ישראל לא שוכחת

"בבוקר מתקשר אלי מנהל המכון לרפואה משפטית. "'ראש אכ"א', הוא אומר לי, 'מדבר חן קוגל מהמכון. זכריה באומל נמצא לידי".

כך מתאר ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, את הרגע שבו קיבלה שלשום ישראל את האישור הרשמי כי הגופה שהובאה לישראל בתום תהליך מודיעיני־מדיני־מבצעי מורכב היא אכן של לוחם השריון באומל, שנעדר מהקרב בסולטאן יעקוב. "מאז משה נתיב יש לראשי אכ"א פק"ל של מפגשים עם המשפחות. באים, מדברים, מבטיחים שלעולם לא נשכח ותמיד נמשיך לחפש, הן היו אומרות כמה שהן מתוסכלות ושאין סיכוי ומזמן הן איבדו את התקווה - ופתאום זה.

"נסעתי קודם כל לאחותו של זכריה, אסנה. סיפרתי לה. היא היתה המומה. משם נסענו אל האמא שלו, מרים. אישה אמריקנית, בת 86, שמקפידה לישון בצהריים, ואנחנו נופלים עליה במפתיע. הבת שלה נכנסה ראשונה לכמה דקות כדי להכין אותה, ואז אני נכנסתי - עוד ראש אכ"א שבא לדבר איתה על הבן שלה שנעדר כבר 37 שנה, והיא עברה כבר לא מעט כמונו.

"היא שואלת אותי אם הבאתי לה בשורה. עניתי לה: 'באתי לספר לך שהבאנו את זכריה'. היא ביקשה לדעת בדיוק. אמרתי מייד שהבאנו רק אותו מבין השלושה, והסברתי הכל, למעט פרטים מבצעיים. היא שאלה אם מדובר במדינה שדיברנו עליה כל הדרך, ועניתי לה שכן. ברגע שסיפרתי שיש גם ציצית היא ביקשה לשתות מים, ולאט־לאט הבנו יחד את גודל האירוע - שלראשונה בעוד חודש וחצי יהיה לה יום זיכרון עם קבר, אחרי כל כך הרבה שנים".

אלמוז מספר שכאשר יצא ממנה הוא התקשר אל ענת פלדמן, אחותו של צביקה, ואל פרחיה, אחותו של יהודה כץ. "ענת אמרה לי במפגשים קודמים שלא נשארה בה אמונה. שזה לא יקרה לעולם. השיחה הפעם היתה אחרת. אחרי שדיברנו בטלפון נסעתי אליהם. הם שמחו בשביל משפחת באומל, ואז שאלו: 'תגיעו גם אלינו?' עניתי בכנות: 'אני לא יודע'".

ותגיעו?

"היו לי כמה פעמים בחודשים האחרונים מפות על השולחן שכבר הייתי אופטימי והאמנתי שאנחנו קרובים מאוד. אני נשאר אופטימי, בין היתר כי אני חושב שהיום אנחנו בתקופה יותר טובה מבחינת מיצוי יכולות, שיח פתוח בין אכ"א לאמ"ן ולמוסד, וכמובן הזדמנויות שיש באזור, כי ראינו שבמזרח התיכון המטורף שבו אנחנו חיים מתברר שיש גם כמה דברים טובים.

"במקצוע הזה של נעדרים יש בעיקר תסכול. זאת קבוצה קטנה של אנשים שקמה בבוקר ומחפשת כל שביב מידע וכל קצה של הזדמנות. מנסים גם דברים דמיוניים, כאלה שכשאנחנו מעלים אותם זורקים אותנו מכל המדרגות, וכאלה שפתאום מתפתחים ומבשילים וקורים. אחד החוקרים שלנו, אדם מבוגר, פרץ בבכי. לסגור תיק כזה, אחרי כל כך הרבה שנים, זה אירוע.

"ביום־יום שלנו הכל שחוק מול משפחות הנעדרים. הן שמעו כבר הכל, על המחויבות, על זה שנהפוך כל אבן. אני בכלל הייתי בכיתה ט' במלחמת לבנון הראשונה, אבל עכשיו, כשנבוא לדבר עם הלוחמים שהתגייסו במחזור מארס 19' לשריון, נוכל להגיד להם לעלות בבטחה לטנקים ולהילחם, בידיעה שאם חלילה נידרש אז גם בעוד 37 שנים נביא אותם ונדאג להם. זכריה באומל הוא ההוכחה שאלה לא מילים ריקות: אנחנו מתכוונים לכך באמת".

 

הקלף שאבד לאסד

מעטים במערכת הביטחון הישראלית היו שותפים למבצע "זמר נוגה". לא רק הרגישות המודיעינית (עם לא מעט מאמצים שנדרשו בדרך) והמדינית (מול המדינה הזרה שסייעה; על פי הפרסומים רוסיה), אלא גם הרצון שלא לאכזב את המשפחות עם עוד תקווה שנכזבת.

כמעט שנתיים הסתובב הסיפור הזה במערכת, מאז הועלה בצה"ל כרעיון לנתיב אפשרי שטרם נוסה. שר הביטחון הקודם אביגדור ליברמן אימץ אותו מיידית, והוציא אותו לפועל. הרוסים, אם להישען על הדיווחים, נתנו כתף; אפשר להניח שסוריה לא בדיוק אהבה את העניין, ולא רק כי גורם זר הסתובב לה בין הרגליים, חפר וחיפש, ואז לקח את מה שמצא לעצמו, אלא כי היא איבדה נכס שאותו החזיקה שנים רבות - כקלף מיקוח למו"מ עתידי מול ישראל על הגולן.

 

טלפון דרמטי מחן קוגל. האלוף אלמוז // צילום: יוסי זליגר

 

אבל כנראה שבמזרח תיכון משוגע, כמו שתיאר אלמוז, הכל אפשרי. מלחמת האזרחים הפכה את הנשיא אסד לתלותי לחלוטין ברוסיה, שהצילה את חייו ואת שלטונו. מרגע שהקרמלין נתן אור ירוק, לאסד לא נותרה הרבה ברירה.

התודות שהשמיע אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו במוסקבה לא היו מילים ריקות: מעטות המדינות שהיו מסכנות כך את אנשיהן למען מטרה של מדינה אחרת, בוודאי כאשר מדובר בנעדר מתקופה נשכחת.

הבסיס לכל זה היה האביב הערבי. הכאוס באזור הביא גם הזדמנויות. מאות התקיפות שמיוחסות לצה"ל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה והעברות הנשק המתקדם לחיזבאללה היו רק דוגמה אחת, גלויה לרוב, לפעילות ענפה שהתנהלה מתחת לפני השטח. הפעילות המדינית - ולעיתים גם התקשורתית - אפשרו לקדם או לסכל עניינים ואינטרסים שונים, ובהם השבויים והנעדרים.

מי שהודה במעורבות הרוסית בסוגיה הזאת היו דווקא הרוסים עצמם. כאשר הופל מטוס האיליושין הרוסי בספטמבר - אירוע שבו האשימה מוסקבה את ישראל - אמר דובר משרד ההגנה הרוסי שחבל שישראל עשתה זאת בשעה שחיילים רוסים פועלים לסייע לה בסוריה בעניין השבויים. מהמעט הזה שנאמר אפשר להסיק לא מעט: שמוסקבה סיכנה חיילים שלה כדי לחפור ולחפש קבר - וכנראה שיותר מאחד - שבו הוטמנו חלקי גופותיהם של נעדרי סולטאן יעקוב.

דובר צה"ל, רונן מנליס, אמר שלשום מפורשות שמדינת ישראל לא התבקשה לתת דבר בתמורה לגופתו של זכריה באומל. גם בדיקות נוספות העלו שאין כאן עסקה. ועדיין, מי שמכיר את פוטין יודע שאין אצלו ארוחות חינם. מוסקבה תצפה לקבל משהו, מתישהו, והחשבון עלול להיות מוגש גם במקומות פחות נוחים. ועדיין - נכון לעת הזאת - ההחלטה שנלקחה היתה נכונה.

 

ציניות בצד

חזי שי, מפקד הטנק של באומל ופלדמן, סיפר שתמיד קיננה בו התקווה, אבל "כשזה הגיע - זה היכה בי. הייתי בטוח שזה יקרה רק במסגרת הסכם שלום עם סוריה".

שי נזכר אתמול בקרב ההוא, שנותר עד היום פצע לאומי פתוח. "היינו הפלוגה הכי קדמית בסולטאן יעקוב. ירו בנו, הטנק נפגע והכל התחיל להתפוצץ. יצאנו החוצה מהטנק. ארבעתנו היינו בחיים, וחשבנו מה עושים. ואז התחילו שוב לירות עלינו. זכריה וצביקה נפגעו, אני ואריק ליברמן זחלנו משם. בשלב מסוים איבדנו אחד את השני. המשכתי לזחול, עד שהאנשים של אחמד ג'יבריל שבו אותי. את ליברמן הסורים לקחו בשבי".

ההתעקשות של ישראל לסגור את התיקים האלה מדהימה בכל פעם מחדש. בעולם כבר היו זונחים אותם מזמן; מכריזים על הנעדר כחלל, ומקימים למשפחה קבר לבכות עליו. רק בצה"ל ממשיכים לחפש כאילו זה קרה אתמול. זה נכון במקרה של חללים - לפני כמה חודשים אותרה בכנרת גופתו של הטייס יקיר נוה, 56 שנים אחרי שנפל - וזה נכון שבעתיים במקרה של נעדרים.

 

נתן כתף. פוטין // צילום: אי.פי.אי

 

האמת היא שלצה"ל לא היה ספק שבאומל, כמו גם חבריו הנעדרים לקרב כץ ופלדמן, אינם בין החיים. הרב הצבאי לשעבר ישראל וייס אף ביקש להכריז עליהם כעל חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, אבל הרעיון נגנז בזעם, גם מכיוון שהמשפחות שביקשו הוכחה מפורשת ולא תחקיר מודיעיני־מבצעי שנעשה באיחור של 20 שנה. בצה"ל הבינו אז שמה שלא קורה מייד לא יקרה ככל הנראה לעולם, והחליטו לעשות הכל כדי לסגור את התיקים (עד כמה שניתן) בזמן אמת: לתת למשפחות שורה תחתונה, וקבר לבכות עליו.

זאת הסיבה למאמץ האדיר שהושקע במבצע צוק איתן להביא ראיות שיאפשרו להכריז על אורון שאול והדר גולדין כחללים שמקום קבורתם לא נודע. יש בכך יותר מצד חיובי אחד: לא רק הוודאות למשפחות, אלא גם שלילתו של קלף מיקוח משמעותי מהצד השני בידיעה שהמחיר עבור גופות שונה מהמחיר עבור לוחמים חיים. מנגד, מבחינת המשפחות, יש בכך גם צד שלילי: הבהילות לסגור תיק של חייל מת נמוכה מבמקרה של חייל חי.

***

תיק "זמר נוגה" מוכיח כי למרות הכל, מדינת ישראל לא שוכחת. יש אנשים שזאת העבודה היומיומית שלהם, ושמושקעים כסף ומאמצים ולעיתים גם מסכנים חיי אדם כדי לפתור כל תעלומה. 

זה כמובן לא אומר שמחר גם כץ ופלדמן ורון ארד יחזרו לארץ לקבר ישראל; אבל זה אומר שיש עניינים שאפשר בהחלט לשים בהם את הציניות בצד, ולזכור שכאשר ביום הזיכרון כולם מדברים על "לא נשכח" - יש סיכוי, גם אם קלוש ועל פניו מופרך, שיום אחד זה יהפוך למציאות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו