הצל שלי ואני: החיים הכפולים של אוהד קנולר

17 שנים אחרי האירוע, אוהד קנולר לא ציפה שדווקא צילום סצנת אקשן בטלוויזיה יחזיר אותו אל אחת הטלטלות הגדולות של חייו - תאונת צלילה שחווה מתחת למים, שבמהלכה לא הצליח לנשום והיה משוכנע שהוא עומד להיפרד בטרם עת מהעולם.

הטריגר לזיכרון הטראומטי התרחש בצילומי פרק הפתיחה של "כפולים", סדרת המתח של קשת 12, שעונתה השלישית הסתיימה השבוע. הסצנה שבה השתתף מתארת פיגוע כימי, שבמהלכו הוא ושאר הדמויות מתמודדים עם גז רעיל שמתחיל להתפזר בחדר וגורם למחנק עד אובדן הכרה.

"זה מצחיק לדבר על זה היום בצורה גלויה, אחרי ששנים לא סיפרתי את הסיפור לאף אחד", הוא מחייך. "לקח לי שנים להבין שיש בכלל מה לספר, אבל בצילומי הסצנה הזאת, שבה אנחנו מורעלים, הכל עלה לי".

ספר על התאונה.

"ב־2005, בקורס צלילה שעשיתי באילת, נגמר לי החמצן במכל. ידוע שבמקרים כאלה אתה לא חייב לעלות בחזרה לפני המים, אלא יכול להשתמש בבלון של הפרטנר שאיתו אתה צולל.

"אז הייתי אמור לקחת את צינור הנשימה של הפרטנר. הכנסתי את הפילטר לפה, וכשלקחתי נשימה ראשונה נכנסו לי מים לתוך הצינור. פתאום אני נושם מים, בעומק של 30 מטר. האינסטינקט, ברגע שאתה מכניס מים לגוף, הוא לנסות לנשום, לקחת אוויר. אבל הייתי בתוך המים, אז בלעתי כמויות מטורפות של מים.

"ניסיתי לעלות למעלה, אבל המדריך תפס והחזיק אותי חזק, מנע ממני לעלות. לא הבנתי מה קורה, רק קלטתי שאסור לי לעלות. המדריך כל הזמן מנסה לדחוף לי לפה את הפילטר עם הצינור, שאתחיל לנשום, וכל הזמן קורה אותו דבר - נכנסים לי מים, ואני זורק מעלי את הצינור ומנסה לנשום בלי זה. בשלב מסוים ראיתי על הפנים שלו שעוד שנייה הוא מוותר. הוא החזיק אותי ואני נאבקתי בו, ואני אומר לעצמי שאם הוא מוותר - אני בעצם מת.

"ידעתי שלעלות מהר למעלה זאת פעולה מסוכנת לצוללנים, והבנתי שאני למעשה עומד למות. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך, אולי שניות, אבל אני מבין שאין מוצא. אני זוכר את תחושת האובדן המוחלט, שאני אומר לעצמי, אוקיי, זה לא בידיים שלי יותר".

נשמע טראומטי לגמרי.

"ואז נזכרתי שאני אמור לעשות תנועת יריקה ברגע שאני מכניס את הפילטר לפה, וזה מה שמוציא את המים מהצינור ומאפשר לאוויר להתחיל להיכנס. ברגע של הוויתור הכללי פתאום זה בא אלי - ואז עשיתי את זה והתחלתי לנשום.

"אני מודה שהטראומה הזאת לא ממש ליוותה אותי בחיים. המורה שלי לליצנות בניסן נתיב, בוריס סבידנסקי, אמר תמיד שאם נופלים מטרפז חייבים לעלות עליו שוב מייד, אחרת לא חוזרים לזה בחיים. אז כבר באותו יום אמרתי למדריך הצלילה שאני רוצה לרדת לצלול. הוא היסס, ובשלב מסוים אמר שבלעתי מלא מים ושזה לא טוב לצלול מייד שוב. ראיתי שהוא נורא נבהל, אז לא ירדתי למים, ומאז לא חזרתי לצלול".

ושכחת מזה עד לסצנה ב"כפולים"?

"צילמנו, וכשהייתי צריך לשחק את החנק מהגז, פתאום חזרה לי התחושה. לדעתי, רואים שאני מסתכל ושואל את כולם מה קורה פה לכל הרוחות. זה בדיוק מה שהרגשתי אז, מתחת למים. ככה זה היה על הסט. מבחינתי, שיחקתי ממש את החוויה מ־2005".

לא היו לך פלאשבקים מהטראומה עוד קודם?

"כאמור, לקח לי כמה שנים עד שדיברתי על זה בפעם הראשונה בטיפול פסיכולוגי, ועוד כמה שנים עד שהתחלתי לדבר על זה עם אנשים באופן גלוי יותר. אפילו גרושתי נועה, שהיתה איתי בקורס באילת באותו זמן, לא ידעה מזה. לא סיפרתי לאף אחד. סיפרתי לה רק שנים אחרי שנפרדנו".

מנסה להבין כריזמה

ב"כפולים", שעוקבת אחרי קבוצת אזרחים שמוצאת עצמה לפתע במרכזה של פרשיית ריגול, מגלם קנולר פוליטיקאי בשם שימי דקל. "איש מאוד חכם, קצת על הטיקט של הפוליטיקאי העממי, אחד שלפעמים טועים בו", הוא מסביר.

ספגת השראה מפוליטיקאים בכנסת?

"כשעבדתי על הדמות של שימי היו לי בראש הרבה פוליטיקאים שהסתכלתי עליהם. לא כדי לחקות, אלא להבין את הכריזמה שלהם. למשל דודי אמסלם. הסתכלתי עליו הרבה כי הוא בז'אנר של הפוליטיקאי מהעם, שהכי מרשים בעיניי. כל דבר שלו מאוד מנומק. הוא כאילו מדבר פשוט אבל יודע מאוד להתנסח".

יש שיגידו שאמסלם משדר משהו וולגרי ואלים.

"אני חושב שהוא משדר משהו וולגרי כי עורכים אותו ככה. מוציאים במיוחד משפטים ספציפיים. אני עברתי על הקטעים הלא ערוכים שלו, ראיתי סרטוני יוטיוב שלו, והבנתי שהוא כאילו וולגרי - אבל בעצם לא. הוא מאוד מנומק, נואם נאומים ארוכים, שבדרך כלל בתקשורת מוציאים מהם משפט אחד.

"הוא מאוד בגובה העיניים, מספר בדיחות. יש לו הומור וכריזמה של החבר מהשכונה, של אחד משלנו. מצד שני, יש לו טיעונים כבדי משקל. עוד פוליטיקאי שהסתכלתי עליו היה גדעון סער, שבמובן מסוים הוא ההיפוך המוחלט של דודי אמסלם. ממנו לקחתי משהו מאוד קר, רובוטי, מחושב. כל מילה שיוצאת תוכננה היטב, כיוון אחר".

בעברו כיהן קנולר בעמדה ניהולית סמי־פוליטית, כראש ארגון השחקנים שח"ם, אבל אל תבנו עליו שייכנס באמת לביצת הפוליטיקה הישראלית.

"אני ממש לא מכוון לשם. אין שום סיכוי. אני לא חושב שהאופי שלי מתאים לפוליטיקה. נכון שבתפקידים ניהוליים צריך להיות קצת פוליטיקאי, אבל אלה צדדים שאני פחות טוב בהם. אנשים שעובדים איתי לא תמיד מודעים לזה, אבל אני תמיד פועל מהלב. הלב שלי נמצא שם אובר, וזה לא מתאים לפוליטיקאי. אם אתה לוקח כל דבר ללב - פוליטיקה היא לא המקצוע בשבילך. יצא לי להכיר פוליטיקאים שמאוד לוקחים ללב, והחיים שלהם לא כיפיים, זה סיוט".

מספילברג ועד גרמניה

הוא בן 45, גדל בתל אביב. "כבר בגיל 8 שרתי במקהלות אופרה של ילדים שעיריית תל אביב הקימה. שרנו 'כרמן', 'לה־בוהם' וכאלה. הבמה והמשחק היו תחביב שהפך לאט־לאט למקצוע. מאוד לאט", הוא נזכר.

בגיל 14 כיכב לצד חבריו בבית הספר לאמנויות בתוכנית הנוער "תופסים ראש" בטלוויזיה, ששודרה בסוף האייטיז ובתחילת הניינטיז. משם המשיך לתיכון תלמה ילין. בצבא שירת כלוחם בהנדסה קרבית, והיה מוצב גם בדרום לבנון. כשהשתחרר למד משחק בניסן נתיב.

את פרסומו הגדול קיבל בזכות התפקיד המכונן שגילם בסרטו של איתן פוקס מ־2002, "יוסי וג'אגר", לצד יהודה לוי. לאורך השנים שיחק באינספור הצגות, סדרות וסרטים, ובין השאר השתתף גם בסרטו ההוליוודי של סטיבן ספילברג, "מינכן", לצידה של איילת זורר. לצד עיסוקו במשחק יצר (עם שלמה משיח ורוני ניניו) את סדרת הטלוויזיה "כבודו", שזכתה לרימייקים ברחבי העולם, ובהם רימייק אמריקני (עם בריאן קרנסטון). כעת הוא מדווח בגאווה גם על רימייק גרמני.

היום בנך היחיד, פטר, שהוא בן 14, הולך בדרכך ובדרך של אמו, גרושתך נועה רבן, שחקנית בעצמה.

"פטר התחיל אפילו יותר מוקדם ממני. הוא הופיע בסרט 'סיפור על אהבה וחושך' של נטלי פורטמן, ששיחקתי בו ב־2015. נועה והוא שיחקו אמא ובן בסצנה קטנה".

אתה בעד הכניסה שלו למקצוע הלא פשוט שלכם?

"קודם כל, מי יודע אם הוא באמת ילך למקצוע הזה. אם תשאלי את פטר היום הוא יגיד לך שכן, אבל מי יודע מה יהיה. לגבי קשיים, בגיל שלו זה רק כיף. נכון שיש דברים לא פשוטים, כמו אודישן שנכשל, אבל זו התמודדות שיש בחיים בכל כך הרבה מקומות אחרים. ברור שיש הצד הכלכלי של תחום המשחק, אבל זה לא משהו שמדאיג אותי".

עוד לא יצא לכם לשחק ביחד.

"לא. יצא ששיחקנו יחד באותם דברים, למשל בסדרה 'המנצח', אבל לא היו לנו סצנות משותפות. חבל, כי אנחנו מדהימים יחד... הייתי שמח מאוד לשחק איתו".

"בא לי לחזור לבמה"

בתקופה שבה היה נשוי לרבן (הם נפרדו ב־2010, אחרי עשור ביחד; מ"כ) ירדה המשפחה להתגורר בדימונה, שם הקימו השניים תיאטרון. בהמשך, בשנים 2016-2012, כיהן כיו"ר ארגון שח"ם, וב־2019, רגע לפני פרוץ הקורונה, נכנס לתפקיד מנכ"ל תיאטרון גבעתיים. שם, בתקופה שבה נסגר עולם התרבות בכפייה, הוא גילה יצירתיות והמציא את עצמו - ואת התיאטרון שלו - מחדש.

"לנהל תיאטרון זה גם שיקול של פרנסה. אבל בשונה משח"ם ומהירידה לדימונה, את זה אני לא עושה בהתנדבות. יחד עם זה, אותי מניעים אתגרים. אצלי הכסף הוא צד משני בסיפור. הצד הראשי זה האתגר".

תקופת הקורונה סיפקה לך לא מעט אתגרים.

"נכון. מצד אחד אני שחקן בשנה שבה סגרו הכל, ומצד שני אני מנהל תיאטרון חדש שנסגר. מה עושים? אני מודה שהיו בזה גם מקומות של שבר. הכל היה סגור, אבל מצד שני היתה אפשרות לעשות דברים. היתה תקופה שבה רק מסעדות ובתי קפה נפתחו, אבל תיאטרונים לא. אז פתחנו בתוך התיאטרון בית קפה, וזה אפשר לנו לעשות הופעות בחוץ. היה מקסים.

"בית הקפה נמצא עד היום בניהול התיאטרון, ועכשיו, כשחזרנו לפעילות בימתית מלאה, אני בבדיקות לידי מי להעביר אותו. אני אוציא מכרז. בנוסף, באכסדרת התיאטרון תמיד הוצגו תערוכות, ובקורונה שינינו קצת גישה. ביחד עם האוצר דורון פולק וכל צוות התיאטרון, שמאוד מעורב ומעלה רעיונות, הבאנו טוויסט והלכנו לכיוון של גלריה 'פיין'. שמנו את האמנות במרכז".

הקורונה היתה הרסנית לאמנים רבים, ועל המעמד הזניח שקיבל עולם התרבות נכתב המון. ואחרי הכל, אתה מאמין שמצב התרבות בישראל לא חמור כל כך.

"אני מאוד מעורב בנושא בשנים האחרונות, ואני יודע להגיד שתקציבי התרבות בארץ עלו בטירוף בשני העשורים האחרונים. מה שהמדינה משקיעה בתרבות עלה מאוד. אפשר להתווכח אם זה עלה מספיק, אבל עדיין עלה מאוד. אני לא מבטל את הקולות שטוענים אחרת, ומובן שאי אפשר להתווכח עם מי שפרנסתו נפגעת, אבל בתפיסה שלי, בכלל בחיים, אתה מייצר בכלים שיש לך".

גם אתה ראית את הגרפים שהציבו את התרבות במקום האחרון.

"ברור שראיתי. גם אני נפגעתי כשחקן, אבל איגוד השחקנים דאג בתקופה הזאת להרבה אנשים. יש אמנים שלא שרדו, וזה כמובן עצוב מאוד. כמנהל מוסד תרבות, דווקא במצבים האלה אפשר היה לראות שהתרבות יכולה להמשיך לפעול כמעט בכל תנאי. תרבות צריכה תמיד לדעת למצוא לעצמה את הנתיב. אחרת זה אומר שמשהו לא נכון, ושקצת התרגלנו לנוחות. אסור להיות נוחים מדי".

במסגרת תפקידו כמנכ"ל תיאטרון גבעתיים היה קנולר גם האחראי להפיכת המקום לבית תרבות יוצר. לצד הפקות והצגות שמתארחות בו משאר התיאטראות בארץ, הפיק התיאטרון לאחרונה שתי הצגות חדשות.

ההצגה הראשונה היא "מועדון חברות", מאת גליה כהן־יונס ובבימוי טל וניג, שעוסקת במצבן של בנות זוג של חיילים שנהרגו בעת מילוי תפקידם, וש"מעמדן" בסצנת השכול אינו ברור; ההצגה השנייה היא "צירים", שביימה עדי גילת, אירוע תיאטרלי שמתרחש במשרד היי־טק יוקרתי בתל אביב, בנוכחות 50 צופים בלבד, לפי מחזה מאת מייק ברטלט, בכיכובן של יעל שרוני ועינת הולנד. במהלך ההצגה נודד הקהל בין חדרי המשרדים, ביחד עם השחקניות.

"תפקידו של מוסד תרבות הוא לייצר פעילות", הוא פוסק. "אני חושב שהעידן החדש של מוסדות התרבות הוא הרבה יותר היברידי, לא דיסציפלינה אחת וגמרנו, אלא כמה שיותר. אם אתה רוצה לגדול כלכלית אתה חייב עוד אופציות. זה נכון לגבי כל עסק. אני זוכר שקראתי ראיון עם המיליארדר חיים סבן. שאלו אותו מתי היתה הפעם הראשונה שהוא הרגיש אדם עשיר, והוא ענה שזה קרה כשהוא עבד כאמרגן של להקות. ביום שהופיע עם הלהקה שהוא מנגן בה, ובמקביל ידע שבמקום אחר להקה נוספת שלו מופיעה - הוא הבין שהוא עשיר.

"זה נורא נכון בעיניי גם בחיים. אז יש לנו ערבים מלאים בפעילות בכל מיני אתרים, במשרד ההיי־טק, בבית החייל וגם אצלנו, וזאת תחושת סיפוק. אני רוצה לשמור על רצף של יצירה מקורית. כרגע יש לי בתיאטרון צוות קטן של אנשים, אז זה יקרה לאט - אבל זה יקרה".

יש לך מחשבות לחזור לשחק על הבמה?

"בא לי מאוד. לפני שהגעתי לתיאטרון גבעתיים שיחקתי בהצגה 'מכתב לנעה', שירדה אחרי הקורונה, ואני רוצה לחזור לבמה, אולי אפילו בתיאטרון גבעתיים עצמו. עוד לא ישבתי לשיחה רצינית על האפשרות הזאת, אבל היא בהחלט קיימת מבחינתי".

"יש קולות שהוחנקו"

קנולר ידוע כמי שמשתייך לצד הימני של המפה הפוליטית בישראל. בעבר לא נרתע מהשמעת דעותיו הנחרצות, גם אם הדבר משך אליו לעיתים אש וסימן אותו בין האמנים הימנים הבודדים שמדברים ללא חשש.

"הדעות הפוליטיות שלי לא השתנו אף פעם, אבל כשאני מעלה היום פוסט - זה לא נעשה ללא היסוס. אני מאוד מהסס, ומה שרואים זה אחרי פילטרים. לפני כמה שנים עשו סרט דוקו בנושא חופש הביטוי בארץ, והיוצר, שאני לא זוכר מי הוא, פנה אלי לראיין אותי. הוא שאל אם לדעתי חופש הביטוי במדינה הידרדר.

"זה היה בתקופת מירי רגב, שכיהנה כשרת התרבות, והתזה היתה שחופש הביטוי בארץ נפגע. אמרתי לו שבעידן שבו יוצא לאור עיתון כמו 'ישראל היום', חופש הביטוי לא נפגע אלא כנראה משתפר, כי פתאום יש עיתון מרכזי שמשמיע קול שלא הושמע. אני חושב שזה המובן מאליו שצריך להיאמר.

"יש קולות שהוחנקו ולא נשמעו הרבה לפני צנזורת מירי רגב. התקשורת היתה ריכוזית, אז אני חושב שיש פה מגמת שיפור. אני שמח שקולות אחרים הגיעו למיינסטרים. אני מקווה שזה ימשיך ככה".

ועדיין התפיסה הרווחת היא שרוב האמנים משתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, ואתה נתפס כמשהו נדיר.

"אני הרבה פחות נדיר ממה שזה נראה כלפי חוץ. יש כאלה שפשוט לא מתבטאים".

למה? מפחדים שישלמו מחיר? שהעבודה שלהם תיפגע?

"לא צריך לפחד, ואני בכלל לא מתייחס ככה אל העולם. אתה לא צריך לפחד שיקרה לך משהו או שתעבוד פחות, זאת בכלל לא הנקודה. יש פשוט את המחשבה שאומרת 'למה לך להסתבך ולהיות יוצא הדופן?'. הרבה פעמים יש מחשבה למה לי בכלל לפתוח את הפה".

כשחקן, הרגשת אי פעם שהעבודה שלך נפגעה בגלל הדעות הפוליטיות שלך?

"את לא שואלת את הגורם הנכון. אני לא יודע מהן הסיבות שבגללן אני לא מתקבל לתפקיד, ואף אחד בחיים גם לא יכול להגיד את זה. אבל הדבר הזה, שבגלל דעות עושים דה־לגיטימציה למקצועיות שלך, את יודעת שהוא קיים. ומבחוץ נורא קל לראות את זה".

חיבור בטיול בר־מצווה

אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז תל אביב, לשם מגיע קנולר חמוש בשיער משובץ בגווני בלונד, שאריות מתפקידו כאריק שרון בהפקה הבינלאומית "גולדה". מדובר בסרט שצולם באנגליה ויגולל את סיפור חייה של ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בגילומה של השחקנית הבריטית עטורת הפרסים הלן מירן. בקאסט משולבים גם ליאור אשכנזי, דביר בנדק ורמי הויברגר.

כאן, בקפה הביתי של קנולר, גם נולדה האהבה החדשה בחייו: אשת ההיי־טק אריאלה גנין, שעימה הוא מנהל זוגיות בשנה האחרונה.

"מי התחיל עם מי? זה נתון במחלוקת", הוא מחייך. "אני מניח שאני התחלתי איתה, וזה פשוט מאוד זרם. היא בת 30, מהנדסת תוכנה בחברת היי־טק". השניים עדיין לא איחדו כתובות, אבל לדברי קנולר, "זה לגמרי הולך לשם. מצאתי מישהי שאני מאוד אוהב. אני רוצה עוד ילדים, והיא בחורה מהממת. כן, אני מאוהב".

החיוך שלו הופך לנוגה כשאנחנו מדברים על אביו בן ה־80, ניסן, שסובל מדמנציה. "בעקבות הקורונה מצבו הידרדר סופית, ובשנה האחרונה הוא נמצא במוסד מקסים ביפו. אנחנו מאוד קרובים זה לזה, וזה קשה. אני אומר שאני מתגעגע אליו, אבל הוא חי, והוא לידי.

"הוא כאילו מזהה שבא אליו מישהו אהוב, אבל לא ממש מדבר. אני מחייך אליו והוא מחייך בחזרה. ביום ההולדת האחרון שלו הנחתי עליו ראש, והוא ליטף אותי רבע שעה. ואז שמתי מוזיקה משנות ה־50, שירי קאנטרי, דברים שהוא עצמו היה מוריד גיטרה מהבוידעם ומנגן לנו. שמענו את המוזיקה - וזהו. היה סבבה. הוא איש מאוד חכם שהיה לי כיף לדבר איתו, והדבר הזה כבר איננו.

"מצד שני, בשבוע הבא אני נוסע עם פטר לאיטליה, לטיול בר־המצווה שנדחה בשנה בגלל הקורונה. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי מאבא שלי הוא מטיול שעשינו יחד בספרד. באיזשהו מקום אני מרגיש שדרך הבן שלי אני אתחבר עוד פעם לחוויה של להיות עם אבא שלי".

Maya19.10@gmail.com