ארבעה אינטלקטואלים מהאינטליגנציה הימנית, או השמרנית, או האופוזיציונית, מתגלים השבוע כמושכי קהל. והקהל הזה, כפי שהוגדר על ידי אחת הצופות - הוא מהליכוד וימינה מהליכוד; הוא נותן תחושה קלילה של השטח. ד"ר גדי טאוב, ד"ר רן ברץ, העיתונאי בן דרור ימיני וריקי ממן הם לא בדיוק "היידה ביבי!", אבל אפשר ללמוד משהו מעמדותיהם המנומקות היטב, לפעמים עם קורטוב של עודף ניסוח.
אז מה אתה למד? שבג"ץ, בהחלטתו בראשית השבוע לפסול את מיכאל בן־ארי ולהכשיר את בל"ד, והיועץ המשפטי בהחלטותיו השונות בתיקי נתניהו, מעוררים זעם ציבורי שיתבטא בקלפי.
חיים רמון העריך שלא מעט קולות עברו השבוע מהימין המתון לימין הקשה בגלל בג"ץ. כהרגלו, רמון הוא ריאליסט אכזרי, גם בפוליטיקה המפלגתית וגם במדיניות הלאומית ביטחונית, למגינת ליבם של ימין ושמאל כאחד.
האם המערכת המשפטית היא כנראה הדלק לניצחון - גורף? לא גורף? - של הליכוד בהנהגת נתניהו? לא דובר על זה ישירות אבל הורגשה התקוממות רבתי נגד בית המשפט העליון בפורום שכינס האתר "מידה" במרכז בגין בירושלים. אפשר לחזות שהסיסמה של הבחירות האלה בין השורות היא: "בג"ץ סותם את חריצי הקלפיות". ואם הכל אמוציונלי - אז באופן מפתיע זה עובד.
זה שמערכת המשפט תהווה נושא מרכזי בבחירות האלה - היה ברור. על זה גם איילת שקד תרכב עד אל חוט המטרה. לא סתם היא העמידה בנחרצות על סדר היום הצעות מרחיקות לכת לרפורמה בבחירת שופטים, מעמדו של בג"ץ, ומינוי היועמ"שים במשרדי הממשלה.
נוסף על הכל, היה למעשה קונצנזוס בין טאוב, בן דרור והאחרים לגבי מה שנקרא "החוק הצרפתי". אני זוכר שרק לפני כמה חודשים עמד היועץ מנדלבליט על אותה במה והתריע מפני הפיכתה של לשכת ראש הממשלה לעיר מקלט של עבריינים. ובכן, אנשים שקולים ורציניים כמו אלה שישבו עכשיו על הבמה חושבים שהמערכת ניצלה לרעה את סמכויותיה ופעלה בניגוד לאינטרס הלאומי במאבק מלא שעטות סוסים דוהרים להפללת ראש הממשלה.
טאוב אמר: "רק במקרה של עבירה חמורה וברורה צריך לפתוח בחקירה שנועדה להדחת ראש הממשלה כחשוד בפלילים. בנוגע לעבירות המאוד מעורפלות כמו אלה שבהן עוסק 'כתב החשדות' - לא יקרה כלום אם הטיפול בהן יידחה עד לסיום כהונתו של ראש הממשלה". בן דרור ציין שזו היתה עמדתו עוד בתקופת אולמרט. טאוב אמר ש"כל פוליטיקאי שמתייצב באופן עקבי נגד בג"ץ, חושש שיהיה לו מזל רע בתחום הפלילי". הקהל פרץ במחיאות כפיים.
השבוע צפו מחדש הצוללות, שהתפוצצו עם עסקת עד המדינה. מערכת הביטחון, בהתנגדותה לרכש הצוללות, מוכנה להרחיק לכת. כלומר, הממסד הביטחוני שבנה לעצמו מפלגה, עדיין רוצה לטרפד את עסקת הצוללות, גם לאחר שהוסכם על נחיצותן למערך האסטרטגי של מדינת ישראל. במאבק הזה לא בוחלים באמצעים, ובהקשר זה כדאי לקרוא את ספרו של פרופ' עוזי ארד על המועצה לביטחון לאומי. הוא כולל גם את הצוללות. או לפחות, הצוללת מספר 6.
בעקבות פרשת הטלפון של גנץ והניסיון למחזר את תיק 3000, כדאי לזכור את חברות המודיעין והסייבר כמו "פסיי־גרופ", שעליהן פורסם תחקיר ב"ניו יורקר" לפני כחודש תחת הכותרת "מוסד פרטי להשכיר" מאת אדם אנטוס ורונן פארו. החברות הללו מייצאות מהומות מודיעיניות ופוליטיות לארצות שונות, כולל ארה"ב. הן מאוישות במומחים לשעבר מיחידה 8200, המוסד והשב"כ. "המדיה החברתית מאפשרת לך להגיע כמעט לכל אדם ולשחק במוחו", מצוטט שם קצין מודיעין בדימוס בשם עוזי שעיה. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול להיות כל מי שאתה רוצה. זה מרחב שבו מתרחשות מלחמות, שבו מנצחים בחירות ומקדמים טרור. אין תקנות. זה שטח פרוץ, לא מפורז".
"מערכת הבחירות הזאת מטורללת", אמר השבוע אחד מבכירי הימין, ולא יסף.
ללמוד ממג"ב: הכשל בתפקוד החיילים בצומת אריאל מחייב חשיבה על פתרונות, כמו חטיבה מרחבית או רענון האתוס
"החיילים של היום הם לא כמו החיילים בתקופה שלנו. אנחנו עם סכין בין השיניים היינו מסתערים וגומרים את האירוע במקום". זה מה שאמר לי באמצע השבוע מנחם לנדאו, בעבר בכיר בשב"כ ולפני זה לוחם בצנחנים.
חיסולו של המחבל שרצח את גל קיידאן והרב אחיעד אטינגר, בתום יומיים של מרדף, אסור שישכיח את הכשל של תפקוד החיילים במקום. שוב חיילים בתחנה, בטרמפיאדה, שוב חוסר תגובה, שוב נרצחים - ולא מן המארב.
הרשימה מתארכת לכדי חשיפת היערכות לקויה מאוד במרחב התפר האזרחי ביהודה ושומרון. עפרה. גבעת אסף. ולפני כן צומת תפוח ואירוע הדריסה בארמון הנציב. חשוב מאוד לגלגל עד אינסוף את הסרטון החושף את קלונם של החיילים מהגדוד החרדי שהיכו אב ובנו. זה עוזר להשכיח את האובדן, את הרצח, את ההפקר.
בצומת אריאל נחשף שהתשתית הבסיסית ביותר של צה"ל היא בבעיה: החיילים לא מחושלים ולא מאומנים למצב הבסיסי ביותר של הגנה על עצמם. חיילים שכן מאומנים לזה לא יוצבו בצמתים. צנחנים, גולני ודומיהם.
צה"ל היום מתוח לאורך ולרוחב. במצבים שכאלה, אומר מנחם לנדאו, מחזירים לפעולה שתי מסגרות שנתנו בעבר מענה טוב לבעיות מהסוג שנמשיך להיתקל בהן בשטחים: משמר אזרחי וחטיבה מרחבית כמו שהיתה בעבר חטיבת גב ההר. אלה חיילי מילואים קרביים שמשרתים במסגרת הקרובה לאזור מגוריהם.
מסגרת אחרת שלוחמיה בוודאי היו מסיימים בהצלחה ובמהירות את התקיפה בצומת היא משמר הגבול. כשצפה סוגיית שירות נשים ביחידות קרביות, שאל אותי בתמיהה אמיתית בכיר בצה"ל: "איך זה שבנות משרתות במג"ב ואתה לא שומע כל הזמן קובלנות ויללות?" לא שאני בטוח לגמרי באבחון, אבל התשובה היא "מקצועיות". במג"ב, כיחידה משטרתית, קיים אתוס מקצועי והוא שמכתיב גם את היחסים בין לוחמים ולוחמות; ואילו בצה"ל זה חסר.
עינו המקצועית של מנחם לנדאו קולטת גם את ההתנהגות השגויה בשטח של החיילים: מרוב שעמום הם נוטשים את עמדות ההיערכות הנכונות בצומת ומתחילים להתגודד יחד כדבוקה. זו תופעה שחוזרת על עצמה. כמו בפרשת אלאור אזריה, זו עדות לפיקוד חלש או חלל ריק פיקודי. רק אל תאשימו בכשל הצמתים את בג"ץ. זאת גם לא בעיה שתיפתר עם עוד הריסת בתים.
למה נטשו את אולמרט? הקיבעון של "המעמד הביורוקרטי" במבוכה מנתניהו, ותקציר תולדות הזמן מבהיר מדוע
תזכורת: מפלגת העבודה עדיין קיימת, וקריסתה עדיין מעניינת. הסוגיה הזאת חשובה מאחר שחורבן מפלגת העבודה משקף את כל ההיסטוריה החברתית של תקופת היישוב ומדינת ישראל. יש ספר שכבר הוזכר בעבר, "הטוטליטרים החדשים", שתיאר וניתח את השליטה ההגמונית של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בשבדיה עד שנות ה־70, מרחב זמן מקביל בפחות או יותר להגמוניה של מפא"י - מראשית שנות ה־30 של המאה הקודמת ועד סוף שנות ה־70. בישראל המצב היה עוד הרבה יותר קיצוני מאשר בשבדיה, שהיום שמה נישא כאוטופיה כלכלית.
בישראל במידה רבה הארגון הסוציאליסטי בנה את החברה - למעשה, בנה את האומה. מאז 1919 יצרו מייסדי מפא"י מנגנון שעסק ברווחה, איגוד מקצועי, הגמוניה תרבותית, ושליטה בשוק מקומות העבודה, שלא לדבר על מפעלים ציבוריים. המכונה הזאת גם שירתה חלק גדול מהחברה הישראלית וגם הציבה עליה צבת אכיפה ודיכוי.
הדמוקרטיה בתקופה שלפני עליית מנחם בגין והליכוד היתה פורמלית, של שלטון הרוב, בבחירות חופשיות. לא היה קיים פלורליזם של מוקדי השפעה מבוזרים הנאבקים על דעת הקהל, על שלטון ועל פשרות. כל זה קיים היום ויוצר דמוקרטיה ליברלית בניגוד לשכתוב ההיסטורי שמתאר את משטר תנועת העבודה כתקופה הערכית והליברלית בתולדות הציונות.
אפילו המחתרת הצבאית בתקופת היישוב עמדה תחת שלטון מפא"י ההיסטורית מאז ייסודה. נבנה ארגון כולל ומאוד ריכוזי. הארגון הסוציאליסטי שחלש על חיי האזרחים השרה פחד; זאת באמצעות האיום הסמוי שאתה עלול להפסיד את מטה לחמך ואת כל ההטבות של חייך - וקודם כל בריאות ותעסוקה. אם לא תציית למשמעת המפלגתית.
עם זאת, אנשים הרגישו שמישהו דואג להם. זו היתה העסקה מאחורי מה שכונה "ההגמוניה הפועלית". ברגע שזה נשבר ב־73' ואחר כך במהפך של 77' - הם לא יכלו לחזור עוד למעמדם הדומיננטי, והם נשחקו והדילדלו בהדרגה.
אבל המפלגה השאירה אחריה כמו חיל מצב את מה שמכונה "המעמד הביורוקרטי". מפא"י יצרה גוף ענקי של ביורוקרטיה ריכוזית שעדיין עומד על תילו; "הבניין עומייד או לא עומייד?!" תבע שמואל רודנסקי לדעת במערכון המפורסם של קישון. הבניין הזה הוא חלק מתוחלת החיים של מדינה מודרנית.
ממשלות הימין מאז 77' נאבקות עם המפלצת הביורוקרטית שעדיין דוחה את העילית השלטונית החדשה, שאותה הם רואים כמנהיגות מלאכותית שנכפתה עליהם, בעוד הם אלה שיודעים באמת איך הדברים צריכים להיעשות. אם מסתכלים על המנהיגות המתחרה - בין שהיא שמאל או מרכז - היא תמיד מורכבת מהדרג העליון של המעמד הביורוקרטי (צה"ל והממסד הביטחוני נחשבים כחלק מהמערך הזה): החזקים ביותר בהם היו רבין ופרס. יותר מאוחר - ברק, לבני, אפילו שרון היה יותר איש המערכת הישנה מאשר מנהיג פופוליסטי במסורת הליכוד.
ממשלת אחדות בין נתניהו לגנץ - סימן לפיוס בעם // צילום: גדעון מרקוביץ
זאת הסיבה מדוע הם הגנו על שרון ונטשו את אולמרט, שלא היה חלק מהמעמד הביורוקרטי - או מהדיפ־סטייט, מושג שנישא בפי כל באותו דיון במרכז בגין. פרופ' יונתן שפירא קובע שמשטר פופוליסטי נוטה לחוסר יציבות. המנהיגות הפופוליסטית המקורית אמנם קרסה ב־1983 לאחר שהשמאל יחד עם ועדת החקירה שברו נפשית את מנחם בגין. שמיר היה למעשה מפא"יניק ימני.
נתניהו ממשיך את הפופוליזם האנטי־ממסדי שהיה יסוד מוסד בפופוליזם המקורי של הליכוד; אבל להבדיל מהמחזור של 1983-1977 שנכשל, הוא הצליח תוך כדי שלטונו גם לספק פתרונות מועילים בנושאים המרכזיים, בייחוד בכלכלה. מילוי ההבטחות בהישגים מוכחים זה התחום שבו מנהיגים פופוליסטיים ברחבי העולם חלשים ובדרך כלל נכשלים.
שינוי או פיוס? הימין סבור שהבחירות הוכרעו לטובתו, וכך החל השיח על מודל הממשלה העתידית
השבוע החלו הספקולציות הרציניות לגבי מודל הממשלה בראשות נתניהו אחרי הבחירות. נוצרה חשיבה במגזר הפרשני־פוליטי ובייחוד בימין, שהבחירות הוכרעו למעשה לטובת הימין, לטובת נתניהו, כשגנץ במגמת צלילה. עד לאיזה עומק? טרם ברור.
הימין החדש רואה שוב מגמת עלייה ואם יצליח לבסס הישג של עשרה מנדטים פלוס, נפתלי בנט ואיילת שקד ישאפו ליצור תנופה מחודשת של רפורמות. שקד מתבייתת על עוד קדנציה מלאה במשפטים. בנט שואף לשדרוג - תיק הביטחון או תיק האוצר. לשניים יש עדיין את הדרייב והאנרגיה לשינויים גדולים שהם מוכנים להתאבד עליהם.
הבחירה, במקרה של ניצחון הימין, תהיה ממשלת ימין צרה יחסית לעומת ממשלה שנתמכת עם חזייה של גנץ ולפיד - בשביל זה הם שניים. בימין בטוחים שהנטייה של ביבי תהיה למעין אחדות עם גנץ. היתרון בממשלה כזאת הוא מידה מסוימת של פיוס בעם, עמידה מוצקה במקרה של עימות צבאי גדול, הופעה מתונה כלפי המערב ויהדות אמריקה.
ממשלת ימין צרה נשבעת אמונים לנתניהו גם במצב של הגשת כתב אישום סופי. למרות האמביוולנטיות של איילת שקד, הימין החדש ככל הנראה יעדיף להמשיך לקיים ממשלה בראשות נתניהו למשך ארבע שנים תמימות. הסיבה העיקרית לכך שהימין מתעלם לחלוטין מתיקי נתניהו היא שלראשונה יש תחושה שניצחון גדול הפעם יתחיל לבסס הגמוניה לאומית־ימנית לאורך שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו