ההתייצבות הדו־גושית, בעקבות איחוד גנץ ולפיד, יוצרת רושם של ימין מול שמאל. זה לא מדויק. זה קיצוני יותר: מפלגת העם נגד מפלגת הצבא.
העם, הציבור, יעמוד בבחירות האלה בעימות מול מנגנוני הביורוקרטיה. כי זה מה שמציעים בני גנץ ויאיר לפיד. האחד, נציג בכיר של הצבא כביורוקרטיה ביטחוניסטית ולא כצבא העם. השני - תוצר מובהק של גופים ממוסדים בישראל שלא אוהבים לראות שהציבור רוצה בשובה של הציונות כיסוד בחיים הציבוריים. לפיד הוא המגן האולטימטיבי של הממסדים המאיימים על החירות במדינה, והם נקראים בלשון סגי נהור "שומרי הסף".
הנזק הציבורי הביטחוני מהריצה הפוליטית של מפלגת הרמטכ"לים הוא כבד. כבר עכשיו שרי הממשלה יודעים שבבחרם רמטכ"ל הם ממנים את היריב הפוליטי שלהם. לפחות פוטנציאלית. אם את המועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה שואלים את שאלת המפתח - האם תהיה מוכן להעמיד לדין את ראש הממשלה? - מהי שאלת המפתח לגבי המועמד לרמטכ"לות?
זה לא טוב ולא בריא. האמת המרה שחשופה כמו שבר פתוח מאז מלחמת יום הכיפורים היא שצמרת צה"ל מעורבת עד צוואר במישור המדיני והפוליטי, וזה היה מקור המחדל ב־1973. במאי 2016 אמר אלוף (מיל') נועם תיבון: "לממשלות ימין יש אידיאולוגיה, ולכן הן פועלות לפעמים בניגוד לעמדת הצבא. הצבא, באומץ גדול, מציג את האמת אל מול הממשלה". זה תהליך ארוך. על חורבות השמאל האזרחי הפוליטי קמה האופוזיציה הצבאית־משפטית.
רא"ל (מיל') גבי אשכנזי, אפשר לשער, הוא כנראה המועמד לתפקיד שר הביטחון של המפלגה החדשה. הוא איש של חיים סבן, בשר מבשרה של ממסד המפלגה הדמוקרטית. זו עוד רעה חולה: רמטכ"ל לשעבר שאחראי על הרמטכ"ל המכהן. בכל המקרים בעבר, שכוללים את יצחק רבין, אהוד ברק ובוגי יעלון - הסידור הזה גרם נזקים לצה"ל.
מפלגת הרמטכ"לים מביאה איתה את התפיסה הביטחונית הטכנוקרטית, שנטשה את תפיסת היסוד של גבולות בני הגנה. הם רואים גם את רמת הגולן וגם את שטחי יהודה ושומרון והבקעה במונחים של סידורי ביטחון, כולל האופציה של כוחות זרים בגבולות. הם בשלים לחזור על ההתנתקות, מה שיעמיד גם את יהודה ושומרון כשטח להתבססות מחדש של ארגוני הטרור. המברך החשוב על המאוחד הזה הוא אהוד ברק, החוליה המקשרת בין ממסד המפלגה הדמוקרטית לפוליטיקה הישראלית.
במושגי מערכת הבחירות, הגוש הפוליטי החדש יכניס התלהבות אופטימית לקראת מהפך אפשרי בשורות מצביעי השמאל. בימין תוחדר קצת פאניקה בריאה. האיחוד של גנץ עם לפיד סוגר את הדלת לאפשרות של כניסת גנץ לממשלה של הליכוד. בגלל הרוטציה האיחוד עלול להבריח חלק ממצביעי גנץ שלא רוצים את לפיד כראש ממשלה.
המייצגת הבולטת של הקולות הצפים בין הימין לשמאל היא אורלי לוי־אבקסיס. אחרי שחיזרה במרץ אחרי השמאל והצטלמה במעוזי החברה התל־אביבית, היא גילתה את האמת: היא איננה רצויה. זה היה המסר של גנץ. אבל אורלי מבית שאן פיצחה את "מצגת גנץ" של המושכים בחוטים: "החלה התרוצצות מוזרה בחוסן לישראל שמלווה בהפצת דיסאינפורמציה ובתדרוכים מגמתיים לתקשורת... בעוד היו"ר לתדהמתי ממלא פיו מים ומחריש", גילתה לוי. "(גנץ) נכשל במבחנו הראשון - מבחן האמינות. חבל לגלות שהאיש שממנו ציפו שינהל את ישראל מתגלה כאיש המנוהל על ידי אחרים".
היחידה אמרה את שלה: בחירתו התמוהה של גנץ לתקוף את הרקורד הביטחוני של נתניהו היתה ירייה לאזור חסין אש
היצר לתקוף את רה"מ בנימין נתניהו אינו בר־כיבוש, עד כדי כך שלעיתים אנשים עושים זאת ופוגעים תוך כדי באינטרס שאותו הם מבקשים לשרת. לפני כמה שנים הופיע בארה"ב אדם ידוע בפני קבוצה גדולה של תורמים. במהרה הוא החל להיסחף אחרי לשונו והקהל נדהם מהמתקפה הארסית שלו נגד נתניהו. למותר לציין שמעט מאוד כספים נאספו שם, אם בכלל. התורמים הגדולים באותו פורום התרגזו - וצינור הכסף לאותו יעד שבשמו הופיע המגייס, נסתם.
בני גנץ חזר על הדפוס. זה היה שבוע שבו נתניהו היה זקוק באופן דחוף לחבל הצלה; ומפקד יחידת שלדג לשעבר, בני גנץ, התנדב לזרוק לו אותו למים. בשעה שהופיעה תסמונת הקדנציה השלישית ואותתה על קשייו העתידיים של נתניהו - איפשר גנץ לנתניהו התמודדות קלה יחסית במגרש של הרקורד האישי.
נתניהו פגיע בנושאים אישיים. זה ידוע. אבל הוא חסין אש בתרומתו האישית לביטחון ישראל. קשה להבין מדוע מי שהיה רמטכ"ל ומסמל את צה"ל שופך דלי שופכין על מנהיג ששירותו בצה"ל, ביחידה כמו סיירת מטכ"ל, היה ללא דופי; ובמקביל הוא מחזר כמו נערת מסיבות נואשת אחרי כתב "במחנה".
ביבי בחמש שנות השירות שלו ביחידה היה הרבה מאוד תחת אש מהסיבה הפשוטה: "שירתנו בתקופת השיא של מלחמת ההתשה", אומר אחד מלוחמי היחידה באותה תקופה. "היו פעולות שהיו אג"מיות טהורות, כלומר נועדו לתקוף יעדים מצריים או סוריים. אבל גם בכל הפעולות המודיעיניות של היחידה הן היו תמיד מלוות בפעולה אג"מית, לצורכי הסחה". נתניהו מלכתחילה חזר לבדו מארה"ב אחרי ששת הימים כדי לשרת בצה"ל.
תפיסה ביטחונית טכנוקרטית. גבי אשכנזי // צילום: יהודה בן יתח
בשלושה מבצעים שאנחנו יודעים עליהם ביבי כמעט שלא חזר בחיים. במבצע מעבר לתעלת סואץ הוא כמעט טבע במימי התעלה. "זאת היתה הפעם הראשונה שנהרג קצין בפעולת סיירת מטכ"ל. זה היה חיים בן יונה מקיבוץ יחיעם", מספר לוחם הסיירת מאותה תקופה. הוא עצמו השתתף בפעולה ויש לו זיכרון מסוים מהפעולה שאותו הוא מנסה לברר כבר שנים וללא הצלחה. "ניסיתי לבדוק בארכיון היחידה, כל הניירת נעלמה. אני לא יכול למצוא כלום. פניתי להיסטוריון היחידה שיודע מי פיקד לא רק על כל מבצע אלא גם על כל תרגיל מודל. הוא אמר שהוצאו מהתיק כל המסמכים".
בפעולה אחרת ביבי כמעט קפא למוות בפעולה בסוריה. הוא נפצע בפעולת חילוץ החטופים במטוס סבנה. ביבי שירת באותה יחידה עתירת סיכונים יחד עם שני אחיו, שאחד מהם נהרג בפעולה נועזת באפריקה.
מייד לאחר נאום גנץ, דרש ממנו עוזי דיין, מפקד סיירת מטכ"ל בעברו, להתנצל על הדברים. הוא כינה זאת "הפרה של ברית הלוחמים". גנץ בהתקפה האישית על נתניהו אימץ אסטרטגיה שרבים התמחו בה: ללכת לנתניהו על הראש, "לדרוך לו על הצוואר", כפי שאמר איל ארד באחד הסרטים על מערכות הבחירות בעבר. הבעיה שלו שהוא תקף את נתניהו בטעות באגף הכי מוגן שלו.
באותה תקופה שבה נתניהו ביצע את הפשע הנורא של לימודים ב־MIT וצחצוח האנגלית, הוא הצליח לבנות לישראל בסיס תמיכה ציבורי ענק. בסיס תמיכה שחורג מתחומי הקהילה היהודית; הוא סייע להפוך מפלגה שהיו בה יסודות אנטי־ציוניים חזקים, הרפובליקנים, למפלגה תומכת ישראל. נראה שהקמפיין הנגטיבי של גנץ לא יושב טוב על הדמות הציבורית שלו.
זיכרונות מ־77': האם ההישג של המפד"ל ב־77' ישוחזר הפעם בקרב האיחוד בימין?
סביר שאם המפלגות הדתיות, הימין החדש והבית היהודי המאוחד לא יתבלבלו ברגליים, הם יגיעו יחד לכ־12 אולי 13 מושבים בכנסת. הישג נכבד, אך יש בו אולי כדי ללמד על איזו חולשה יסודית שנמשכת לאורך שנים ארוכות.
יש נתון שעשוי להפתיע כמה אנשים: גם ד"ר יוסף בורג, בראשות המפד"ל, השיג 12 מנדטים בבחירות של המהפך ב־1977. ב־73' המפד"ל זכתה ב־10 מנדטים. היום, לכאורה מבחינה מספרית, הימין הדתי על שלל מפלגותיו מהווה מאגר קולות של 15 מנדטים, אולי יותר.
כל זאת מעיד על כך שרק מספר המושבים של המפלגות הממוסדות מהווה כוח אמיתי. כל השאר רק מחלישים את הימין. אם איתמר בן־גביר ומשה פייגלין יעברו את אחוז החסימה (ובן־גביר ככל הנראה יעבור לאחר האיחוד), הם לא יחזקו באמת את גוש הימין; הם רק יצמצמו את מאגר חברי הכנסת שניתן להרכיב ממנו קואליציה.
מאמציו המתוקשרים של נתניהו, השבוע, לגרום לבית היהודי להתאחד בניגוד לרצונה עם מפלגת "עוצמה יהודית" - נועדו לאותת לבוחרים עצמם. הוא כמו אומר, יש לכם בעיה יסודית עם המנהיגות שלכם. אם אתם רוצים להשפיע ואתם כל כך חוששים מהשמאל - יש לכם שתי כתובות בבחירות הקרובות: הליכוד והבית היהודי.
אמת ישראלית: זכייתו של נדב לפיד ב"דב הזהב" מזכירה שהקולנוע הישראלי איכותי יותר מהזיוף האירופי והאמריקני
היה מי שנתן לפני 40 שנה "שתי קריאות הידד לקפיטליזם". השבוע זאת הזדמנות לשתי קריאות הידד לקולנוע הישראלי. לא, עוד לא ראיתי את "מילים נרדפות" של נדב לפיד שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין. ואני מניח מראש ששוב מדובר בווריאציות גולדברג על נושא ניהיליזם ונרקיסיזם עד סוף הלילה ברחוב פחד ומשטמה בתל אביב. גם אם זה בפריז.
אבל הזכייה החשובה של לפיד מזכירה שוב: צריך לחזור לקולנוע הישראלי הטוב ולראות מה קורה בו. יש לסרט הישראלי, אפילו מבין אלו שלא זכו להתעניינות הקהל, איכויות שמבטאות עליונות על פני רוב היצירות שאנחנו מזהים כסרטי איכות בעולם.
בהכללה, אפשר לקבוע שהקולנוע האמריקני הנחשב ברובו אינו יותר מזיוף של מהלכים רגשיים ורעיונות שטחיים. אני בכל פעם נדהם מחדש, על סמך צפייה בזוכי האוסקר, מההתדרדרות של הקולנוע האמריקני. רק לעיתים רחוקות צץ סרט אמיתי, כמו "מנצ'סטר ליד הים".
בסרט הישראלי - אחד מ־30 בערך - יש אמת צורבת שאני לא מוצא באותן סוכריות על מקל אינטלקטואליות מצרפת או מגרמניה. האמת הזאת היא ישראלית מאוד, והכרזתו של לפיד כי הוא מתפלא שאין יותר ישראלים שבורחים מהארץ היא בעיקר עדות לנטייה שלילית של יוצרי קולנוע מקומיים לברוח מאותה אמת - גם אם הם נשארים מבחינה גיאוגרפית בתחומי ישראל.
אני מעריך שככל שסרט ישראלי הוא פחות פסטיבלי ופחות עומד בתקן של מכון היצוא, כך הוא יותר טוב. יותר צפל ישורון, אורי זהר וניר ברגמן - ופחות "פאודה", נדב לפיד וסרטיו האחרונים של יוסף סידר. יותר סידר של "ההסדר" מסידר של ריצ'רד גיר. יותר משה מזרחי מראשית שנות ה־70.
הסרטים שצומחים מפוליטיקת הזהויות על מצע של מסרים פוליטיים ליצוא - בינוניים. הם טובים ליצוא כמו החברות שהוגדרו לאחרונה כ"מוסד פרטי לכל דיכפין". החברות הללו מציעות שילוב של מיומנות מודיעינית הייטקיסטית עם מיתוג ישראלי, ובעולם יש לזה ביקוש.
כך, בקולנוע הישראלי העכשווי יש מאפיינים שטחיים של החברה היהודית - כגון גברים מסולסלי פאות חובשי מגבעת, או גברים במדים במחסום. או גימיקים תסריטאיים שהולכים טוב בנטפליקס. אין דבר יותר ירחמיאלי או כתריאלי מלנסות למצוא את התשובה לשאלה "לאן נעלם דניאל וקס". אבל גם אין סיכוי בלי לחפש.
געגועים לידיד האמריקני: ברונו גנץ, שהלך השבוע לעולמו, כיכב בסרט שהשפיע על דור שלם
בסוף השבוע שעבר מת השחקן השוויצרי הענק ברונו גנץ. בכתבות הראשונות לזכרו הקדישו לפחות חצי מהסיקור לסרט "הנפילה", שבו גילם את דמותו של אדולף היטלר בימי המרתף האחרונים שלו. הסרט "הידיד האמריקני" של וים ונדרס משנת 1977 בכלל לא הוזכר.
אבל זהו הסרט הגדול האמיתי של גנץ, שבזכותו למדנו לאהוב אותו. דור שלם של אנשי קולנוע צמח מ"הידיד האמריקני" ומסרטים נשכחים אחרים של ונדרס. ניטשה וקרואק עם אקדח ושמלה אדומה בחיפושית פתוחה.
פעם מבקר מבריק כתב, שהוא מעדיף לראות את הסרט הכי גרוע של סם פולר מאשר את הסרט הכי טוב של וים ונדרס. היום אני לא בטוח שהוא צדק. "הידיד האמריקני" גדוש באייקונים קולנועיים, כולל סם פולר וניקולס ריי בתפקידי אורח נחמדים. אבל מעל כולם מולך ברונו גנץ, בתפקיד מסגר שמגלה שהוא חולה במחלה סופנית. "הידיד" הוא דניס הופר, ששובה את ליבו ומבטיח לו סכום עתק למימון תרופה נדירה - בתנאי שיבצע בשבילו רצח קטן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו