ישראל נמצאת במקום ה־11 במדד האושר העולמי, שפורסם לאחרונה. זה מקום מצוין. הדירוג הזה, שמוסכם על המוסדות הבינלאומיים העליונים כמו האו"ם וקרן המטבע העולמית, התחיל ב־2012. אז דורגה ישראל במקום ה־14. לא רע להתקדם שלושה מקומות בטבלה. ארה"ב, למשל, היתה לפני שש שנים אף היא במקום ה־11. שנת 2018 מוצאת אותה במקום ה־18.
המילה אושר משדרת חוסר רצינות, אבל המדד משקף כמה ממדים חברתיים, כלכליים ואישיים. ראשית, רמת התל"ג הממוצעת לנפש; בנוסף, תחושת אחריות חברתית. ישראל עשתה קפיצת מדרגה בעשור האחרון, וזאת הסיבה שרה"מ נתניהו יכול להרשות לעצמו לרוץ לקדנציה נוספת.
לא בטוח שלפני כשבוע וחצי, כאשר נשא את נאומו בוועידת גלובס, נתניהו כבר חשב על בחירות. בין השאר הוא דיבר שם על התפיסה של אפלטון שלפיה מאה או כמה "שומרי סף", פילוסופים מורמים מעם, ינהלו את העניינים כי הם טובים יותר לעומת הדמוקרטיה שעושה כאב ראש. כעבור כמה שעות הופיע פרקליט המדינה שי ניצן באותה ועידה, ונתן מופע שכאילו אישר את התזה של נתניהו; ניצן הודיע פחות או יותר שהפרקליטות ממליצה להעמיד לדין את רה"מ על שוחד. הרבה הבנה בממלכתיות ובכללי משטר דמוקרטי לא הופגנה על ידי הפרקליט, שבוודאי כבר מחשב את דרכו לבית המשפט העליון.
זאת הסיבה שבוחרי הימין יחסית מלוכדים בתמיכתם בנתניהו. 25 שנות חקירות, ששיאן בתיקי השנתיים וחצי האחרונות, לא גילו את השלד בארון. מה שנחשף אלו פרשיות שמשפטנים מסוגלים לתרגם לעבירות. כל זאת, אחרי מסעות דיג ממושכים. הבוחר נדרש למאמץ אינטלקטואלי מיוזע כדי להבין מהו הפשע.
אם הליכוד ינצח בבחירות של 9 באפריל 2019, זה יקרה לא מעט בזכות חברי כנסת ושרים הרעבים להצלחה, ויש להם רוח לחימה שאין במפלגות אחרות. צמרת הליכוד השתנתה בשנים האחרונות, כך מגלה סקר האתר "ליכודניק". בצמרת הפופולריות נמצאים כיום יואב קיש, אבי דיכטר, מיקי זוהר וכמובן מירי רגב וישראל כץ.
אבל נראה שהליכוד צריך להמציא את עצמו מחדש, וזה אומר שנתניהו צריך להביא כמה "פנים חדשות". בקטגוריה הזאת גם גדעון סער יכול להיחשב כנכס. סער הוא מנוע ציבורי חשוב שיכול להוסיף עוצמה למנוע העיקרי, ולהביא קולות אפילו מהמרכז.
גם יואב גלנט נחשב על ידי מצביעי הליכוד לאחד משלהם, והוא עשוי להתברג בעשירייה הפותחת. בעת שהמערכת הפוליטית גולשת אל הבחירות, הליכוד בולט כגוף מגובש יחסית מול עדר הכוחות המפוצלים שרץ מולו; אין שם מחנה עם מנהיג מזוהה. מבחינת רוב הציבור, גבאי, לפיד, ברק או לבני זה היינו הך.
המקצוענים טוענים שמרכז מפוצל - לפיד, גנץ וכחלון – מעניק יתרון למפלגת ימין מנצחת בדרך להרכבת קואליציה. לפיד וכחלון סינדלו את עצמם בעניין המשפטי, אך נראה שבסוגיית מועד הבחירות היה דווקא תיאום בין ביבי לכחלון, שאולי מלמד על הבנות עתידיות. בני גנץ אמר באחת ההזדמנויות שנתניהו ראוי להיות ראש ממשלה. אפשר לפרש את זה כהימנעות מסינדול עצמי.
רבים תוהים מיהו בני גנץ. הרקורד הצבאי שלו שנוי במחלוקת, אבל הוא אדם, והוא אדם שאנשים אוהבים. הוא תיאר בהרצאה לפני שלוש שנים כיצד התמקם במבצע צוק איתן בחפ"ק של גולני מתחת לבית החולים וופא בסג'עיה. "נורתה אש מבית החולים. מראש הזהרנו את מנהלי בית החולים. וידאנו שאף אחד לא נמצא בפנים. הייתי שם בעצמי, ובכל זאת אמרתי למפקדים: חכו. שוב ביקשנו מהמנהלים שיוציאו את כולם, ורק אז נתתי אישור לתקוף".
גנץ הוא איש אמיץ, ומוכן לקבל אחריות. לפני שנהיה רמטכ"ל הוא מיקם את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי, ואת הביטחון כמה מקומות אחריו. ייתכן שמאז שינה את טעמו.
הפלדה עדיין רוגשת: גדוד 82 של חטיבה 7 הצטיין בגזרת עזה, ופגישה עם המח"ט מבהירה איך מתמרנים עם הטנק בעידן האלקטרו־מגנטי
יישובי הדרום אולי לא יאהבו זאת, אבל החיכוך הקבוע מול עזה עושה לצה"ל רק טוב. בעורף האזרחי יש עצבנות, אבל מבחינת הכוחות בשטח נרכש ניסיון מבצעי. הלוחמים מתנסים בכל הפעילויות הנדרשות בקרב, אבל על אש קטנה. אחת היחידות הבולטות בהקשר זה היא גדוד 82 של חטיבה 7, שקיבל השבוע תעודת הצטיינות על פעילות לוחמיו בגזרת עזה.
פגשתי את אל"מ רומן גופמן, מח"ט 7, לא בפעם הראשונה. לפני כמה חודשים נפגשנו בבסיס המפקדה שלו ברמת הגולן. הפעם זה היה עם כמה קוקוסים ועוגיות עבאדי בבסיס מרכזי במרכז הארץ.
כשאל"מ גופמן מתאר את פעילות הגדוד שלו, קשה לזהות דיווחים על כך בתקשורת. "הגדוד קיבל אחריות על גזרה מורכבת, בתוך מציאות משתנה חדשות לבקרים", הוא מספר. אנשיו עושים פעילויות גם כצוותי חי"ר. יש כאלה שיגידו שניסיון העבר אומר שזה לא טוב, אבל במלחמה הטנקיסטים עלולים להיקלע בדיוק למצבים דומים. בכל אופן תפקודם גם כלוחמי חי"ר הוא טוב בהרבה ממה שהיה מצופה מטנקיסטים בעבר.
במקרה אחד הסמג"ד הבין שבחסות ערפל חוליית מחבלים מתקרבת לגדר. "הוא החליט ליטול יוזמה", מספר גופמן, "הפתיע את האויב שהתפרק מנשקו ולקח את המחבלים בשבי".
באירוע אחר מט"ק צעיר זיהה אויב, נכנס לגזרה של גדוד אחר והצליח לחבור למג"ד שבשטח. כוח אגוז שפעל בגבול הרצועה היה במגע עם חוליית המחבלים. "המט"ק זיהה את שני הכוחות, שלנו ושל האויב, הסתער עם הטנק, ירה וחיסל שלושה מחבלים".
שאלתי את המח"ט מה הוא חושב על התפקוד בשתי היתקלויות כואבות עם מחבלים, בעפרה ובגבעת אסף, שבהן היו אבדות בנפש. "התגובה היתה מתחת למצופה", הוא אומר בצורה דיפלומטית. "לוחם - מצופה ממנו להגיב ולהנהיג בתוקפנות בעת היתקלות. אמנם בתוך החיכוך המתמיד יש אירועים טובים ופחות טובים. תמיד דרושה תגובה תוקפנית ויוזמת".
גדוד נוסף של גופמן, עוז 77 - כך המח"ט מקפיד לקרוא לגדוד ההיסטורי של קהלני - ביצע בגזרת הגולן ירי מבצעי של עשרות פגזים במסגרת המאבק נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. "זה כוח שהשמיד עשרות מטרות בירי טנקים", הוא אומר.
הוא עוסק כל הזמן במורשת החטיבה ובטיפוח רוח היחידה. יש לו הגדרות ברורות מאוד: "כוננות למלחמה מורכבת ממוכנות ורצון. כשהמוכנות פוגשת רצון מקבלים ניצחון".
"אנחנו מוכנים ורוצים להילחם", הוא אומר. בכל מקום. אם זה עזה או לבנון. סוף השבוע הזה עלול להעמיד אותם במבחן מול חמאס. ברמת החטיבה בעיקר עוסקים בהתכוננות. הוא ביצע השנה כבר שני תרגילים חטיבתיים ומתכונן לשלישי.
גופמן הוא אחד מכמה מפקדי חטיבות שבמלחמה יפקדו על מסגרות שאינן החטיבה האורגנית כפי שהיא, אלא "צוות קרב"; סופח אליו גדוד חי"ר של גולני, ובאימונים תורגל גם שילוב מהיר של גדוד מילואים נוסף. עם העוצבה הזאת הוא מסוגל לתת מענה לכל ממדי הקרב, כולל התת־קרקע והממד החדש - הספקטרום האלקטרו־מגנטי. "יש קליטה של יכולות חדשות", הוא אומר, "הצלחנו לשפר יכולות של סגירת מעגלים קצרים".
השפה היום יותר מורכבת משום שפגיעה מדויקת באויב, גם כזה שנדמה לו שהוא מוסתר, כרוכה בהפעלה רשתית של איתור מודיעיני, זיהוי וביצוע ירי מדויק על ידי הכלי המתאים ביותר בסביבה. בטנק המרכבה סימן 4, שגופמן כל כך אוהב, יש יכולות של קליטת מידע מכל הגורמים. צוות הטנק יודע מה קורה בגזרתו.זה לא נועד להפוך את מפקד הטנק לגנרל אלא לאפשר לו להילחם עצמאית ולסגור את אותו מעגל של פגיעה במטרה גם בעזרת כלים אחרים. היכולות של הסימן 4 גדולות, כולל יכולת העבירות שלו במכשולי מים.
יש הרגשה שרומן גופמן מכיר כמו חברים אינטימיים את כל המח"טים של חטיבה 7 לדורותיהם. אם היה יכול היה מספח אליו גם את כל לוחמי החטיבה בעבר - שבע מבחינתו היא אחת משלוש החטיבות שהנחילו לצה"ל את האתוס הקרבי שלו. הוא חיבר קוד אתי פנימי ללוחמי החטיבה שמודפס על רקע תמונתו של הצייר ליאו רוט, מעצב תג היחידה המפורסם של שבע. מעבר לתרבות ההתנהגותית המצופה, הקוד מדבר על "תוקפנות ויוזמה להשגת המשימה, מעבר למצופה / פעלתנות במרחב האי־ודאות / ודחף קבוע להפתיע את האויב בכל דרך".
גופמן, בשונה ממפקדים אחרים בדרג שלו, מסרב להמריא לספירה האסטרטגית הגבוהה של 200 אלף רגל מעל לבעיות הביטחון של ישראל. הוא רואה את המציאות דרך הכוונת ודרך המשימות הטקטיות של יחידותיו. ולכן כשאני שואל אותו על ההתקפלות האמריקנית מסוריה, הוא מחייך בחמלה כמי שראה במשך השירות שלו כבר כל כך הרבה שינויים - שזה פשוט לא ממש מדגדג לו. "אתגרים ביטחוניים היו ויהיו", הוא אומר. "ושבע היתה ותמיד תהיה בחזית".
לקדש את זכר מרד גטו ורשה. שמחה רותם (קאז'יק) // צילום: אי.פי.אי
נקטע החוט האחרון: עם מותו של קאז'יק עלול להיגנז העניין הציבורי במרד גטו ורשה, שממילא מעסיק כיום יותר חוקרים פולנים מישראלים
מרד גטו ורשה, מישהו זוכר במקרה? מותו בסוף השבוע שעבר של שמחה רותם (קאז'יק) אילץ את הממונים על ערוצי התקשורת להתייחס. קאז'יק היה חוט אחרון דק מן הדק שחיבר את החברה הישראלית לזיכרון של מרד גטו ורשה. אבל הזיכרון החי של המרד נכתש במאמץ עקבי ובלתי נלאה של חלק מהאליטה הישראלית, שהתעניינה יותר בכיבוש לוד ב־48' ובטבח כפר קאסם.
בהתרגשות מוסרית קדושה כותב אדם רז בספרו החדש על טבח כפר קאסם, שהתחולל 13 שנה בלבד אחרי השואה. ספק אם מישהו מבין החוקרים הישראלים, הצברים, היה מסוגל היום לכתוב ככה על מרד גטו ורשה. האחרון שניסה היה משה ארנס. גם אז נקודת ההתייחסות היחידה בחלל התקשורתי־אקדמי היתה ההקשר של שמאל וימין. נו טוב, אז היו גם יהודים ימנים חברי בית"ר שנלחמו בגטו ורשה.
באחת העדויות שלו, סיפר קאז'יק שלוחמי אצ"י עמדו בקשר עם מחתרת ימנית פולנית, וכאשר ניסו להיחלץ מהגטו בגדו בהם הפולנים וחיסלו אותם. הביטוי האותנטי של האליטה שהפנתה עורף לכל מורשת העם ביחס לגטו ורשה היה המיצג של יונתן שפירא מ"מכתב הטייסים": עם דגל אש"ף, ליד שרידי חומת הגטו, מתוך הזדהות עם עזה.
קאז'יק היה מאלה שדמויותיהם של מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין ומארק אדלמן בלעו אותם לאורך השנים. דווקא חוקרים פולנים שעוסקים בנושא ב־30 השנים האחרונות גאלו את זכר המרד ולוחמיו. אני מודה שהפעם הראשונה ששמעתי על קאז'יק, היתה לפני כ־18 שנה, בעת הכנת כתבה גדולה על מרדכי אנילביץ'. היתה אז עיתונאית פולנייה בשם אנה גרופינסקה, שחקרה ללא לאות את פרטי מרד גטו ורשה. היא שהתה בישראל משך כמה שנים; זיכרון המאבק הממושך בפולין נגד המשטר הקומוניסטי הביא צעירים כמותה, מתנועת "סולידריות", להזדהות גם עם מורדי הגטו. לא מוגזם לקבוע שכיום, הפולנים הם שמקדשים את זכר המרד על שני אגפיו, של הארגון היהודי הלוחם ושל הארגון הצבאי היהודי, יותר ממדינת ישראל.
האם קאז'יק עצמו נדחק לאורך השנים הצידה משום שהיה קרוב מדי למציאות של המרד? הוא קיבל הבטחה מצלינה, היא צביה לובטקין, לירות בו בעקבות החלטתו לנסוע עם המשאית ועליה ניצולי המרד, תוך כדי השארתם מאחור של כמה שכנראה טעו בתעלות הביוב. הוא גם ראה בעיניו את "חוסר האונים", כפי שהגדיר זאת בלשון דיפלומטית, של שותפה לדרך של צלינה - הוא אנטק צוקרמן. אנטק נחשב לאורך כל השנים כאחד מגיבורי המרד, אך שהה למעשה מחוץ לחומות ולא נלחם.
"כשהגענו ליער", סיפר קאז'יק בעדותו ביד ושם בשנת 1959, "אמרה לי צביה כי היא כועסת עלי מאוד וכי היא מתכוונת לירות בי. אמרתי לה שאין לי התנגדות כי נירה איש ברעהו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו