ציר אמריקה שדה בוקר

התמונה המדינית־ביטחונית בעולם, באזור, הפכה לגעשית. בעיקר ביחס לשנים הקודמות, אם כי עדיין לא מדובר בשינויים תכופים וקיצוניים כפי שהיה בתקופה הראשונה של המלחמה הקרה, בין 1945 ל־1953. טוב לקבל קריאת מצב דווקא מצד פרשנים ערבים. הם פחות מושפעים מהתעמולה האמריקנית. זה מקנה להם יתרון על התקשורת המקומית.

ערבי משכיל, לא צעיר אלא מבוגר שאכל את לבנון לפני הרבה שנים, ומכיר על בוריו את המצב בזירה הפלשתינית אך גם האיראנית, אומר בצורה פשוטה: מטרת העל של האיראנים היא לגרש את האמריקנים מהמזרח התיכון. לאיראנים קל יותר מהרוסים. אלה גם אלה קיבלו השראה הרסנית מהבריחה הגדולה מאפגניסטן. כנגד השאיפה לגרש את האמריקנים, נמצאת השאיפה האמריקנית עצמה: לעזוב את המזרח התיכון, ובוודאי לא יהיו נעליים אמריקניות גבוהות בחולות האזור. הנה שיתוף אינטרסים. מה עומד מאחורי תשוקת הנטישה האמריקנית? אפשר למצוא הסברים, אבל בשורה התחתונה גם בכירי הביטחון בישראל, אלה שידאגו בעתיד לנטרל את פרויקט הגרעין האיראני, ניצבים מול סימן שאלה בנושא האמריקני־איראני.

מנקודת מבט ערבית, גם של האויב, ישראל עדיין נתונה במשבר הנהגה. ממשלת פוטיומקין עם משכן ראש הממשלה ברעננה, ממשלה של תפאורת קרטונים ודיקטים, היא לא פתרון למשבר ההנהגה אלא משקפת אותו, והיא הגורם הראשון במעלה להתמוטטות ההרתעה, שמתבטאת במתקפת הטרור נגד יהודים.

העורך לשעבר של "אל־ערבייה" פרסם מאמר מעולה ב"ג'רוזלם פוסט" השבוע, בעקבות פסגת שדה בוקר. אגב, לא רק רוחו של בן־גוריון ואשתו פולה שורה בשדה בוקר; גם רוחה של הרועה הקטנה מן הגיא שנרצחה שם בידי בדואים בשנות ה־50; גם רוחו של מטייל הרפתקן שנרצח בידי הירדנים בדרך לסלע האדום; וגם רוחם של בדואים שחוסלו בדם קר כדי להשליט את ריבונות ישראל במרחב בשנות ה־50 וה־60. ואמנם תפנית גדולה, שבמקום פסגת הפחד של פעם, מתכנסת פסגת הדיפלומטיה האזורית כשהצל המעיב עליה הוא דווקא זה של מזכיר המדינה בלינקן האמריקני.

אותו עיתונאי סעודי מסכם: האמריקנים נותנים את המפתחות לאיראן ולרוסיה, בצירוף מתנות של עשרות מיליארדים; ואילו את בעלי בריתה המסורתיים ארה"ב מורידה למעמד של דרג ב'. כן, זה כולל קודם כל את ישראל.

מעשי הטבח של השבוע וחצי האחרונים מאירים את עולם השקר המפוצץ, שבו חיה הדיפלומטיה האמריקנית. 11 הלוויות היו בישראל, רובן של יהודים שנרצחו משום שהם יהודים, והערבים - בתמיכה אידיאולוגית של השמאל במערב - מרגישים צורך להעביר את המסר הקבוע הזה. בא הנה אורח הכבוד בפסגת שדה בוקר, ועידת הנגב, מזכיר המדינה טוני בלינקן, ומטיף ומטיף בלי סוף על העניין הפלשתיני. דומה שלפחות דבר אחד כבר למדנו. הם לא רוצחים מכיוון שאיזשהו סרגל זכויות עדיין עקום. "לפלשתינים מגיע ליהנות מאותה מידה של חופש, ביטחון, שוויון הזדמנויות וכבוד כמו הישראלים", הכריז בלינקן בהופעה משותפת בתחילת השבוע עם רה"מ נפתלי בנט. כאן ההתחלה של הכל: ישראל קיימת בתפיסת ממשל ביידן רק בהקשר הפלשתיני. הפלשתינים הם מרכז הכובד של ההשקעות והכיסופים האידיאולוגיים של המפלגה הדמוקרטית.

"היום שוחחנו גם על דרכים להבטיח חג פסח שקט, רמדאן ופסחא (שקטים) ברחבי ישראל, עזה והגדה המערבית, ובייחוד ירושלים", כה דיבר המשגיח של ממשלת ישראל בלינקן. וירושלים, למי שלא בתמונה, היא "עיר בעלת חשיבות עמוקה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. וזה אומר למנוע פעולות מכל הצדדים שעלולות לגרום להתגברות המתיחות. זה כולל הרחבת התנחלויות, אלימות מתנחלים, הסתה לאלימות, הריסת בתים... פינוי משפחות מבתיהן שבהם גרו עשרות שנים". אז ירושלים היא של כולם; נציגה הבכיר של ארה"ב לא מכיר בה כבירת ישראל.

הבעיה היא שזה עולם של שקר, שהדביק גם את הממשלה הנוכחית בישראל. בעוד דאעש, חמאס, הג'יהאד ופת"ח מגייסים רוצחים עשרה בלירה, מזכיר המדינה דיבר על הגדלת הסיוע ההומניטרי לפלשתינים בהיקף של חצי מיליארד דולר החל מאפריל של השנה שעברה. עוד רבע מיליארד מהקופה האמריקנית לפעילות עסקים וחברה אזרחית.

בלינקן רמז לתהליך מדיני, שרוחש מתחת לפני השטח ומעליו. "אנו שואבים עידוד מהעובדה שחברים בקבינט של ראש הממשלה נפגשים עם מנהיגים פלשתינים, וזה כולל גם את שר הביטחון גנץ", הוא אמר. למה גם? כי האחרים זה ככל הנראה שר החוץ לפיד, שמקיים שיחות עם חוסיין א־שייח' ומכין תוכנית מדינית ליום החליפי או ליום הקלפי. איך אומרים מומחי הביטחון: נמנע פיגוע המוני. רק 11 הרוגים בשלושה מעשי טבח נפרדים.

אבל בלינקן דוהר לרמאללה, שם הוא מבטיח למחמוד עבאס (אבו מאזן) את תמיכת ארה"ב בפתרון החלוקה לשתי מדינות. למעשה, במוקד השיחה של השניים עמדה דרישה של בלינקן שהפלשתינים יכוננו "ממשלה חזקה". אחרת אי אפשר יהיה להגיע לטו־סטייט סולושן. זה באמת מתחיל להישמע יותר כמו תמיסה מאשר מדינה. ממשלה חזקה זה לזרוק את אשתייה (ראש הממשלה הנוכחית). עבאס אמר שמהלך כזה חייב להיות בהסכם עם חמאס, ובלינקן לא מצמץ. חמאס הופך לכשר מאחר שאת מעשי הטבח נגד יהודים מבצעים מחבלים עם מיתוג חדש.

צלילי תבוסתנות

פעם ראש הממשלה היה אומר: "דם יהודי לא יהיה הפקר", וזה הספיק לרמטכ"ל ולחבריו לצאת לפעולת תגמול. בישראל של הממשלה הנוכחית מסתפקים במניעה

בתגובות מנהיגי המדינה אחרי הרציחות, ובעיקר אחרי הטבח בבני ברק, אפשר להבחין בצליל סמוי של תבוסתנות; של עייפות. "נתגבר גם על גל הטרור הזה כמו שהתגברנו על הטרור בעבר", אמר הנשיא הרצוג. בנט: "נילחם בטרור בהתמדה. הם לא יזיזו אותנו מכאן". גנץ: "עברנו תקופות קשות מול גלי טרור, ותמיד ניצחנו בנחישות ובעוצמה".

הרטוריקה לא מנצחת. אבל היא משדרת כוונות. בייחוד כשמילים מתורגמות לפעולה. בישראל של הממשלה הנוכחית עוסקים רק במניעה, ומצליחים למנוע רצח אם יש מודיעין ועוצרים או מחסלים בטרם פורענות. ההידרדרות של היום היא המשך ישיר לפרעות של ערביי ישראל, שהחלו לפני קרוב לשנה תוך כדי שומר החומות. במערכה הארוכה לא מספיק לעצור חשודים לאחר מעשה; היהודים חייבים לדעת לגבות מחיר גבוה על חיי הנרצחים. כל אבות תורת הביטחון הישראלית עוד מלפני קום המדינה ידעו את זה. עכשיו אתה שומע את ההשלמה בדברי הקברניטים. פעם ראש הממשלה היה אומר: "דם יהודי לא יהיה הפקר".

זה הספיק לרמטכ"ל ולחבריו לצאת לפעולת תגמול, שתגמול את הטרוריסטים מהרצון להמשיך בפיגועים. לפחות זמנית.

היציאה ממצב הביש שאנחנו נמצאים בו לא תהיה תוצר של ישיבות של סיעור מוחין על "ניצחון" ודיון בסוגיית "מה לעשות?" היא תבוא ממנהיגות של בודדים בצמרת, שיבואו עם חשיבה נועזת שלא מקובלת היום. בני גנץ ועמר בר־לב בוודאי לא מתאימים לתפקיד, והם צריכים ללכת הביתה. פשוט מאוד. גנץ כרמטכ"ל לא מצא פתרון לגניבת אמל"ח ותחמושת מבסיסי צה"ל בנגב. נאסר אז על חיילים לירות. תגובתו הראשונה כשערבים החלו לתקוף יהודים ברחובות הערים בחודש מאי 2021, היתה שצה"ל לא משתתף. הוא לא ייכנס ליישובים. אך מה שנדרש היום הוא פעולה רחבה שתפגע בראשי המסיתים האסלאמיסטים בעזה, בנגב, בירושלים ובכל מקום שהם נמצאים. זה, כמובן, עלול לפגוע בעולם העסקים החדש שנפתח במפרץ הפרסי. זה עלול לפגוע בקשרי רע"מ־חמאס, וכמעט ודאי שתפרוץ עוד מלחמה סביב עזה.

המילים הרפות של המנהיגים מכיילות את המחשבה של קברניטי הביטחון, ואלה כבר איחרו את חלון ההזדמנויות הצר לפעולה קשה.

חזית מפתיעה

קואליציה מוזרה עשויה לעכב את חידוש הסכם הגרעין עד לבחירות לקונגרס, בתקווה שמחירי האנרגיה ינחילו לדמוקרטים מפלה מוחצת

בתקופה שבין שנות ה־70 של המאה הקודמת ועד נפילת בריה"מ בשנים 1991-1989 דיברו על "נשק הנפט". היו כאלה שהשוו את "נשק הנפט" בעוצמתו לנשק גרעיני, בהבדל אחד - שהוא יעיל יותר. בנשק הנפט משתמשים, בגרעין לא. ובשנים של רונלד רייגן ערב הסעודית היתה גורם מפתח בהפלת המשטר הסובייטי. זה נעשה על ידי כך שהיא הציפה את שוק הנפט וגרמה בשלבים מסוימים לירידת מחירים שהקריסה את כלכלת בריה"מ. גם ישראל היתה מהמדינות התורמות. מאלה שלא סתם היו בעלות ברית של ארה"ב במאבק הבין־גושי, אלא שפעולות שלהן סדקו את האימפריה הסובייטית, ראה ששת הימים והשמדת הטילים הסוריים בשילוב הפלת כ־80 מטוסים ב־1982.

הסעודים מרגישים מאוד נבגדים על ידי האמריקנים, ולא מוכנים לתרום להורדת מחירי האנרגיה כתוצאה ממלחמת אוקראינה וכתוצאה ממדיניות האנרגיה האסונית של הנשיא ביידן. הוא לא מוכן להגביר את הפקת הנפט והגז בארה"ב, אבל דורש שהסעודים ונסיכויות המפרץ יעשו את זה במקומו. הסכם הגרעין נתפס כאינטרס מיידי של ארה"ב רק כדי לאפשר לאיראנים לתרום את חלקם לשוק הנפט - ולהוריד מחירים. האיראנים לא מיהרו לחתום על הסכם גרעין חדש, וייתכן שבגלל השותפות עם רוסיה נוצרה קואליציה מוזרה שרוצה לפגוע בארה"ב ובמערב בכלל. ברור שעצם חתימת הסכם חדש תגרום לאנחת רווחה ולירידת מחירים. הקואליציה האנטי־אמריקנית נגד הסכם הגרעין והפקת הנפט כוללת את הסעודים, הרוסים, האיראנים ואיחוד האמירויות. קיימת אפשרות שבגלל הרצון של ארה"ב לגמור את נושא הסכם הגרעין במהירות האפשרית, האנטי־אמריקנים ישהו את ההסכם בעוד כמה חודשים. כמה? שבעה חודשים לפחות. אז נערכות בחירות האמצע לקונגרס, ומחירי אנרגיה גבוהים שימשיכו לעלות יכולים לגרום לתבוסה כוללת של הדמוקרטים. נקמה. זה מושג שלא נמחק אף פעם מהלקסיקון של המזרח התיכון.

בשבתו כוועדת הפרס

פסיקת גולדרייך מחזקת את הרושם שחרון אפם של פרופסורים ועיתונאים מרתיע את שופטי בג"ץ הרבה יותר מזעם האזרחים

כצפוי, פירש פרופ' עודד גולדרייך את החלטת בג"ץ להעניק לו את פרס ישראל כהגנה על חופש הביטוי: "מקווה שהדבר יתקן, ולו במעט, את הנזק האדיר שגרמה הפרשה הזו לחופש הביטוי וליוקרתו של פרס ישראל".

זו דמגוגיה קלסית של השמאל האנטי־ישראלי. הוא תומך בפרס ישראל, לא בישראל. אף אחד לא מנע ממנו לחתום על עצומה הקוראת לחרם על אוניברסיטת אריאל. אף אחד גם לא חושב לגזול ממנו את פרנסתו בתחומו האקדמי. בסך הכל המדינה, המיוצגת על ידי שרת החינוך, לא רוצה להצדיע למי שפועל נגדה.

אבל סוגיית הפרס עצמו כבר אינה רלוונטית. מה שרלוונטי מאוד זו ההתערבות השרירותית השערורייתית של בג"ץ בפסיקה שהיא מחוץ לכל חוק. פסיקת גולדרייך היא המשך לפסיקה הפוגענית של בג"ץ נגד הרמטכ"ל בפרשת הדחתו של רב־סרן במצ"ח. בן־גוריון ביטא את העיקרון החוקתי ביחס לצבא ביומנו, יומיים לפני הכרזת העצמאות: "שהצבא וכל חלקי הצבא כפופים לשלטון העם... בעוד חודשים אחדים, אני מקווה, זו תהיה ממשלה נבחרת... שכל הפועל בצבא, יפעל רק בתחומי הסמכות שנמסרה לו על ידי השלטון הנבחר". בג"ץ אינו ממשלה נבחרת; על פי העקרונות החוקתיים האלה, הוא פגע קשות בביטחון על ידי ערעור סמכות הרמטכ"ל.

השופט סולברג קבע שאין עילה משפטית להתערבות בהחלטת שרת החינוך. זו אמירה על מקומו ותפקידו של בית המשפט. מבחינתו של בית המשפט העליון, תפיסתו של סולברג היא מדרון חלקלק. מחר לא נוכל להתערב בסמכויות יו"ר הכנסת ומחרתיים לא נוכל להתערב בהחלטה צבאית גורלית. יש תחושה שככל שבג"ץ מאבד אמון ולגיטימיות מצד האזרחים, כך הוא הופך לתלוי בגופי האליטה השונים, שרק הם מעניקים לו לגיטימציה באקטיביזם הפרוע שלו. כך נאלצים שופטי העליון בכל פעם מחדש להקצין את פסיקותיהם. זעם הציבור פושר ולא מרתיע; לעומת זאת, חרון אפם של פרופסורים, עיתונאים וראשי NGO עלול להיות מסוכן. בית המשפט הופך את עצמו לכלי בידי גולדרייך וחבריו, שכוונותיהם לקרוע את החברה הישראלית מבפנים.