אין שבוע בלי עזה. השבוע היה רווי איומים כי פקעה הסבלנות, ותגובה קשה מחכה מצד ישראל. עד כדי כך, ששר הביטחון ליברמן הסתכן בהפיכתו לבלתי רלוונטי.
הבלבול בהתייחסות לרצועת עזה נובע מהקונפליקט הישן והמוכר כל כך בישראל - בין הבטן לראש, והמרחק בין המוח לאזור החלציים. אמרו פעם שאצל יוצאי סיירת מטכ"ל התווך בין שני החלקים הנ"ל בגוף הוא קצר. הראש אומר: יש יעד אסטרטגי חשוב ביותר, אולי ברמה דומה להתנתקות. והיעד הוא ההתנתקות האפשרית עכשיו, בין שני חלקי הרשות הפלשתינית. ניתוקה של עזה מבחינה כלכלית ומדינית מהרשות הפלשתינית הוא תקדים משמעותי שיכול להוביל לתקדימים נוספים גם בשטחי יו"ש. האם כדאי לקלקל את זה משום שיש הרגשה של אובדן הרתעה והשפלה בהתנגשויות הבלתי פוסקות של אינתיפאדת הגדר?
אם ההסדרה מדשדשת ולא יוצאת אל הפועל, צה"ל נשאר לכוד בדינמיקה של עימות שדומה באופן מצער לתקופת המלחמה המוגבלת ברצועת הביטחון בשנות ה־90, מול חיזבאללה. ארגון הטרור יורה אמנם פחות על היישובים האזרחיים, אך מטריד אותם ומתיש את האזרחים וגם את צה"ל ברצועת שטח מוגבלת. צה"ל לא מצליח להגיע להכרעה ומתיש את עצמו. אינו מוצא נוסחה לפעילות שתגבה מחיר מרתיע מהצד השני.
הירי לעבר באר שבע השבוע נפל לידי ישראל כפרי בשל. אם סיפור ההסדרה יצליח בסוף, היה מועיל מאוד לנצל את ההזדמנות כדי לנטרל ולהשמיד את אותם מאגרי רקטות הרסניות לטווחים הקצרים דווקא. לא בטוח ששווה להסתער קרקעית על מנהרות ריקות.
מתמזגים אל המציאות: ביטול המיזוג בין "רשת" לערוץ 10 מרמז על הנזק שחקירות הפרקליטות הסבו לתקשורת
מבחינת התכנים המשודרים, לא נראה שיש משמעות לאין־מיזוג בין "רשת" לערוץ עשר. המיזוג בין שתי חברות התקשורת היה מלכתחילה דרך לנווט את הקריסה של האחרון. הוא היה אמור להתמוסס אל "רשת". אם המיזוג מבוטל, פירושו שהקריסה של 10 תהיה בהתרסקות. בשלב מסוים יאזל התזרים התקציבי מהבעלים - והוא ייסגר.
כמובן שעכשיו כולם שואלים האם כל זה קשור לרה"מ נתניהו? הפרשנים המובילים בערוץ - ומי שם אינו "פרשן מוביל" - בהחלט מעודדים את החשיבה הזאת. התשובה היא חד־משמעית - יש קשר. וזאת למרות שנתניהו פסיבי לחלוטין בתהליך, בעיקר משום שאסור לו להזיז שערה בכיוון.
הקשר לחקירות הוא באפקט הכללי המרתיע שיש להן על שוק התקשורת ועל פוטנציאל ההשקעות בערוצים המקומיים. בלי קשר לנתניהו, כמה אנשי תקשורת בולטים ביותר נפגעו קשות בתהליך החקירות המזעזע. חקירות המשטרה בהובלת הפרקליטות היוו את הפיגוע ההיסטורי החמור ביותר נגד התקשורת הישראלית. כאשר ארנון מילצ'ן הופך לחשוד בפלילים, בעצם רק מתוך רצון לחסל את רה"מ, והבעלים של "ידיעות אחרונות" נוני מוזס חשוד באחד התיקים הבולטים, וכאשר שאול אלוביץ' נזרק למעצר במשך כמה שבועות ולמעשה בבת אחת הוא מחוסל מבחינה עסקית - אין סיכוי שטייקון חו"ל ירצה אפילו מטעמים אידיאולוגיים להסתבך באיזושהי הרפתקה תקשורתית בישראל. המיליארדר לן בלווטניק, שהוא אחד המשקיעים בערוץ 10, ככל הנראה לא יזרים עוד כסף לערוץ, וכך גם אביב גלעדי. אפשר לשער שגם בלווטניק, ששמו הוזכר בחקירות, איבד את החשק להסתבך בישראל.
אפשר לקבוע כי גם הדמוקרטיה נפגעה בתהליך. לאו דווקא בגלל שערוץ טלוויזיה אחד עומד להיסגר. אלא משום שההשתוללות של המשטרה והפרקליטות בחקירות נתניהו וכלי התקשורת, הפכה את הכתבים העוסקים בנושא לשפוטים של המשטרה. אם לא היו כך עוד לפני כן.
התחושה היא שהאוליגרך היחיד שעשה עסק טוב בהשקעה התקשורתית שלו היה ליאוניד נבזלין. ההשקעה ב"הארץ" הקנתה לו חסינות. אף אחד לא נוגע בו. יש גם כאלה שמעריכים כי החמרת העונש נגד נוחי דנקנר מקרינה בצורה שלילית כלפי חוץ. היא נתנה סיפוק ליצר הנקם, אך אינה מעודדת בלשון המעטה אנשי עסקים להיכנס ליקום הישראלי.
העיוות החמור בתקשורת הטלוויזיונית הוא כמובן שהתקציב המובטח לתאגיד "כאן" הוא בסך כמיליארד שקל. פרופ' אילן אבישר אומר שלפני הפיצול של ערוץ 2 היו שני הערוצים המסחריים - 2 ו־10 - צריכים להתחלק בהכנסות של מיליארד שקל מפרסום, לפי הרייטינג. לאחר הפיצול המיליארדר של הערוצים המסחריים התחלק לשלושה, ואם ערוץ 10 זכה בעבר ל־10 אחוזי רייטינג בחדשות, אחרי הפיצול הוא הצטמק ל־6 אחוזים.
רבים במה שמכונה "הימין" לא מזילים דמעה. אבל באופן אובייקטיבי, ערוץ 10 היה הוגן יותר בכיסוי הפוליטי שלו ממתחריו, למרות שבממד האידיאולוגי הוא היה סמל השמאלנות של השבט הלבן. אלה שהרגישו מאוד לא נוח מהתחקירים של רביב דרוקר על נתניהו וכביסת המשפחה לאורך שנים ארוכות, פשוט נמנעו מצפייה בערוץ. אבל כאשר דרוקר הגיש את "הקברניטים", הסדרה המרתקת שלו על ראשי הממשלה - השתנו לפתע הרגלי הצפייה.
נראה שהפטנט האמריקני של ערוצי טלוויזיה ועיתונים שנבנים מההיסטריה האנטי־טראמפית לא מצליח בישראל. מה שרייצ'ל מאדו עושה בארה"ב, כנראה לא ניתן ליישום בישראל. השוק קטן מדי. היה מתבקש שעתה יגיע מושיע מעבר לים, אבל ספק גדול אם זה יקרה.
בשנת 2011 ליבתה התקשורת את "המחאה החברתית" עד כדי כך שבעלי ההון בישראל נתקפו בפחד, כי כל מי שבלט קצת מעל לשוחה קיבל בראש. כתוצאה מכך ירד נפח הפרסום בטלוויזיה ובעיתונים בעשרות אחוזים, והתקשורת גילתה שירתה לעצמה ברגל, אם לא למעלה מכך. אותם חלקים בתקשורת שליבו את חקירות התיקים שבהם מעורבים נתניהו וטייקוני תקשורת גדולים, מגלים שההיסטריה הזאת מרחיקה היום משקיעים פוטנציאליים.
השבטים הסמויים מן העין: מחקר אמריקני חדש דוחה את החלוקה הדמוגרפית ומחלק את ארה"ב לקבוצות של "אמונות יסוד" • התוצאות מרמזות גם על ישראל ועל "הרוב המותש" של תקופתנו
תופעה שרק מעטים זיהו אותה לפני 10 או 15 שנה, הפכה בשנה־שנתיים האחרונות למשבר גלוי שמדאיג את ההנהגה בישראל ואת ההנהגה היהודית בעולם. זו הקריסה הפנימית המהירה של יהדות אמריקה, להוציא חלקים מסוימים שאינם חלק מהתהליך.
מחקר חדש שממפה את הציבוריות האמריקנית עשוי להעניק הסבר פשוט, אבל מטריד, לקרע המתהווה ממש מול העיניים בין יהדות אמריקה החילונית והרפורמית לבין מדינת ישראל. המחקר לא מתייחס בכלל ליהודים. זהו ניסיון למיפוי מחדש של החלוקה השבטית של הפוליטיקה האמריקנית, וכבר זכה לכיסוי נרחב במגזינים היוקרתיים בארה"ב. הכותרת שלו היא "השבטים הנסתרים", והחוקרים קודחים בו דרך הקיטובים המקובלים שלטענתם אינם רלוונטיים ואינם אמיתיים; הם דוחים את החלוקה הדמוגרפית והאידיאולוגית של ימין־שמאל, גברים־נשים, הומואים, שחורים־לבנים, אסיאתים־לטינים, והחלוקה המעמדית.
החוקרים (סטיבן הוקינס, דניאל יודקין, מרים חואן־טורס וטים דיקסון) מצאו שמתחת לחלוקה הרגילה מסתתרות שבע קבוצות "המוגדרות על ידי אמונות יסוד ולא על ידי הדעות הפוליטיות שלהן, הגזע, המעמד או המין". המניע שלהם לחקור את "השבטים הנסתרים" יישמע מוכר לכל ישראלי: "חילוקי הדעות באמריקה הפכו לשבטיות בצורה ממש מסוכנת, והמחלוקות האלה מתודלקות על ידי תרבות של התפרצויות זעם והתקרבנות נפגעת".
"המתחים האלה מרעילים יחסים אישיים", קובעים החוקרים, "ואוכלים כל חלקה טובה בפוליטיקה ומסכנים את הדמוקרטיה".
הצוות של "השבטים הנסתרים" יוצר חלוקה חדשה לשבע קבוצות: הפרוגרסיבים הפעילים (שמאל קשה), ליברלים מסורתיים (שמאל מתון), ליברלים פסיביים, בלתי מעורבים פוליטית, מתונים, שמרנים מסורתיים (ימין) ושמרנים אדוקים (הימין הדתי או הקיצוני).
המחקר מאשש את מה שרבים משערים: שתי קבוצות הקצה, הפרוגרסיבים והשמרנים האדוקים - שולטים בשיח הלאומי. קבוצת השמאל הקשה מחזיקה כ־8 אחוזים מהאוכלוסייה והימין הקשה כ־6 אחוזים. לדעתי, החלוקה משקפת מציאות דומה גם בישראל, אבל אפשר לשער את ההבדלים.
פרשת מינוי השופט קבאנו היא כנראה דוגמה קלאסית. גם הדיון בבג"ץ בלארה אל־קאסם מוכיח את כוחה של קבוצת השוליים החזקה משמאל לכפות את רצונה. זאת בעוד 85 אחוזים מהחברה משוועים לגמישות ופשרה. השליטה בשיח הלאומי, פירושה שליטה בכלי התקשורת המרכזיים המעצבים את דעת הקהל. למשל, המחקר מצא כי 80 אחוזים מהציבור האמריקני רואים במשטר ההתנהגות והמחשבות של "הפוליטיקלי קורקט" כבעיה; ואילו אותם 8 אחוזים שמהווים את קבוצת הפרוגרסיבים אינם רואים בכך בעיה - אפשר להניח שהם אלה שמנהלים וקובעים את משטר הפוליטיקלי קורקט.
מבחינה סוציולוגית, המאפיין העיקרי של הפרוגרסיבים הוא שרובם לבנים, בעלי רמות הכנסה גבוהות ורמת השכלה גבוהה. הם מצטיינים בדעתנות פוליטית וכששואלים אותם על התחביב שלהם הם עונים: "פעילות פוליטית". לא צריך לחקור ולחפור יותר מדי כדי להסיק שאלו המאפיינים של היהודים החילונים; הם שייכים לקבוצת הפרוגרסיבים השמאלית, ואם לא ממש פעילים בתוכה - הרי הם מושפעים ממנה.
בתוך משטר הפוליטיקלי קורקט יש סט שלם של אמונות ידועות, גם ממקומותינו. אלא שבעשור האחרון ישראל או יותר נכון האנטי־ישראליות הפכה לאחד מעיקרי האמונה של הפוליטיקלי קורקט. המחקר מאפיין אותם כמי ש"נרתעים מלאומיות ויש להם גישה אמביוולנטית לגבי תפקידה של אמריקה בעולם" (הם עוד יחסית פטריוטים בהשוואה לשמאל הישראלי). "הם נוטים פי שלושה יותר מהאחרים להרגיש שהם 'מתביישים להיות אמריקני'".
העיר את המצביעים החילונים בירושלים? עופר ברקוביץ // צילום: מרים צחי
השערה מושכלת: כשיהדות ה"ניו יורק טיימס" (כולל רון לאודר, מייקל שייבון ופיטר ביינרט) מאמצת את האנטי־ישראליות והאנטי־ציונות - היא עושה זאת לא משום שחבריה יהודים שיש להם ביקורת על "הכיבוש" או על רחבת הכותל, אלא משום שהם חלק מהשבט הפרוגרסיבי שחרת על דגלו את התמיכה בפלשתינים ואת ההתנגדות לישראל.
החוקרים בפרויקט קובעים שהחלוקה לשבעת השבטים מלמדת באופן המדויק ביותר על הדעות השונות בכל תחום. "להבין לאיזה פלח אדם שייך, יכול ליצור את העדשה הטובה ביותר לחיזוי ההשקפות הפוליטיות שלו - הרבה יותר מאשר הקטגוריות הדמוגרפיות הרגילות", קובע המחקר. הוא גם קובע שה־85 אחוזים של הציבור המשתרעים בין השמאל המתון (ליברלים מסורתיים) ועד השמרנים המסורתיים (ימין) מאוחדים בהרבה מהשאיפות שלהם והם מוגדרים כ"רוב המותש".
עצמאי בלב הכיכר: עופר ברקוביץ' מועדף על ידי הירושלמים כי אינו מזוהה עם כוח פוליטי ברמה הארצית. כעת ניתן לראות אם יוכל לעבור מפוליטיקה אופוזיציונית לכורסת ראש העיר
למי שמסתובב ברחובות של מרכז ירושלים יש סיכוי לפגוש בהולך רגל ששמו עופר ברקוביץ. לי זה קרה כבר פעמיים. זה לא מקרה, משום שהוא ירושלמי אמיתי להבדיל ממועמדים אחרים לראשות העירייה. היתרון של ברקוביץ על פני המועמדים האחרים נובע מאחד הכללים של הפוליטיקה המוניציפלית ב־25 השנים האחרונות: רוב הציבור מעדיף מועמד עצמאי. כזה שאינו מזוהה עם כוח פוליטי מפלגתי ברמה הארצית. וברקוביץ הפך למותג הפוליטי העצמאי הבולט בשטח.
המתחרה שלו, זאב אלקין, מזוהה מאוד מבחינה פוליטית. הוא נוחת ממשבצת של שר מטעם הליכוד, ונתמך בעיר על ידי הליכוד ורה"מ נתניהו. זה המלכוד של אלקין, וקשה גם בנימוקים הרציונליים שהוא מספק לבוחרים להשתחרר ממנו. כמותג פוליטי הוא לא מספיק מוכר ומזוהה בציבוריות הירושלמית. הוא חסר קיום עצמאי. מאידך, בלי הכלונסאות הליכודיים ובלי הצילום המשותף עם נתניהו, הוא לא היה מגיע אפילו לאותה תמיכה של 16 אחוזים שבהם הוא זוכה היום.
ברקוביץ חזק מהצפוי, אבל השאלה אם מספיק חזק כדי להיבחר. "מקור ראשון" גילה לנו לפני שבוע שסבא שלו ואבא שלו היו בימין. האם "התעוררות" הצליחה להעיר את פוטנציאל המצביעים החילוני? רק הופעה מאוד חזקה שלו בסיבוב הראשון תוכל לכפות על חלקים בציבור הימין והימין הדתי לחבור אליו. בשנותיו בעירייה ברקוביץ לא ניהל פוליטיקה של זכייה בשלטון; אלא באופן ברור זו היתה פוליטיקה של מי שחותר להנהיג אופוזיציה חזקה.
ובכל זאת, לפני ימים אחדים, כאשר שוב נתקלתי במועמד הצעיר ברחוב, בפינת שמואל הנגיד ורחוב המעלות, ניגש אליו בחור חרדי צעיר. הוא דיבר על כל מיני תופעות לא נעימות ברחוב נרקיס, והיה נדמה לרגע שהוא מדבר אליו כאילו הוא ראש העיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו