בערב של יום הבחירות בארה"ב דיברתי עם ד"ר גדי טאוב, שנמצא כבר זמן מה במרכז הדיון הציבורי בתיבת התהודה של עיתון "הארץ". גם רענן שקד ב"ידיעות אחרונות" הוריד עליו את הארטילריה שלו. זה חודשיים לא חולף שבוע שלא מתפרסם מאמר התקפה נגד גדי טאוב, ולעיתים אף פעמיים ושלוש בשבוע.
האפקט הכללי הוא של ירי כבד אך מפוזר מאוד, בעוד טאוב עצמו הוא כמו צלף מדויק ומיומן, מערער בכל טור שלו ובכל פוסט בפייסבוק לבנה או שתיים בחומה האינטלקטואלית של השמאל. זה לא נעים. התקפה מהסוג של שלמה אבינרי, שהאשים את טאוב בהתנשאות ובהטעיה, היא מהסוג שמחסל יחסים. טאוב אומר, שהמתקפה של נסים קלדרון גרמה לכך שהוא מתקשה להתרכז בקריאת הביוגרפיה היפה שלו על מאיר אריאל.
בסופו של דבר, התותחים הכבדים של השמאל, כמו זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שלפי טאוב זז הרבה שמאלה מעמדותיו בעבר, הם מאוד מיושנים. הם לא מסוגלים להסביר את עלייתו של הנשיא טראמפ, כמו גם כל הגל של המפלגות הלאומיות באירופה. אולי לא נעים להיות היום במקומו של טאוב - לחטוף את כל הניסיונות השיטתיים האלה לסמן אותו ולרסק את השם הטוב שלך - אבל מאחר שלא זכור בעבר מקרה כזה של התקפה מתמשכת וכל כך אינטנסיבית נגד אינטלקטואל שנטש (למעשה) את שורות השמאל, התוקפים הצליחו בעיקר לבנות את דמותו כמי שמסכן את המוניטין של הממסד האינטלקטואלי.
בדרך כלל, קל לכותבים בשמאל לתקוף דמויות בימין שמהוות אובייקטים של שנאה, דוגמת אורן חזן, דוד ביטן או מירי רגב. אבל התחושה שהאינטלקטואלים והתיאורטיקנים של השמאל מפגרים מאחור אחרי המציאות, ואחד משלהם מחסל אותם במגרש שלהם, היא בלתי נסבלת.
טאוב מציג לפחות הסבר אחד, חלקי אבל מקורי, לגבי מקור כוחו של הנשיא טראמפ - שהוכיח השבוע שהוא לא תקרית מצערת בהיסטוריה. ההסבר שנותן טאוב בניגוד לדעתם של שטרנהל, אבינרי ובלטמן - תקף ורלוונטי. אז אפשר לראות את הבחירות הגורליות שנערכו באמצע השבוע גם כמשאל עם על טאוב.
טאוב, כזכור, העלה את התיאוריה שלפיה בעולם המערבי היום ישנה חלוקה בין מעמדות "נייחים" למעמדות "ניידים". הניידים הם תומכי גלובליזציה, ואינם דואגים לאינטרסים החברתיים והלאומיים של בני ארצם. הם מנסים לשמור על הכוח השלטוני שלהם לא באמצעות בחירות אלא באמצעות המוסדות הבלתי נבחרים כמו מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת.
בקמפיינים של בחירות האמצע, התקשורת והדוברים הבולטים של המפלגה הדמוקרטית דחקו לשוליים את הנושא הכלכלי. זה גם מה שהתקשורת עושה בישראל. זה אולי הנושא החשוב, שבו טראמפ הוכיח כי יש ביכולתו לסובב את נתיב הספינה. למרות שרוב משתתפי ההפגזה נגד טאוב אינם מתמצאים בכלכלה, זה בכל זאת הפיל שניצב בחדר. אלמלא ההצלחה המדהימה של טראמפ להחיות מחדש את הכלכלה האמריקנית ולהעלות אותה על מסלול של צמיחה חזקה והורדה דרמטית של שיעור האבטלה, הנשיאות שלו היתה קורסת השבוע.
כישלון גלובלי: העידן הרב־תאגידי הקסים את שמעון פרס אבל בפועל פגע ב"בלתי מוגנים" - שהם רוב האנושות. וזו גם הסיבה להתגייסות הכסף הגדול לטובת הדמוקרטים
כדי להבין היכן ההצלחה של טראמפ והיכן הכישלון של האינטלקטואלים מהשמאל, כדאי לחזור לדבריו של לא אחר מאשר הנשיא המנוח שמעון פרס. פרס הפך באחרית ימיו למעריץ גדול של התאגידים הרב־לאומיים (המולטינשונל קורפוריישנס) והתייחס בביטול לתפקיד המדינה הלאומית, ולממשלות הלאומיות שאמורות לטפל בבעיות שבאופן מסורתי מעסיקות ממשלות, בעיקר בתחומי הכלכלה והביטחון.
הקטע מהראיון של פרס עם שלום ירושלמי ועימי משנת 2013 כבר צוטט פה ושם, אך יש טעם לחזור עליו, משום שהוא מבטא את הדבק הקונספטואלי המלכד בין האינטלקטואלים של השמאל לבין מנהיגיו הפוליטיים ומעמד העשירים. ממשלות, קבע פרס לפני חמש שנים, עומדות חסרות אונים, "מפני שהעולם נשלט קודם באמצעות הכלכלה ובאמצעות הביטחון. הממשלות הלאומיות. הן שלטו על קרקע. על קרקע אפשר לשלוט. משהמדע תפס את מקום האדמה – כל שליטה אבדה. בחור בן 27, מארק צוקרברג, עשה מהפכה עולמית גדולה יותר מלנין וסטלין... הכלכלה היא גלובלית. אין אף ממשלה שיכולה להשפיע עליה.
"הביטחון", לגלג פרס, "הפך מהתנגשויות של צבאות להתפרעויות של טרור ואף מדינה לא יכולה להשתלט על זה. אתה יכול לשים קץ למשבר הכלכלי? אתה יכול לשים קץ לטרור? אז אומרים, מי צריך אותך? לתוך החלל הזה נכנסו החברות (או התאגידים) הרב־לאומיות".
זאת היתה תמונת העולם כשדונלד טראמפ עלה לשלטון לפני שנתיים. המשבר הכלכלי שפרץ ב־2008 סדק קשות את אירופה ודרדר את הכלכלות של מדינות חשובות באיחוד האירופי, והכניס את הכלכלה האמריקנית לסטגנציה. נוצרה תחושה שזהו משבר כרוני, ללא פתרון. אלא אם כן רוצים לזעזע את הסדר העולמי שנתפס כנתון. בעולם כזה, שמי שנותן בו את הטון אלו ארגוני טרור כמו דאעש, מדינות טרור כמו איראן ומדינה תוקפנית כמו רוסיה, הממשלות איבדו שליטה על הכלכלה, ואילו התאגידים הרב־לאומיים שגשגו.
השמאל לא יודע איך לאכול אותו. גדי טאוב // צילום: אורן בן חקון
ג'ורג' סורוס הוא נציג מובהק של הזרם הזה, שתומך באינטרסים של כוחות בינלאומיים ורב־לאומיים ורוצה להחליש את "המדינה". המדינה כתחום ריבוני שהממשלה הנבחרת דואגת לרווחת האזרחים החיים בתוכה. והכוונה היא לא רק לתוכניות ממשלתיות בתחום הבריאות, שפירושן מעין משטר חלוקה; אלא כלכלה צומחת שדואגת במקרה של ארה"ב למקומה במערכת הבינלאומית.
קשה להכחיש, שלאורך שנים לא מעטות נוצר מעמד חדש, רחב למדי, של בעלי מקצועות שהעם נחשב בעיניהם לעיסה דמוגרפית שהילארי קלינטון כינתה כ"בזויים", ואובאמה כינה כמנופפי רובים ומכורים לדת. הפרשנית הוותיקה של ה"וול־סטריט ג'ורנל", פגי נונאן, זיהתה את הקיטוב החדש: ניגוד האינטרסים המהותי בין אלה שכינתה "המוגנים" לבין "הבלתי מוגנים". הבלתי מוגנים הם אזרחים שמשלמים את המחיר על תוכניות בתחומי הכלכלה, המדיניות והביטחון, בעוד מעמד "המוגנים" מתכנן, מבצע ולא משלם את המחיר. בין השאר משום שהוא אינו צריך לנסוע באוטובוסים ולהתפרנס מעבודות דחק.
תפקידה של התקשורת במערכת הזו הוא לשכנע את העם, "הנייחים", שהמצב שבו הם חיים הוא קבוע. שאבטלה של עשרה אחוזים לפחות היא מצב כרוני שכדאי להתרגל אליו. מה שניקר את העיניים היה השגשוג המטורף של התאגידים הרב־לאומיים. איך תסביר את המשבר הכלכלי הכרוני שמאיים על הדמוקרטיות כשבמקביל חברות הענק לא מושפעות ורק ממשיכות להרוויח עוד ועוד ולהרים כוסיות בדאבוס, מולדתו הקונספטואלית של שמעון פרס?
במשברי העבר, גם החברות הגדולות נפגעו ומיליונרים קפצו מהגג. במערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב, מיליארדרים כמו מייקל בלומברג וכל עוצמת הכוכבים של עולם הבידור התגייסו לטובת הדמוקרטים. כמות הכסף שהדמוקרטים גייסו לבחירות גדולה במאות מיליוני דולרים מזו של הרפובליקנים, כאשר לרפובליקנים יש רק סופרסטאר אחד - וזהו הנשיא עצמו. במרוץ החשוב בטקסס קיבל בטו או'רורק, המתחרה של טד קרוז, תרומות מכל רחבי אמריקה בסך של כ־70 מיליון דולר. המרוץ לסנאט היקר ביותר בתולדות ארה"ב. או'רורק קיבל כיסוי מעריץ ב"ניו יורק טיימס" ובמגזיני הכרומו היוקרתיים. אוהדי ישראל בוודאי שחררו אנחת רווחה ביום רביעי בבוקר כשנודע שקרוז ניצח בהפרש גדול למדי, 51-48.
דוקטרינת פוגלמן: השחיקה של אמון הציבור במערכת המשפט גואה, ופרשת דינה זילבר רק תחריף אותה. כי "צדק חברתי" אי אפשר לכפות מלמעלה
טראמפ וכמוהו גם נתניהו הוכיחו שפרס טעה. עם כל ההתעניינות של פרס ואובאמה ושל רבים אחרים במחקר המוח, לא נמצאה בינתיים השיטה לערוך שינוי תודעה רדיקלי על חשבון שינוי המציאות. זה מה שהקומוניסטים עבדו עליו בשיטות של חוקר מדעי ההתנהגות פבלוב, והיום הוא נושא למחקר ופיתוח של פייסבוק וגוגל.
הציבור סירב להשתכנע שלממשלה הנבחרת אין תפקיד מעבר להקצאת תדרים וגביית מסים. טראמפ הוכיח בשנתיים האחרונות שיש פתרון למשבר הכלכלי הכרוני. הוא גם הראה שאפשר להתקרב לחיסול דאעש ואל־קאעידה ולדחוק מחדש מדינה כמו איראן לפינה.
אבל בארה"ב יש יותר כבוד לתוצאות הבחירות. עזות המצח של מנדלבליט כלפי שרת המשפטים שקד בנושא דינה זילבר לא עולה על הדעת. בישראל, כפי שמערכת המשפט מוכיחה שוב ושוב, החיים בכלא האינטלקטואלי של אגף מאוד מסוים בתקשורת מעוור את קברניטי מערכת המשפט. השחיקה המתמדת באמון הציבור במערכת המשפט ובבית המשפט העליון נמשכת ומגיעה לממדים מדאיגים, כפי שחושף סקר של אוניברסיטת חיפה השבוע. זה מה שקורה כשדוקטרינת פוגלמן שולטת: מעגל סגור ואטום הכולל את מאמר המערכת ב"הארץ", הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בכירי מרצ וארגוני שמאל קיצוניים. ושופטים בבג"ץ.
התזוזה שמאלה לעבר הרדיקליזם הגלובלי־שמאלני של פרופ' אבינרי מתועדת באמצעות ציטוט שגדי טאוב הביא במאמר התגובה שלו. ביולי 2004 פרסם אבינרי מאמר בשם "בג"צוקרטיה". בתשובתו לאבינרי לפני כשבועיים, מתאר טאוב את המאמר כהתקפה חריפה על הרעיון שבג"ץ, מוסד "שלא נבחר, ושאי אפשר לפטר את חבריו - יהיה הפוסק האחרון בעניינים המסורים מטבעם להכרעה דמוקרטית בבחירות או בכנסת".
"הצדק החברתי" קיבל משמעות חדשה, ומערכת המשפט בראשותם של פקידים כמו דינה זילבר עם שופטים כמו עוזי פוגלמן, לקחו על עצמם ליישם אותו. זה כבר לא עניין ערכי שעליו הולכים לבחירות, אלא זו כפייה מלמעלה של "צדק חברתי" שגובה הרף שלו כל הזמן משתנה בנושאי מגדר, משפחה, חופש הביטוי וכו'; אך זה איננו הצדק החברתי שרואה את טובת הכלל, את האינטרס הלאומי, את הצד הכלכלי של חיי הפרט. לארה אל־קאסם קודמת לספר החוקים ולשיקולי הביטחון.
לפזר את העם: ב"שלטון המפלגה" שולטים כיום מורמים מעם, שבהינף עיפרון מוחקים ויוצרים קריירות שלמות. תשאלו את ברטולט ברכט
גדי טאוב סיכם את עמדת מקטרגיו בכך שלגרסתם "הסיבות להצבעה לטראמפ הן אי־רציונליות... (ו)על פי דוקטרינת יצחק בן אהרון, צריך להחליף את העם, לא את המפלגה".
את טאוב עצמו צריך להשליך לסל הראשים הכרותים המונח מתחת לגיליוטינה. שם מונחים ראשיהם של בני ציפר, מירי רגב, דוד ביטן, דוד אמסלם, בצלאל סמוטריץ', נאוה בוקר, יואב קיש, דני דנון, מיקי זוהר ונפתלי בנט. זו הרשימה של העיפרון המבריק מהצד של המחק, רענן שקד. ראוי להוסיף גם את ארי שביט. הצדק החברתי החדש בארה"ב הוא כזה, שעל משפט אחד לא נכון אתה עלול לאבד את פרנסתך, ולמעשה את חייך; גם אם לא קברו אותך, אתה חשוב כמת מהלך. יש ניסיון להעתיק את השיטה החדשה גם לישראל.
בסופו של דבר זהו שלטון המפלגה. וכמו בדמוקרטיה הנאורה של השמאל הישראלי, ראשי המפלגה הם בלתי נבחרים אלא מורמים מעם וקוראים להם מרדכי קרמניצר, אהרן ברק, זאב שטרנהל, טליה ששון, שלמה אבינרי, רוגל אלפר, דניאל בלטמן ואחרים. ועל כך היה דווקא למשורר הקומוניסטי ברטולט ברכט מה להגיד כ־25 שנה לפני שיצחק בן אהרון הביע את הכמיהה להחליף את העם.
ברכט ראה כמה המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה מאוכזבת מהתנהגות העם במהומות ב־1953 נגד העריצות הקומוניסטית: "עסקן מפלגתי הודיע שהעם איבד את אמון הממשלה, ויוכל לשוב ולזכות בו רק אם יכפיל את מאמציו. אם זה הסיפור, האם לא יהיה פשוט יותר שהממשלה תודיע על פיזור העם ותבחר במקומו עם אחר?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו