כמעט בכל פעם מאז שנת 2009 שציפי לבני תקפה את החרדים או את הממשלה בטענה שהיא נסחטת על ידי החרדים, סיפר יעקב ליצמן כי עדיין יש לו את הפתק שממנו עולה שציפי לבני היתה נדיבה יותר מכל ראש ממשלה בתמורה להצטרפות שלהם לקואליציה בראשותה.
זו, למעשה, היתה הפוזיציה החרדית כל השנים: לשון מאזניים, אלה שמכריעים, שצריך לרדוף אחריהם ולהציע להם תופינים על מנת שייתנו את הרוב הדרוש להרכבת קואליציה. בבחירות האלה זה השתנה. החרדים, או שהתבגרו, או שיש להם יותר מדי להפסיד, או שניהם גם יחד.
צילום: יהודה שלזינגר
המשבר הזה שינה את הפוליטיקה החרדית. החרדים הפכו מהסוחטים לנסחטים. ליברמן עם חמישה מנדטים מצליח להעמיד אולטימטום, לסחוט את החרדים עד הקצה וגם לגרור את המדינה לבחירות.
כמו שליברמן עם חמישה מנדטים בלבד דורש את תיק הביטחון ואת חוק הגיוס, טוענים החרדים כי עם 16 המנדטים שלהם הם יוכלו להודיע שהם מתנגדים לחוק הגיוס של מערכת הביטחון וכי אם לא יובטח להם להביא חוק חדש - לא תקום ממשלה. אבל זה לא מה שקרה. הם עשו הכל, כולל הכל, כדי להגיע להסכמה.
ביום ראשון נאלצה מועצת גדולי התורה החסידית לצעוד לעבר ישיבה שכפה עליהם ליברמן ולקבל את כל חוק הגיוס כהווייתו. את היעדים, את הסנקציות, את החשש מיום פקיעת החוק. הם השאירו לעצמם פינה קטנה שבה יכלו להיתלות - אם חלק מהחוק יעבור בחוק או בממשלה. אבל את המהות הם קיבלו.
בכלל, צריך לומר שבכל המשא ומתן החרדים לא הגזימו בדרישותיהם. הלך הרוח הציבורי אמנם העמיד אותם, כרגיל, בפוזיציית הסוחטים אך המציאות היתה שונה.
ציירו אותם כאילו הם דרשו שכל הגברים ילכו עם ציציות והנשים יחויבו לעטות שביס סטייל לינור אברג'יל, אבל זו לא היתה המציאות. הם לא דרשו תקציבים נוספים, רק עדכון של התקציבים הקיימים. הם גם לא ביקשו משהו חדש בעניין השבת, רק שמירת הסטטוס קוו. אפילו בחוק הגיוס הם הלכו רחוק, הכי רחוק שיש עד קבלת היעדים, הסנקציות והשאר.
אילו החרדים היו עושים את מה שליברמן עושה, הרחובות היו בוערים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו