"עם אנשים מיואשים לא נצליח להחליף את השלטון"

"אני מקווה שתשרדו את הנהיגה שלי", מחייכת סתיו שפיר לפני שאנחנו נכנסים למכונית. כעבור שעה, בכניסה לחיפה, שנראית באפרוריותה החורפית כמו עיר נמל קלאסית על הים התיכון, היא מהרהרת בקול: "אני לא אוהבת תקופות של בחירות ופריימריז. במקום שנמשיך בעשייה ציבורית, אנחנו עסוקים בחוגי בית".

ח"כ שפיר דווקא מתנהלת היטב בדרכים. במאי הקרוב תחגוג יום הולדת 34, אבל בכל הקשור לעשייה הפוליטית והציבורית, הרזומה שלה מעולם לא תאם את גילה. "בכנסת מזדקנים מהר יותר. אני לא מרגישה צעירה, אף שלהיות אישה צעירה בכנסת, שיודעת את החומר טוב יותר מרוב חברי הכנסת - בוועדת הכספים, לדוגמה - מוביל עלי תמיד ביקורת שבכלל לא קשורה לנושא. כשאין מה להגיד, תמיד הולכים למקום הזה. ביקורת על העבודה שלי אין להם, אז הם הולכים על העניין של אישה צעירה וחסרת ניסיון, כי מה הם יגידו?"

שפיר מעידה על עצמה שהיא לא מתרשמת. "אותי לימדו בחיים שאין חומה שאי אפשר לעבור, ובחיים האישיים שלי זה אכן מה שקרה, מקורס הטיס ועד ההפגנות. לכן, כשבמחנה שלנו המיואשים אומרים לי כל הזמן שבחיים לא נחזור לשלטון, אני לא יכולה להרשות לעצמי להסתכל על הדברים ככה. מבחינתי, אין דבר כזה 'בחיים לא נצליח'.

"אבל אני מסכימה שכרגע הייאוש השתלט על המחנה שלנו. גם בשל השפעה חיצונית של המחנה שממול, אבל גם בשל העובדה שאנשים אצלנו באמת מיואשים, ועם אנשים מיואשים אתה לא יכול לנצח ולהחליף את השלטון. אם האנשים מהמפלגה שלנו, שהקימה פה את המדינה, היו מתייאשים באמצע ואומרים שאין סיכוי להצליח, אז לא היתה לנו מדינה. ולנצח את ביבי זה פחות מסובך מלהקים מדינה".  

שפיר מזכירה "ייאוש" לאורך כל הביקור השבוע בחיפה, שבמהלכו נפגשה עם צעירים ועם מבוגרים, עם מצביעי המחנה ומתנגדיו. נדמה שהיא מתייצבת מול הייאוש הזה ומבקשת לשמש דוגמה; דוגמה למי שלא ויתרה, והנה - בזכות הנחישות, הפכה לאחת מחברות הכנסת המוכרות והמובילות של המחנה הציוני. 

יש שיגידו, ספק בזלזול ספק בהערכה, ששפיר הפכה לפנים של המפלגה. בנובמבר 2012 התמודדה בפריימריז במפלגת העבודה, הוצבה במקום התשיעי ברשימת המפלגה לכנסת, שמשוריין לנשים, והפכה לצעירת הח"כים בכנסת ה־19. בפריימריז הקרובים במפלגה המתפוררת, שייערכו בחודש הבא, היא מקווה לתפוס מקום גבוה יותר. אם להסתמך על פי השטח, או לפחות על דברי מי שהיו בני נוער עם פרוץ המחאה החברתית בשנת 2011, הדור הצעיר במפלגה רואה בה מודל לחיקוי: האישה שהצליחה, לפחות לרגע, להפיח חיים בגווייה המכונה מפלגת העבודה; קול צעיר ורענן, שמצד אחד ניצב אל מול ה"יכנעיות" של מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ', ומצד אחר כבר מבין היטב את חוקי הביצה העכורה במשכן הכנסת. 

בתשובותיה לאורך היום, במכונית ומחוצה לה, היא מדלגת בעדינות מעל המוקשים ולא שוכחת לשרבב מנטרה אחר מנטרה. אין ספק, זו לא אותה סתיו שפיר מהמחאה החברתית. בראיון ל"ערב חדש", הראיון הראשון שלה בתקשורת, מצאה את עצמה פעורת פה אל מול ההתקפה משולחת הרסן של מירי רגב. זה היה רגע מכונן בקריירה של שפיר: "ישבתי שם והקשבתי לאופן שבו רגב שיקרה בלי בעיה. אמרתי לעצמי, 'איך נותנים לאישה הזו לדבר ככה בטלוויזיה?' מי שהיה שם הסתכל עלי מוזר, לא הבין בכלל מה הבעיה. זו רק אני המוזרה, שמתרגשת מזה שעוד פוליטיקאית לא דיברה אמת בטלוויזיה". 

בית הספר המזורז שעברה אז רק חידד אצלה את ההבנה שיש לה מה למכור. "הדרך לשנות את הפוליטיקה הישראלית היא לגרום לאנשים טובים להיכנס אליה, להבין שהמגזר הציבורי חייב להתמודד בכל כוחו על האנשים הללו. פספסנו את דור ההנהגה הנוכחי. לכן צריך להכשיר אנשים טובים, שלא יפחדו מהפוליטיקה ולא יחליטו שהם מיואשים עוד לפני שבכלל ניסו את כוחם בעולם הפוליטי".

 

מכניסים להילוך ראשון: "אדומה" אך לא תמימה

וזה בדיוק מה ששפיר עושה בימים אלו כשהיא נפגשת עם המצביעים הצעירים, שחלקם ילכו לקלפי לראשונה בחייהם. אלה ילדים שנולדו למציאות שבה מכהן ראש ממשלה אחד ויחיד. הם, שנולדו בחיפה, שאולי עוד אפשר לקרוא לה "האדומה", חושבים שאפשר לחולל כאן שינוי. 

במכינה על שם רבין, דמות שהחניכים ילידי 1999 רק קראו עליה או צפו בה ביו־טיוב, מציפים את החדר ריח טסטוסטרון ותחושה של ערנות פוליטית יוצאת דופן, בוודאי במציאות הנוכחית. שפיר מגיעה מלאת אופטימיות, אבל כשהיא שואלת את שאלת הפתיחה שלה - מה הנוער הנוכחי חושב על הפוליטיקה והפוליטיקאים - היא מייד מקבלת תשובה בת מילה אחת: "מושחתים". היא מנסה להבין מדוע זו מסקנתם, ואם גם היא נראית להם מושחתת. "אם תהיה לך הזדמנות", מגיעה התגובה, "אולי תהיי גם את מושחתת". 

שפיר נחושה. למה שמישהו יחשוב שאפשר להשחית אותה, היא שואלת, ולרגע נדמה שגרמה לצעירים להבין שהמציאות היא לא סדרה של נטפליקס, או לפחות לא חייבת להיראות כמו אחת. אבל הם, פניהם מעוטרים בפצעי בגרות ובזקנים שבניגוד לציפיותיהם לא משווים להם תדמית בוגרת, ממשיכים להקשות: "הייתי בן 11 במחאה החברתית והלכתי לשם, והיום אני שואל, מה בעצם המחאה שלכם השיגה?" התשובה של שפיר עתירת קלישאות פוליטיות, שבהן היא מצביעה על עצמה כדוגמה להצלחת אותה מחאה. 

"הממשלה של המחאה החברתית היא אותה ממשלה שמכהנת עכשיו, ובגלל צרות אופקים ומחשבה מיושנת היא לא עושה את השינויים הדרושים בחוק השכירות", היא מאשימה באחת השיחות שניהלנו במכונית. ל"מחיר למשתכן" של כחלון היא קוראת: "בלוף שלא מצליח לעבוד בשטח". והטענות לכישלון ההפגנות מקוממות אותה; היא לא מבינה איך אפשר להגדיר ככישלון תופעה שהוציאה "מיליון איש לרחובות, אחרי שאמרו לנו כל כך הרבה פעמים שאיש לא יבוא ונהיה שם לבד".

 

15:00 אתנחתה במרפסת: "אני ציונית" // צילום: יוסי זליגר

 

את הביקור במכינה היא מסיימת בווידוי: רק עכשיו גילתה את האינסטגרם. החבורה הצעירה מסביבה מתעקשת לצלם איתה סלפי, וחלקם מודיעים לה - בתמימות נעורים שהלוואי שלא תתפוגג מהר מדי - שהיא שכנעה אותם להצטרף לפעילות הפוליטית. אני מעלה בפניה השערה: אם להסתמך על הביקור הנוכחי ועל הנוכחות שלך ברשתות החברתיות, אני אומר, בדור הצעיר את כבר מזמן ראשת המפלגה. היא שותקת ומחייכת, כמו מבקשת להבהיר שהביכו אותה ושאין לה כוונה לסבך את עצמה בתשובה.

מוקדם יותר החודש היתה שפיר, כמו כל מדינת ישראל, עדה לזובור שהכין יו"ר מפלגתה אבי גבאי לציפי לבני. באירוע שאפשר להכתיר כבר עכשיו כאחד המכוערים במערכת הבחירות הנוכחית, גבאי קבר - לפחות תיאורטית - את הסיכוי של מפלגתו לקבל מספר דו־ספרתי של מנדטים. כפי שזה נראה כרגע, אם שפיר וחבריה ישאירו את גבאי בתפקיד היו"ר, הם עומדים להיות חתומים על התבוסה הגדולה ביותר של "התנועה שהקימה את המדינה", כפי שהיא מקפידה לציין. 

"אנחנו מפלגה דמוקרטית. מי שעומד בראשה נבחר על ידי הציבור, ואני מכבדת את בחירת הציבור", היא אומרת על הדחת לבני, "להגיד לך שאהבתי את מה שהתרחש שם? ודאי שלא. ואני לא מקשרת את זה לנושא המגדרי של גבר ואישה, אלא לכך שלדעתי צריך לנהוג בכל אדם בכבוד". 

ההתנהגות הזו צפויה לעלות לכם ביוקר בבחירות?

"שום דבר לא השתנה מהבחירות הקודמות. המחנה שלנו, שנקרא לו הדמוקרטי, נשאר בדיוק באותו גודל. המצביעים לא הלכו לשום מקום, הם עדיין פה ומאמינים באותם הערכים, ואפילו מאמינים בהם יותר". 

המחנה הציוני איבד קולות.

"אבל הוא לא איבד אותם לצד השני במפה הפוליטית, אלא לאנשים מאותו המחנה. לכן אני חושבת שהכניסה של אנשי צבא מוערכים לשדה הפוליטי רק תעשה טוב למחנה שלנו, כי הם אנשים ראויים שבוחרים בקריירה ציבורית. לכן החישוב נשאר אותו החישוב, ולא משנים כרגע התפקידים או התארים. צריך לזכור שלא משנה איך מסתכלים על זה, יש דבר שברור מאוד לכולם: אם הגוש לא יתאחד תחת אדם אחד, אין לנו שום סיכוי למהפך והדברים יהיו כפי שהיו. למה תמיד המחנה השני יודע להתאחד תחת מנהיג, ולעשות מה שצריך בשביל להישאר בשלטון? אני לא יודעת לענות על זה, אבל פעם גם לנו היה מנהיגים כאלו, ואין סיבה שזה לא יחזור".

 

הפסקת צהריים: מה רבין היה עושה

הטלפון של שפיר לא מפסיק לצלצל. בדרך כלל מדובר בבני משפחותיהם של מאושפזים בהוסטלים שונים ברחבי הארץ - אוטיסטים, תשושי נפש וגם מקרים אחרים. מאז חשפה שפיר כי אחותה שיר היא אוטיסטית, היא משמשת אוזן קשבת בכנסת למי שמבקשים לדווח על מחדלים בטיפול. בזכות המאבק הוויראלי שלה, ודיווחיה מוועדת הכספים שסחפו את הרשת בשנתיים האחרונות, נראה שהצליחה ליצור לעצמה את התדמית שהיא מבקשת לבסס לקראת הבחירות הקרובות.

השאלה, כמובן, היא אם במדינה כמו ישראל, שבה הסוגיות הביטחוניות לרוב טורפות את הקלפים, הנושאים החברתיים יעזרו לה לצלוח את הפריימריז, וכמובן גם את הקדנציה הבאה שלה בכנסת. 

"אתה חושב שלא מעניין אותי ביטחון?", היא מתקוממת, "אני באה ממפלגה דמוקרטית וציונית. אנחנו הציונים האמיתיים כאן. מישהו במחנה הציוני יעביר כסף לחמאס כשנחזור לשלטון? מישהו ישחרר מחבלים עם דם על הידיים אם נהיה בשלטון? רבין בחיים לא היה מתנהג ככה. ההסתה הזו שיש מול מי שלא חושב כמו רה"מ או כמו המפלגה השלטת, פוגעת בשיח. אנחנו ציונים ובעד רוב יהודי, כי אין לנו מדינה אחרת ואין לנו ארץ אחרת. אז אתה יכול להגיד לי, אחרי מה שאני אומרת לך, שאתה יודע לאפיין מי שמאל ומי ימין? במה בדיוק המחנה השמרני הוא ימין? חוץ מלסכן את הדמוקרטיה ולערער על המשטרה, בתי משפט וכל מי שלא חושב כמוהו, מה מאפיין אותו? אני לא קוראת לזה ימין".

 

חניית לילה: לא מקשיבה ללחישות

הקור המקפיא מרוקן את רחובות חיפה, שגם ב־2019 הולכת לישון בדיוק ב־22:00. שפיר חוששת שאיש לא יגיע לאירוע בפאב המקומי. "למה שמישהו ייצא מהבית בלילה כזה לשמוע אותי?" היא שואלת בצניעות כנה של מי שמודעת לעצמה ולכך שלפעמים נמאס לשמוע את המנטרות הישנות. ואף שהמאבקים הם נשמת אפה, יש סלעים איתנים שקשה להזיז: בסופו של דבר, למרות משכורת הח"כ שלה, היא עדיין גרה בדירה שכורה בתל אביב; ועדיין, לדבריה, משמשת "סדין אדום" עבור מתנגדיה. אף פעם לא חשבה שהיותה אישה ימנע ממנה לפעול כשווה מול שווים בזירה גברית, "עד שהגעתי לכנסת, ושם התחלתי להסתכל על דברים אחרת. נשים בכל מקום עובדות יותר קשה מכל גבר, לא רק בפוליטיקה. אם הן כבר מצליחות, זה סימן שהגיעו מחושלות יותר, ובפוליטיקה זה עוד יותר בולט. עבור הגברים המבוגרים שיושבים שם ומזיזים את הכסף כפי שהם רואים לנכון, אני בעיה - שמתעקשת גם להישאר". 

 

20:00 בפאב: "מתעקשת להישאר" // צילום: יוסי זליגר

 

בסוף השבוע האחרון הואשמה שהשתתפה ב־22 ישיבות בלבד בוועדת הכספים. שפיר לא הופתעה: "מאז שחשפתי את מה שהבית היהודי עושים בכספי המסים שלנו, אני תחת מתקפה. אני יודעת שזה לא הסוף, אבל כמו שלא הקשבתי ללחישות של כל מיני גורמים שאמרו לי לא להתעסק איתם, לא אעשה זאת גם עכשיו. להם יש מה להסתיר, לא לי".

הפאב מלא למדי. שפיר והצוות שלה מופתעים באמת ובתמים. כמו בני הנוער שהאזינו להרצאתה במכינה, הקהל עדיין מזהה את שפיר בעיקר עם המחאה החברתית, וכנראה ההילה של הקיץ ההוא תמשיך לעטוף אותה. אחר כך מגיעה שיחה זריזה עם בן הזוג. "הוא היה טייס בצבא, והכרנו בפרויקט חדשנות בנגב. אני מגשימה את עצמי דרכו, כי גם אני התחלתי בקורס טיס, והוא מגשים את עצמו דרכי בכל מה שקשור לדיור ציבורי ודיור בר השגה", היא צוחקת. 

בסוף השיחה היא ממהרת לבדוק אם נשאר חטיף שוקולד במכונית. הקור והעייפות נותנים בה את אותותיהם, אבל היא לא מוותרת. "השליחות הציבורית היא כל החיים שלי. אני לא חושבת שיש דרך אחרת לחולל שינוי, אלא אם כן אתה נותן את הכל. הרבה פעמים הזהירו אותי שאני לא יודעת מה זה פוליטיקה, וכמה אצטרך להקריב. היום אני יודעת, ואני מוכנה להקריב מה שצריך". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו