני על איזה סקופ. היום המציאות התקשורתית כבר לא ידידותית לכתיבה כזאת.

היתה כתבה אחרת באותה תקופה, עם נושא כאילו יותר חשוב. הכל מהסביבה הקרובה של הקיבוץ. היא עסקה בצלם יהושע זמיר, שהוציא אלבום בשם "אני כורדי". יהושע שם את המזרחים ביישובי הגבול במרכז הפריים.

ועדיין, הכתבה על השחקנים הנערים, שאחד מהם הוא אחי הצעיר עמירם, מרגשת אותי יותר בגלל הדברים הקטנים והשוליים. לא היה פשוט לאתר את הכתבה, ומי שעשה זאת הוא ד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית.

אראל סג"ל: "אני זוכר בבירור את ההתרגשות, שלא לומר תחושת ההתעלות, כשראיתי את השם שלי מודפס בעיתון"

די מוזר לפגוש את הטקסט הבתולי שלך בעיתון. קצת כמו נשיקה ראשונה. מרגש מאוד, אבל רחוק ממושלם. ואם להודות על האמת, אני לפני הכל נבוך, מהשפה ומניבולי הפה, אבל גם אולי בעיקר מהסגנון הבוסרי.

אני יכול לזהות את עצמי בכתיבה, אבל אני רחוק מבשלות. הכתיבה פחות משוכללת, עמוסה מדי, מתאמצת מדי, אולם מצד שני, הדנ"א של הכתיבה ושל הפרסונה העיתונאית שלי כבר שם. הקו המנחה לאורך כל הקריירה.

הנה אני בטור הראשון שלי. אוהד בית"ר. ביביסט. ימני. השנה היא 1996 בעיתון "העיר" של רשת שוקן, תל אביב. בדף האחורי עוזי וייל עם שלום טוקשה ודוב הכותל, את מדור הספורט עורך ארי פולמן. מדור ספורט מבריק שלדעתי השפיע באופן מכריע על כתיבת ספורט בכלל, ועלי בפרט. עיתון "העיר" באותה עת, ואולי תמיד, היה מעוז של אולטרה־שמאלנים. ארי פולמן, שגיא כהן, רוגל אלפר וזהר וגנר כותבים. 

ואני בא לשם עם טור ראשון על בית"ר. מההתחלה ישר לפנים. לא נהייתי לעומתי. באתי ככה מהבית. אפשר אפילו למצוא בטקסט רמזים מטרימים לתיאוריית ישראל השנייה של אבישי בן־חיים האהוב. בטור הראשון שלי כתבתי על חלום הילדות שלי, להיות כורדי. 

אחרי שסיימתי את קריירת ההובלה בניו יורק, חזרתי לארץ כדי ללמוד קולנוע. תוך כדי הלימודים שלחתי מכתב לעורך "העיר", רמי רוטהולץ, ובתוכו קטעי פרוזה שכתבתי. רוטהולץ זימן אותי לפגישה ושאל היכן ארצה לכתוב. "ספורט", עניתי מייד. 

מדור הספורט של ארי פולמן הביא תרבות אחרת של כתיבה על ספורט. ספורט כמצע לדיון תרבותי, חברתי, פוליטי והיסטורי. ספורט שהוא לא רק ספורט. המדור המיתולוגי השפיע על רבים, ערוץ הספורט כמשל. אני חושב, אם מותר לי להעיד על עצמי, שלקחתי את הסגנון הזה ופיתחתי ושכללתי אותו לכיוונים נוספים.

לסיום, אני זוכר בבירור את ההתרגשות, שלא לומר תחושת ההתעלות, כשראיתי את השם שלי מודפס בעיתון. היבריס מזוקק. הלכתי ברחוב על ענן. הנה אני אדם חשוב. היום, אחרי מיליוני מילים ואלפי טורים שכתבתי, תחושת החשיבות של אז ממש מצחיקה אותי. 

חוסר ההלימה בין החשיבות האמיתית לגאווה האישית הוא פנומנלי. ביום שהבנתי זאת - הפכתי לכותב טוב יותר.