"אור השמש הוא יפה, אבל בית המשפט מעדיף להסתתר מפניו"

ספרה של העיתונאית נעמי לויצקי, "העליונים", קיבל לאחרונה תאוצת מכירות מחודשת. לפתע כולם רוצים להבין מיהו ומהו הגוף שנמצא בעימות מול הממשלה והכנסת. הספר ראה אור בשנת 2006, אבל לפני כשנה וחצי שווק בהוצאה מחודשת לאחר עדכונים מתבקשים, ערב כניסתה של השופטת אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון.

שנים אחדות קודם לכן פרצה לויצקי את הטאבו וכתבה ביוגרפיה על אהרן ברק, תחת השם "כבודו". היא עשתה את מה שאיש לא העז כשחשפה טפח מהמתרחש מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הפנימית בקרב שופטי העליון. 

מי שמתעניין בצנרת המחברת בין האקדמיה, הפרקליטות הצבאית, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון, "העליונים" הוא ספר חובה עבורו, כיוון שלפרקים הוא מסמן נתיבים ממה שהיתה פעם האליטה של מפא"י אל מרומי כס המשפט. אבל עכשיו, מפרסמת לויצקי ספר מעמיק שנושא המחקר שלו הוא היא עצמה. מי את נעמי לויצקי - על השאלה הזו היא עונה באוטוביוגרפיה הכואבת והמרתקת "ילדה רעה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). 

"השם שלי הוא לא השם שלי", היא אומרת בראיון שנערך בדירתה. "פעם עשו לי פוליגרף, והתברר שאי אפשר לתפוס אותי בשקר, כי כשאני אומרת שקוראים לי נעמי, אני כבר יודעת שאני משקרת - אז אני מגיבה על השאלות באותה צורה".

את עדיין מזדהה עם אלסי, שמך המקורי?

"מה פתאום! אבל אני יודעת שנעמי זה לא שמי בתעודת הלידה. המצאתי אותו, בגיל 4. לא יודעת מה מצאתי בו. אולי שמעתי מישהו צועק אותו כשהלכתי באבו טור". 

לויצקי גדלה בתפר שבין השואה לצבריות. אדולף אייכמן ביקר בבית משפחת אמה בשיא השואה ההונגרית. דרך אביה החורג, עורך הדין המיתולוגי אשר לויצקי, היא נוגעת גם בפרשת טוביאנסקי (מאיר טוביאנסקי היה קצין צה"ל שהואשם בריגול נגד ישראל במהלך מלחמת העצמאות והוצא להורג במשפט שדה - לויצקי ייצג את אלמנתו והביא לזיכויו לאחר מותו), בפרשת עלייתו לגרדום של דב גרונר, ובמשפט כפר קאסם. 

היא עבדה ב"כותרת ראשית", ב"חדשות", ובנובמבר 95' עמדה כעיתונאית "ידיעות אחרונות" במעלה המדרגות בעיריית תל אביב, וראתה את יגאל עמיר יורה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין. שנים קודם לכן היא שכבה בביקיני על שפת הבריכה במלון אכדיה בקרבתו של מאיר לנסקי, איש המאפיה האגדי. והיא ראתה את משה דיין באירוע המזעזע והמחפיר ביותר, שאיש לא שמע עליו והיא חושפת אותו בספרה. 

 

"אין קונצנזוס - הכל דילים"

ב"העליונים", טוענת לויצקי שתמיד היתה פוליטיקה פנימית בין הממשלה לביהמ"ש העליון, אבל היא לא הורגשה מכיוון שהמערכת המשפטית נמצאת כל העת בחלל הציבורי. רק מדי פעם יש איזו הכרעת דין שמושכת תשומת לב.

"בית המשפט העליון קובע כל דבר בחיים", מבהירה לויצקי, "אנחנו אפילו לא מודעים לזה. והפלונטר בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט קיים כבר זמן רב. היו מאבקי כוח גם קודם. אני אזכיר לך שבקדנציה הראשונה ציפי לבני התעמתה עם אהרן ברק". 

אבל היא לא התקדמה אפילו מטר.

"כי ברק חסם אותה. בקדנציה הראשונה שלה כשרת משפטים, היא לא מינתה אפילו שופט אחד. מה עושה שר משפטים אם לא למנות שופטים - או להיות לפחות שותף למינוי בבית המשפט העליון? אבל בקדנציה השנייה לבני מינתה את מני מזוז - מינוי לא רע. 

"אין קונצנזוס במינוי שופטים. זה הכל דילים. נעם סולברג ודפנה ברק־ארז מונו יחד - ליברלית מול שמרן. מאיר שטרית - הוא מינה את פרוקצ'יה מול אדמונד לוי. בסוף לוי, שהוא ימני מאוד, הפך לשופט הכי אקטיביסטי".

 

אהרן ברק // צילום: לע"מ

 

ב"כבודו", כתבה לויצקי כי "אילו היה (אהרן ברק) צריך להרשיע את מנחם בגין - לא היתה לו כל בעיה". ההקשר הוא אחריות חלקית שהוטלה על בגין בדו"ח ועדת החקירה לטבח סברה ושתילה. בגין נפגע מכך אנושות. לויצקי מצטטת בספרה את אחד ממקורביו, שאמר כי החלטת הוועדה היתה מהגורמים שהביאו את בגין לפרוש ולהסתגר בביתו. ייתכן שיותר מהשבר ביחסו לברק, נשברה אמונתו של בגין במערכת המשפט, מאחר שהאמין בה כסכר למדינת־המפלגה שהקים בן־גוריון. המשפט "יש שופטים בירושלים" איבד עבורו את תוקפו.

"ברק לא עמד בראש הוועדה, אבל הוביל את הקו שמשלמים מחירים על דברים כאלה", מסבירה לויצקי. "הוא הדיח את אריק שרון, ולבגין נתן נזיפה רצינית. אבל בגין העריץ אותו ואהב אותו". 

אבל זה כן השפיע גם על בגין בצורה מוחצת?

"כן. אין ספק, הם היו נורא קרובים, והוא לא חשב שברק יוביל כך קו נגדו ונגד ממשלתו. זה פגע בו".

היא גרה באחד ממגדלי הדירות החדשים במרכז תל אביב, לא רחוק מהסביבה שבה טיילה כילדה ופגשה על המדרכה באבן גבירול את ראש האופוזיציה מנחם בגין. "הלכתי עם הכלב ובגין היה עוצר ונותן כבוד לעלמה". לימים עלתה על מסלול התנגשות איתו בכתבתה הראשונה, שפורסמה ב"כותרת ראשית", וניפצה את המיתוס סביב עולה הגרדום דב גרונר. לויצקי מצאה את הדף המקורי שעליו כתב גרונר את ייפוי הכוח שמסר לאביה הפרקליט: "אני, הח"מ דב (בלה) גרונר, מוסר לכם בזה הוראות וייפוי כוח להגיש בשמי את הערעור הדרוש למועצת המלך בלונדון נגד פסק דין למיתה". 

הדף טמון בארכיון בית ז'בוטינסקי. ראשי האצ"ל התנגדו ללגיטימיות של מערכת המשפט הבריטית, ואפשר לומר שהעדיפו את יצירת המיתוס של עולה הגרדום.

בגין, היא מספרת, נפגע שוב. "הוא כבר היה אז ספון בחדריו, ברחוב צמח. לא התעמתי איתו ישירות; הוא שלח אלי את דן מרידור".  

שהגיע כדי להגן על המיתוס של אצ"ל?

"כן. וזה מיתוס. אבא שלי הוריד מחבל הגרדום 18 נידונים למוות. אחד מהם היה קאפו בימי ראשית המדינה. התיקים חסויים, לי מותר להיכנס אליהם כי זה של אבי". 

היא מעידה כי: "אצלי דבר נולד מתוך דבר. כשכתבתי את 'העליונים' עסקתי בסיפור חייה של דליה דורנר, וכתבתי על מות אביה: 'הזיכרון המושחז ביותר שנושאת איתה דליה דורנר מתקופה ילדותה היא אותה ריצה במעלה מדרגות האבן של בית החולים הדסה בהר הצופים. בראש גרם המדרגות מחכה לה אביה... בביקור הבא כבר שוכב אבא על ערש דווי'. 

"אני כותבת את זה ומתחילה לבכות. קלטתי שעל עצמי אני כותבת. לא על דליה. הזיכרון המושחז ביותר שלי הוא מימי שבת בבוקר, ממש אותו הדבר". 

כמו דורנר גם את עברת תהליך הפיכה לצברית?

"אני צברית. באתי לכאן כתינוקת. אצלי לא היה תהליך כזה". 

ובכל זאת, היא מודה: "אני רואה סרט מצויר על פרידה בין כלב לחתול, ואני מייללת. לא מסוגלת לשאת פרידות. זה לא נורמלי. כמו בילדות - אני גורמת לגרש אותי". 

היא מחזיקה עד היום במפתח לסוויטה שבה התגורר אביה עם אמה במלון קינג דיוויד. הילדה נעה במטוטלת בלתי מובנת בין שכונת העוני של צפון תלפיות לבין סוויטת העושר והאושר במלון הנשיאותי. כצעירה היתה חברתו של אחד מבכירי חיל האוויר, שכבר לא בין החיים.

 

למסור למשטרה או לא?

בולט ב"ילדה רעה" סיפור־עדות של לויצקי על דיין. הסיפור הלא ייאמן הוא כדלקמן: באחד הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, שבהם דיין אמר שהבית השלישי בסכנה, כתב טלוויזיה בריטי בשם לו, שלויצקי הכירה, ביקש לראיין את שר הביטחון. הוא אף הוסיף שאם יש בעיה הוא מוכן לשלם. לויצקי, שגויסה כמילואימניקית לדובר צה"ל, גירשה את עניין התשלום וניסתה ליצור קשר באמצעות אמה, שהיתה חברתה הקרובה של רחל, אשתו של דיין. האם חזרה ובאופן מפתיע שאלה את לויצקי: "הוא מוכן לשלם?"

"הראיון מסתיים. טום, המפיק הקבוע של הכתב, ניגש לרחל ומגיש לה מעטפה חומה גדושה עד להתפקע", כותבת לויצקי בספרה (עמ' 213). "אני מכסה באינסטינקט את פי בכף ידי". 

באור יום, בחצר ביתו של דיין בצהלה - מעטפה עבה של שטרות. בספר כותבת לויצקי שהראיון התקיים אחרי צליחת התעלה, כשהמצב ברמת הגולן התייצב. אך בעל פה היא אומרת, "נדמה לי שזה היה היום השלישי למלחמה. כבר היינו במצב יותר טוב".

את עומדת מאחורי הדברים במאה אחוז?

"איזו שאלה. ראיתי את זה בעיניים". 

מכל הדברים ששמעתי עליו, דבר לא ממש הפריע לי. תמיד היה אפשר להגיד 'אבל דיין נתן את התפוקה שלו'. אבל פה זה משהו ברמה אחרת. 

"אני לא יודעת אם דיין היה מעורב. היא (רחל) קיבלה את המעטפה. השיחה היתה בינה ובין אמא שלי". 

אבל רחל עמדה על יד דיין?

"היינו יחד כולנו. דיין ישב עם לו, התראיין, ובסוף הראיון טום ניגש אל רחל. דיברו איתי קודם, אבל אני הוצאתי את עצמי מהמשוואה".

כלומר?

"אמא שלי שאלה אותי אם הוא מוכן לשלם. אמרתי: אני לא בעסק. תדברי עם לו". 

אחרי האירוע סיפרת אותו למישהו?

"אהבתי את האנשים האלה".

זה לא מספיק. ביום ההוא דיברו על שאלת הישרדותה של המדינה. 

"בימים הראשונים. אבל דיין חזר לצהלה ישר מהדרום. הוא כבר היה במצב רוח טוב, כך גם אמר לנו. עם זאת, זה בהחלט קרה בשבוע הראשון של המלחמה. אני אהבתי אותם באמת - את רחל, ואותו. מגיל 4 הוא התייחס אלי כאל בן אדם, ודיבר איתי על שירה, על אלתרמן". 

בכל זאת, הסיפור מוכיח שאולי צדק משה שמיר, וכל הרעות החולות התחילו עם משה דיין?

"היום אפשר להפיל עליו הכל, כי אף אחד לא מגן עליו. אני שואלת את עצמי - מה הייתי עושה אם הייתי אז כבר עיתונאית? למזלי, עוד לא הייתי. במלוא הרצינות. אני לא יודעת". 

בהקשר זה, איך את מתייחסת לעניין הטלפון הגנוב של אפי נוה? הכתבת יכלה לפרסם את המידע בעצמה, אם היה לה אומץ.

"אני רוצה לדעת קודם כל מה היה שם, לפני שאני מביעה דעה. בעיקרון אני תומכת בכתבת במאה אחוז".

בהעברת הטלפון האינטימי לפרקליטות?

"כן. זו החלטה של גלי צה"ל. היא לא עשתה את זה לבד. היא עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות - להתייעץ עם העורך שלה. הרי בשעתו, כשהיינו ב'חדשות', היתה לי קלטת מאוד מרשיעה על פרשת צרפתי - ופרסמנו אותה. לא מסרנו אותה קודם למשטרה".

"חדשות" היה יכול לתת את הצילומים של אלכס ליבק מקו 300 לפרקליטות, או לאיזה גורם ממלכתי - ולא עשה את זה. הוא היה מוכן להיסגר.

"אלו החלטות קשות, צריך לקבל לפעמים במקצוע. למזלי, אני, שהייתי כל כך קרובה לרחל ומשה דיין, לא הייתי צריכה לקבל החלטה כה קשה". 

לא ראית את דיין כאדם שבור בעת המלחמה?

"הוא לא נראה לי שבור, אפילו לא לרגע. לא הייתי בבור - אבל להגיד שהיה מיואש, לא נראה לי הגיוני. אני לא יכולה להתווכח עם אנשים שידעו וראו, אבל בעיניי הוא תמיד היה קר רוח. בספר אני מתארת כיצד נפרד מרחל, עוד לפני נישואיהם, ומה היא עשתה בדירה של הוריי, בתל אביב (ניסתה להתאבד; א"ל). גם אז הוא היה קר רוח. פשוט היה אדם שידע להחזיק את עצמו".

 

"ראיתי את זה בעיניים". משה דיין ורעייתו רחל // צילום: לע"מ

 

"דחייה בגלל אידיאולוגיה"

הסיבה שאת מוציאה את "ילדה רעה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד זה משום שאת כותבת גלוי מדי בספר על "ידיעות אחרונות"?

"לא. הסיבה שאני מוציאה בקיבוץ המאוחד היא כי הגעתי לשלב בחיי שבו אני רוצה לעבוד עם אנשים שנעים לי לעבוד איתם". 

"העליונים" לא היה יוצא בצורתו בהוצאה אחרת?

"לא. אתה יודע כמה הוצאות דחו אותו? הכי גדולות, כולל 'ידיעות אחרונות'. הם דחו בגלל שנוני מוזס לא רצה לשמוע ממני באותה תקופה, ואחרים דחו את הספר בגלל אידיאולוגיה. חשבו שביהמ"ש העליון הוא קדוש. אני מאמינה בבית משפט חזק, אבל הוא צריך להיות גלוי". 

את סבורה שהאקטיביזם המוגזם גרם לכך שהציבור פחות מאמין בבית המשפט?

"יכול להיות. זה קורה במקומות אחרים. בארה"ב כשנשיא העליון, ארל וורן קבע שנפרד איננו שווה - ופסל את ההפרדה הגזעית - רצו להרוג אותו. היו הפגנות, היתה אלימות. זה היה בימי אייזנהאואר, לפני קנדי וג'ונסון". 

את ראית את ראש הממשלה רבין נורה בגבו.

"ראיתי. זה כבר אישי שלי. הדבר הזה השפיע על חיי ברמה כזאת שאני לא יכולה לתאר. לא גיליתי הכל בספרי. אני ירדתי למטה. לא ידענו לאן לקחו אותו. רצתי, חיפשתי כתמי דם. אמרתי, אולי הוא ניצל או רק נפצע. אבל בטווח שבו נורה, גם אם הוא היה עם אפוד הוא היה נהרג". 

לפי מה שראית, כשרבין הסתובב ושאל איפה לאה, הוא יצר חור באבטחה?

"זה לא הוא יצר, אלא השב"כניק שעזב את הגב שלו. לא הבנתי למה לא זועמים על השב"כ בכל הסיפור, ואמרתי את זה גם לדליה רבין. אני זוכרת שראיתי פעם את מובארק, איזו אבטחה היתה עליו. שומרי ראש הקיפו אותו עם הפרצוף קדימה. לא הסתכלו לו על הגב.

"רבין לא האמין שיהודי יהרוג אותו. הכל היה רילקס. ברגע שראיתי הכל, ידעתי שזה יהודי. לא עלה בדעתי שזה ערבי. חיפשתי את הכיפה. הוא שם אותה בכיס. ישב שם. אפשר לראות בווידאו - שעות הוא ישב על עמוד ואף אחד לא ניגש לשאול, אדוני סליחה, מה אתה עושה פה. עם אקדח בכיס. זה מזעזע.

"את הספר 'כבודו' התחלתי לכתוב בעקבות רצח רבין, כי התחילו לאיים על חייו של ברק. אני לקחתי את זה ברצינות, בגלל שראיתי את רבין נרצח. אמרתי לעצמי שאכתוב על ברק, כי חייו שזורים בחיי המדינה. הוא ראה שואה, היה ילד בגטו קובנה. והוא גם מדור התקומה. הוא סקרן אותי".

מה התפיסה של ברק? שהפוליטיקאים הורסים את המדינה?

"לא. זו מעולם לא היתה תפיסתו. הוא מדבר על איזונים. אתה לא יודע באיזה היגיון הוא מדבר. זו גם הגישה שלי - יש רשות מבצעת, ואצלנו הרשות המחוקקת בעצם לא מפקחת על הרשות המבצעת. אין איזון בכך. ביהמ"ש העליון ממלא את החסר".

האיזון הוא שהקואליציה מתפרקת והממשלה נופלת אם היא לא עומדת בקווי היסוד.

"היא אף פעם לא מתפרקת על הדברים הללו. אנחנו יכולים ללכת אחורה ולראות על מה ממשלה התפרקה. לא על אבני היסוד. אף פעם לא. היום היא מתפרקת על חקירות פליליות. יש מי שרואה בברק את מי שהפיל את מפא"י במהפך של 77'" .

 

למה לא מאשימים את האיש מהשב"כ. יצחק רבין // צילום: לע"מ

 

ברק כיועץ משפטי וכאישיות בכירה היה היחיד שהפיק את הלקח ממלחמת יום כיפור, כי תפיסת העם היתה שבבסיס המחדל היתה השחיתות, והזחיחות שמקורה בשחיתות. הוא הסיק מכך לגבי מה שהתגלה על יצחק רבין?

"זה צריך לדבר איתו. אני לא מרגישה את עצמי דוברת שלו. הוא היה מעדיף שספריי לא היו באים לעולם. יש לי 70 שעות ברק מ'כבודו'. היו בינינו עימותים, כשהוא עוד היה נשיא. לא חושבת שיש לזה אח ורע. ולמרות שיתוף הפעולה שלו, הוא לא אוהב אף אחד משני הספרים. אור השמש הוא יפה, אבל בית המשפט מעדיף להסתתר מפניו. הוא רוצה לשלוט בנרטיב. גם הממשלה היתה רוצה".

אבל היא פרוצה לגמרי. 

"היא פרוצה לגמרי, מתוקף היותה מורכבת מפוליטיקאים. אצל השופטים זה אופרה אחרת לגמרי. צריך לעורר אמון". 

 

"סבא שלא סבלתי"

היא מספרת שמחקה את שנות הילדות הראשונות בחייה, בצל אמה הלא נוכחת. "לא זכרתי כלום: איפה גרתי, איפה למדתי. גם היום אני לא זוכרת. אבל קצה חוט הוביל לחוט. חלק מהחיבורים בספרי הם פרי הדמיון. זה לא ספר עיון, זו פרוזה, ולכן אני מתייחסת לעצמי בגוף שלישי. אני קוראת לעצמי 'הילדה', והמספרת המבוגרת מדברת בגוף ראשון. 

"דליה דורנר או אסתר חיות - שתיהן באות מילדות קשה. אבל שתיהן היו עטופות באהבה. גם דורנר ידעה שאמא שלה לא היתה מסוגלת. היא בילתה אצלה את החופשות, וחיה עם הסבתא והסבא. גם אני הייתי תקועה עם זוג זקנים; זה היה קר ומנוכר. חשתי נטישה והיא מלווה אותי כל חיי. לזכותה של אמי ייאמר שהיא ניסתה לכפר. היא מסוג הנשים שלא היו צריכות להיות אמא.

"אחרי הביקור של אייכמן בביתם, אמי נאלצה לעזוב את הבית. אני מניחה שאייכמן בא לעשות ביזנס, לסחור בדם יהודים. אבא של אמי, ארווין ארדש, היה מאוד משמעותי ביהדות הונגריה. הוא היה עורך דין ידוע, עשיר. סבא שלא סבלתי".

היא מכחישה שראתה הונגרים עם סיגריה על האוזן. אבל קללות - כן. "אין כמו המוות כדי לגלות את הדברים שחשבת שאתה יודע - ובסוף התברר שלא ידעת", היא אומרת. בדיעבד גילתה את אומץ ליבה של אמה, שדאגה להכניס אוכל לגטו, התחברה עם הנזי ברנד והשתתפה במפעל של זיוף תעודות המוני.

גם חשיפת הבת הבלתי חוקית של מישאל חשין ב"העליונים" היא בגלל ילדותך והנטישה?

"יש מצב. לנטוש ילד? זה לא עובר אותי. לא באתי מטעם האפיפיור. מה הילדה הזו עשתה לו? אם יש לי מניה בכך שהוא התחבר לזה אחר כך, והוא כן הכיר בה - על זה לבד היה שווה לי לכתוב את הספר. בסוף חייו - לילדה יש אבא, והיא מקובלת בכל המשפחה. אתה לא יודע איך לחצו עלי בנושא - כולל דורית ביניש - לא לפרסם את זה. שני אנשים שלא סלחו לי על מה שכתבתי עליהם זה חשין, והשני זה איציק מרדכי, שעד היום לא מדבר איתי. זה היה עוד ב'חדשות'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו