במורד הפסגה

קשה להבין את האכזבה שנשמעה השבוע מתוצאות פסגת היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, רוסיה וישראל, שנערכה השבוע בירושלים. רק אופטימיסטים חסרי תקנה האמינו שהיא תוביל לפתרון בעיות האזור, שבעקבותיה תיפתר סוגיית סוריה, לרבות ענייני איראן וחיזבאללה, ועל הדרך גם יסתיימו המחלוקות הגלובליות שמעיבות על היחסים בין האמריקנים לרוסים.

האמת היא שכנהוג לומר במחוזותינו - חשיבות הפסגה היא בעצם קיומה. מבחינת המעצמות, זה ניסיון ממשי ראשון זה שנים לגשר על הפערים ולייצר מנגנוני עבודה, ומבחינת ישראל, עדות למרכזיותה באזור ולעובדה ששני השחקנים החשובים בעולם מוכנים לחסות בצילה, ולו לרגע - מסר לא רע לסביבה הקרובה והרחוקה.

כצפוי, היו במפגש מי שחייכו יותר, ומי שפחות. זה בעיקר עניין תרבותי: הישראלים (ראש הממשלה בנימין נתניהו והיועץ לביטחון לאומי מאיר בן שבת) חייכו מתוקף האירוע החריג ותפקידם כמארחים; האמריקני (היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון) חייך כי כך חונך מהבית; והרוסי (היועץ לביטחון לאומי ניקולאי פטרושב) לא חייך כי כך חונך מהבית. אם שפת הגוף היתה מתארת תהליכים היסטוריים, בריה"מ שוב כאן.

גם הדברים שנשמעו היו פחות או יותר צפויים. מי שציפה שרוסיה תתיישר עם העמדה הישראלית־אמריקנית בנוגע לסוריה אינו חי את הנעשה ביחידתו, כנהוג לומר בצה"ל. בעוד נתניהו ובולטון תוקפים את איראן ומאשימים אותה כמקור כל הרע באזור, הגדיר אותה פטרושב "בעלת ברית של רוסיה", ומי ש"תורמת למלחמה בטרור בסוריה". הוא גם חזר על העמדה הקבועה במוסקבה שהתקיפות של חיל האוויר בסוריה "אינן רצויות", וכי הפתרון למדינה "אינו צבאי" אלא תלוי בסיוע בינלאומי לצורך שיקום כלכלתה.

מאחורי המילים האלה מסתתר משחק גדול יותר ורב־ממדי. את ישראל מעניין בעיקר דבר אחד: איראן. למנוע את התבססותה בסוריה, ואת הפיכתה ללבנון 2.0, דגם חדיש ומסוכן יותר של חיזבאללה. את ארה"ב ורוסיה סוריה מעניינת, אבל יש להן עניינים חשובים יותר: מהגמוניה אזורית ועד שלל מחלוקות בינלאומיות, שגרמו לכך שהיחסים בין מוסקבה לוושינגטון נמצאים כיום בשפל היסטורי, תוצאה של הידרדרות מתמדת שעברה בין גאורגיה, קרים, אוקראינה, המעורבות הרוסית בבחירות ב־2016 וכמובן המלחמה בסוריה.

למה ביבי מדבר עם פוטין?

פערי האינטרסים בין וושינגטון וירושלים אינם נטולי משמעות. מחקר חדש, שיפורסם בשבוע הבא במסגרת "כנס הרצליה", מזהיר כי הם עלולים להעיב על היחסים הביטחוניים שבין ישראל לארה"ב. מדובר במחקר שערכו במשותף המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, בהובלתו של אלוף (מיל') עמוס גלעד, ומכון קיינן בוושינגטון, בראשותו של מאט רוז'נסקי.

מכון קיינן הוא מכון־בת של מכון וודרו ווילסון, שהוקם על ידי הממשל האמריקני כדי שישמש עבורו מכון מחקר פנימי. העבודה המשותפת היא תוצאה של סדרת מפגשים שערכו חוקרים משני המכונים בשנה וחצי האחרונות, והיא מתפרסמת תחת הכותרת "דרכי ההתמודדות עם האתגר הרוסי במזרח התיכון".

המחקר מציע להרחיב את התיאום האסטרטגי. טראמפ וקים // צילום: רויטרס

"הגענו למחקר הזה כי הבנו שיש בינינו לבין האמריקנים פערי תפיסה שדורשים קשב", אומר אל"מ (מיל') אודי אבנטל, לשעבר בכיר באגף המודיעין וכיום עמית-מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה. "הם היו מוטרדים מהקשר החם שנוצר בין ירושלים למוסקבה ברמת ההנהגה, וחששו שזה יפגע באינטרסים שלהם. הם מבינים את המנגנון למניעת עימותים שהוקם בין צה"ל לצבא רוסיה, אך לא הצליחו להבין את מפגשי המנהיגים: איך זה שנתניהו נפגש עם פוטין יותר פעמים משהוא נפגש עם טראמפ, ושאפילו בפסגה שלכאורה נועדה לעסוק רק בהשבת גופתו של זכריה באומל דיברו בעיקר על סוריה".

בוושינגטון, מתברר, עשו גזור־הדבק של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, וסברו כי ישראל מפתחת מערכת דומה מול רוסיה. "הסברנו להם שזה לא כך. שבניגוד ליחסים בינינו, שכוללים אינספור ערוצי תקשורת, מול רוסיה יש קו חם ומפגשי מנהיגים, וביניהם אין כלום. 

האמריקנים לא רק חששו שהקשר הישראלי־רוסי המתהדק יבוא על חשבונם, אלא שגם תהיה לו פגיעה בביטחונם. "במפגשים הם דיברו על כך שמודיעין רגיש או טכנולוגיה מתקדמת עלולים לזלוג לרוסים, שעלולים להיפגע גם אינטרסים שלהם. לקח להם זמן להבין שזה לא המצב", הוא מספר.

"אין תחליף לארה"ב"

כותבי המחקר מעריכים כי המציאות של נוכחות רוסית מסיבית בסוריה לא תשתנה. מוסקבה מעוניינת לבסס מחדש את מעמדה ההיסטורי במזרח התיכון, שממנו היא נושלה בשנות ה־70, וזאת כחלק ממאמציה להגברת השפעתה הגלובלית על מנת לשוב ולהתייצב כמעצמה מול ארה"ב. "רוסיה היא שחקן שביכולתו להקשות על ירושלים ועל וושינגטון להשיג יעדים בתחום מדיניות החוץ, וחמור מכך - לגרום להן נזקים", נכתב במחקר. "ההתערבות הרוסית אמנם ממוקדת בסוריה, אולם מאמצי רוסיה להרחיב את דריסת רגלה חובקים את האזור כולו.

 חרף מאמציה, רוסיה לא הצליחה להותיר באזור חותם עמוק, מעבר לזירה הסורית, והיא לא מהווה משקל נגד של ממש לעליונות האמריקנית במזה"ת. המדיניות הרוסית, שמכוונת לנצל מחלוקות בין שחקנים יריבים באזור כדי למקם עצמה בעמדת תיווך ביניהם, מהווה אתגר אך גם הזדמנות. בכל מקרה, האסרטיביות של רוסיה בסוריה ושיתוף הפעולה שלה עם איראן צפויים להעמיק בעקבות החלטת ארה"ב להסיג חלק מכוחותיה מסוריה".

כך צפוי להעמיק האתגר האסטרטגי של ישראל בסוריה - שנתפס כיום כאיום הביטחוני העיקרי על ישראל. בוושינגטון רואים את הדברים אחרת; הבדלי ההשקפות האלה עלולים לסכן, כך המחקר, את הקשר האסטרטגי שבין ישראל לארה"ב - שנשען לא רק על שותפות אינטרסים אלא גם על ערכים משותפים - ולכן נדרשת שורה של פעולות כדי להבטיח כי הם יישמרו גם בעתיד.

על ארה"ב להבין כי התובנות הישראליות ביחס לנוכחות הרוסית באזור מגלמות גם יתרונות עבור וושינגטון: כאשר ארה"ב מבקשת לצפות את פעולות רוסיה, הניסיון שצברה ישראל מול מוסקבה עשוי להיות בעל ערך עבור הממשל האמריקני.

מנגד, על ישראל להדגיש בכל הזדמנות כי אין תחליף לבריתה האסטרטגית עם ארה"ב - מסר שהוא בעל חשיבות לא רק לקהל הישראלי והאמריקני, אלא גם לקהל הרוסי. "אנחנו חייבים להבהיר שאין ולא יהיה עבורנו תחליף לארה"ב", אומר אבנטל."זה עניין קריטי: להיות שקופים מולם, לשתף בכל דבר, לשמר דיאלוג פתוח וקבוע בנושא הרוסי, וגם בזה הסיני שהוא לא פחות חשוב".

מיסוד דיאלוג כזה הוא המלצה מרכזית של החוקרים הישראלים והאמריקנים: לשלב אותו כנושא קבוע בכל ערוצי השיח הקיימים, או למסד קבוצת עבודה, בדרג בכיר, שתהיה ייעודית לנושא הזה. "מטרת קבוצת העבודה תהיה לנהל דיוני עומק באינטרסים, ביכולות, בפעולות ובהשפעה של רוסיה, מעבר לשיח הממוסד", נאמר במחקר, שקובע כי ישראל תתמודד טוב יותר עם רוסיה כאשר בריתה האסטרטגית עם וושינגטון יציבה, וגם וושינגטון תוכל להסתייע בערוצים הפתוחים שבין ירושלים ומוסקבה (למרות שיש לה מנגנונים משלה מול מוסקבה למניעת עימותים בין המדינות).

באופן קונקרטי, מציע המחקר לשקול לתאם מסרים בין וושינגטון לירושלים לא רק בסוגיה הרוסית אלא גם בנושאים גלובליים רחבים יותר, לגבש חבילת תמריצים שתדרבן את רוסיה לשחק תפקיד מרכזי יותר בשיקומה של סוריה (מהכרה במעמדה המיוחד של רוסיה בסוריה בתמורה לנכונות רוסית ללחוץ על איראן לסגת מהמדינה ועד הירתמות למאמץ הכלכלי לשקם את סוריה, המוערך ב־250 מיליארד דולר), להרחיב את התיאום האסטרטגי מחוץ למסגרת הישראלית־אמריקנית גם למדינות הסוניות שעשויות לסייע במיתון ההשפעה הרוסית, ולגבש אסטרטגיה משותפת למקרה של התערבות רוסית פוטנציאלית - מדינית, צבאית, תודעתית - במצב של הסלמה בגבול הצפוני של ישראל.

"הידוק הקשר הישראלי־אמריקני יהיה בעל אינטרס משמעותי לשני הצדדים", מסכם אבנטל. "וושינגטון תבצר את מעמדה כגורם הדומיננטי באזור ותוודא כי השפעתה של מוסקבה לא חורגת מגבולות סוריה למצרים, לוב, המפרציות ואפילו לזירה הפלשתינית, וישראל תקבל חיזוק משמעותי לפעילותה למניעת התבססות איראן בסוריה והשלכותיה הרחבות על הזירה הצפונית".

ההבנה הזאת, שגובשה במחקר, תועבר לקברניטים משני צידי האוקיינוס, בתקווה שתיושם בפועל. לכאורה הכל טוב ביחסים שבין ישראל לארה"ב, ובמובנים רבים, המצב אכן טוב מתמיד - אך הפערים שעלו בשיח, הבדלי הגישות, האינטרסים שאינם חופפים במלואם - כל אלה מציבים לכל הפחות תמרור אזהרה שמחייב התייחסות.

מול המשחק הרוסי הציני והנחישות האיראנית להתבסס באזור - שלא פסקה למרות הסנקציות שהטילה ארה"ב, והתבטאה בהפלת המל"ט האמריקני ובשתי התקיפות של מכליות הנפט במפרץ - נדרש תיאום ישראלי־אמריקני הדוק שיבטיח כי הציר הרדיקלי, בהובלת איראן ובחסות רוסיה, ייבלם.

לכאורה, זאת היתה גם מטרת פסגת היועצים לביטחון לאומי בירושלים, אבל כאמור - נדרשה מידה גדושה של תמימות כדי להאמין שזה יקרה בשיח של 48 שעות, ושגם רוסיה תירתם למאמץ. ממילא, ספק אם זה יקרה בכלל: כמו שהדברים נראים, ישראל תצטרך להמשיך לפעול בעצמה. הידוק שותפות האינטרסים עם ארה"ב ותיאום עם רוסיה עשויים לסייע לה לעשות זאת תוך הקטנת הסיכון להסלמה ולמלחמה.

לא קונים שקט בכסף

בשולי הדברים, עזה. אסטרטגית, ראשה של ישראל נמצא בצפון: שם האיומים הגדולים. טקטית, ראשה בדרום: כאבי הראש הם בגבול עזה - בהתמודדות עם הבלונים והשריפות. הריטואל שהתפתח בדרום מסוכן. השריפות מובילות את ישראל לצמצם את מרחב הדיג, חמאס כועס וקצב שיגור הבלונים גובר, ישראל מגיבה בצמצום נוסף של מרחב הדיג, חמאס כועס עוד יותר וכמות הבלונים גדלה, ישראל עוצרת את אספקת הסולר, חמאס משתגע וקצב שיגור הבלונים מגיע לשיא.

זה מצב הדברים, כשבפתח שוב הפגנות יום השישי שהפוטנציאל שלהן, כתמיד, נפיץ. לישראל ולחמאס אין אינטרס בהסלמה, אך כמו שהתברר בשנה האחרונה - אינטרסים לחוד ומציאות לחוד. הכסף הקטארי והתיווך המצרי עוזרים לצנן את הרוחות, אך רגיעה מלאה הם לא מביאים, מה שמבטיח שגם בחודשי הקיץ החמים נגלוש לא פעם אל סף עימות, שיידרשו לא מעט מאמץ ועצבים כדי למנוע ממנו להפוך להסלמה כוללת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו