לא בעיה של העולם

הפרת הסכם הגרעין על ידי איראן, בכך שעברה להעשרת אורניום באחוז גבוה מהמותר, לא גורמת צער גדול בישראל. יש בצמרת בירושלים מי שחושבים שטוב יהיה אם האיראנים יפרו את ההסכם; זה יגביר את הלחץ הבינלאומי עליהם, ואולי יתעל אותם לפתיחת משא ומתן על תיקון סעיפים בעסקת הגרעין שהוביל ברק אובאמה. אולי התיקון יכלול גם את נושא פיתוח הטילים. אולי.

בין כמה מהמעורבים במדיניות נגד איראן, ישראלים ואמריקנים כאחד, יש אלה שלא אוהבים בכלל הסכמים. ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי, הוא הבולט שבהם. זו תפיסת חוץ וביטחון שמשאירה מקום להבנות - אני אעשה את שלי ואתה תעשה מה שאתה מבין. מול איראן, חמאס או חיזבאללה, ההנחה היא שבצד השני יודעים מה טוב להם, מה מתאים להם, ולפי זה גם ינהגו בשטח. כך קרה בהסכם הגרעין.

בתחילת הדרך ההערכה היתה, שאם ארה"ב תנטוש את ההסכם של אובאמה, באופן טבעי ההסכם - שלו שותפות עוד חמש מדינות - יקרוס. האיראנים יחזרו לפיתוח הגרעין כבעבר. התברר שזה לא קרה. האיראנים עשו את השיקול שלהם, והגיעו למסקנה שכדאי להם לדבוק בהסכם. ברור שיש לאיראנים שותפים רבים בתוך ארה"ב, ששכנעו אותם שכדאי שיעברו לעמדת המתנה - עד שהנשיא טראמפ יסולק מהזירה.

הדבר המעניין הוא, שבצמרת מערכת הביטחון בישראל האמינו גם אחרי בחירתו של טראמפ לנשיאות בסוף 2016, שבכל זאת עדיף שהנשיא החדש ידבוק בהסכם הגרעין ולא יכריז על יציאה ממנו. התפיסה של ראשי המערכת אז היתה וכנראה גם נשארה: "זאת בעיה של 'העולם', צריך לתת ל'עולם' לטפל בגרעין האיראני".

באותה תקופה, לפני כשנתיים וחצי, אפשר היה לשמוע בתקשורת בלי סוף חכמי ביטחון, יוצאי "המערכת", המדברים בשבחה של איראן ששומרת במדויק על התנאים של הסכם הגרעין. גם הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, חזר על המנטרה הזו בתדרוכים. המשתמע היה, שמוטב לא להתעסק בהסכם; לא על ידי האמריקנים ולא על ידי לחצים מכיווננו.

די מדהים שמומחי הביטחון, ברובם, לא קלטו את הסכנה במסלול שהסכם הגרעין פתח בפני האיראנים לפיתוח מואץ של נשק גרעיני, מייד עם תפוגתו. למעשה, איראן יכולה לבצע את כל ההכנות, ובעוד כשש שנים לרוץ ולהיות מדינת סף גרעינית. גם היום הם כבר פועלים מול הקהילה הבינלאומית במדיניות של סחיטה גרעינית.

ההוכחה היא בהחלטה להעלות את אחוז ההעשרה. פירושה הוא שבאופן בסיסי האיראנים חותרים להגיע לעמדה של צפון קוריאה: מול פיונגיאנג אין למערב כיום אופציה צבאית ריאלית. זאת מאחר שאת סיאול, בירת דרום קוריאה וסביבתה, הצפון־קוריאנים יכולים להשמיד באש קונבנציונלית, ואת טוקיו באמצעות שיגור גרעיני.

אין הסבר טוב מדוע בכירי צה"ל הפורשים, כמו האלוף יאיר גולן, סבורים שנתניהו בכוונה מנפח את הנושא האיראני. זו הערכת־חסר, הגובלת בזלזול באויב. מי שלא חשב שבלוני תבערה הם נושא לטיפול צה"ל, סביר גם שלוקה בדמיונו ביחס לעתיד שבו זרועותיה של איראן, חמאס וחיזבאללה נלחמות נגד ישראל תחת מחסה של מטריית הסחטנות הגרעינית של איראן. נטרול הגרעין האיראני הוא מפתח לקיום ישראל.

 

הנפט כבר לא המלך: השאלה אם להמתין להפלת המשטר האיראני הפכה למלכוד של המערב

בעימות המתפתח במשולש האיראני־אמריקני-ישראלי נוטרל הגורם הערבי. זה הישג ייחודי של רה"מ נתניהו, שהוציא את הקלף המוסלמי־ערבי מידי האיראנים.

האיראנים - ולפניהם דיקטטורים ערבים פרוגרסיבים כמו נאצר וסדאם חוסיין - הצליחו להפעיל לחץ אדיר על ארה"ב באמצעות איומים ולעיתים גם מלחמות נגד ישראל. ישראל תמיד נחשבה בקרב האליטה המדינית־ביטחונית באמריקה כמי שמסכנת את האינטרסים האמריקניים. האיראנים ידעו בעבר להעביר את מדינות ערב לצידם באמצעות הסתה אנטי־ישראלית ואנטי־אמריקנית, והאמריקנים נאלצו פעם אחר פעם לפייס את הערבים על חשבון ישראל.

אלא שעתה התרחשו שני דברים: נתניהו הצליח להביא את מדינות ערב החשובות לחבור אל ישראל נגד איראן (יש סבירות שיצליח גם להוציא את הקלף החמאסטני מידיהם); ובנוסף, טראמפ יצר קרבה חסרת תקדים וללא תנאים בין ישראל לארה"ב. במצב שכזה אין מרחב לסחטנות ולמיקוח של גורמים ערביים מול הממשל האמריקני, מאחר שאצל טראמפ הקִרבה לישראל אינה נתונה למשא ומתן. אין יותר לובי של חברות נפט.

טראמפ עצמו הוא בגדר נעלם במשוואה האיראנית. בניגוד לג'ון בולטון, ואולי גם מייק פומפאו, הנשיא האמריקני כן היה רוצה להגיע למשא ומתן על שיפור הסכם הגרעין, כך שבראש ובראשונה לא יתפוגג אל תוך מזרח תיכון גרעיני בעוד שש שנים. מובילי המערכת האמריקנית מאמינים, כל הנראה, באפשרות לטלטל את המשטר בטהרן עד להפלתו.

 

בלי הסכמים. בולטון  // צילום: אי.פי

 

פה טמון המלכוד. בישראל מאמינים שרק במצב של סכנה מוחשית ומיידית לקיום המשטר, יפנה חמינאי למשא ומתן מחודש על הגרעין. זו עמדה שבה רק הקרבת המלכה תציל את המלך. אבל אם יגיע מצב שכזה, הפיתוי יהיה גדול - להמשיך עד להפלת המשטר.

טראמפ, עד כמה שניתן לשפוט, לא נמצא בקבוצת המאמינים במטרת הפלת המשטר בטהרן. האיראנים שוב משתמשים בזמן האחרון ברטוריקה קיצונית ביותר; חבר פרלמנט דיבר על האפשרות להשמיד את ישראל בתוך חצי שעה. מפקד משמרות המהפכה החדש, דיבר במונחים של חיסולה של ארה"ב. מנקודת מבט איראנית, הם יכולים לראות שלישראל יש היום יכולות טובות יותר משהיו לה לפני שבע שנים להשמיד את מתקני הגרעין שלהם. ובעיקר, יש לה נתיבים פתוחים לאיראן, מה שלא היה לה בימי אובאמה.

 

מי פה קל על ההדק? המונח "שיטור יתר" הפך להפצצת שטיח על המשטרה, שמצידה עסוקה בהדלפות כדי להסיט את השיח הציבורי

אם השוטר האלמוני היה מבצע את הירי שלו, כולל תוצאות דומות, ביהודה ושומרון מול התנפלות של צעירים פלשתינים, קרוב לוודאי שהעניין היה נסגר מייד. אולי היה מתקבל אפילו למפגש מתוקשר עם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ומוצג כגיבור. אם האירוע היה מתרחש מול ערבים ישראלים, אולי במהלך פעולה למעצר חשוד באחד הכפרים במשולש, הדבר היה מעורר זעם, אבל גרסת השוטר היתה מתקבלת. אבל יש הבדל בין מכונית מידרדרת באום אל־חיראן לבין התנפלות כמו זו שממנה נחלץ השוטר בקריות.

יש כבר מספיק מידע מכל המקורות, כולל חקירת המשטרה, שהשוטר ירה בסלמון טקה מתוך הגנה עצמית. אפילו הסוגיה הנכבדה, האם כיוון אל הקרקע או ישר אל אחד התוקפים, אינה רלוונטית.

מאחר שהעבריינות האמיתית היא אידיאולוגית - אותן חסימות כבישים בעקבות מותו של טקה - אפשר להשוות את המקרה למותו של מייקל בראון, צעיר שחור מהעיירה פרגוסון, באוגוסט 2014. באותה תקרית נכנס שוטר לעימות עם שני צעירים בזמן שצעדו על הכביש באמצע הרחוב. תחילה ביקש שילכו על המדרכה, תוך שהוא נשאר לשבת במכוניתו. מאחר שחשד בהם שגנבו סיגריות מאיזו חנות, החליט להפנות את מכוניתו ולחסום את השניים.

התפתח ויכוח חריף בין השוטר לבין מייקל בראון, שהסתיים בכך שהשוטר ירה מתוך המכונית שתי יריות, אחת מהן שרטה את אצבעו של בראון. הצעיר, כך לפי ניתוח האירוע ב"ניו יורק טיימס", פרץ במנוסה. אז החל השוטר לרדוף אחריו. כשבראון נעצר והסתובב לעבר השוטר, השוטר ירה בו והרגו.

לא חשוב שבית המשפט האמריקני זיכה את השוטר. ברור שיש פער עצום בין ההריגה בעקבות ירי בחשוד בגניבה לבין הריגה כתוצאה מהגנה עצמית של שוטר, שלא חשד בשום דבר אלא הותקף יחד עם משפחתו.

לא הייתי מכניס את מקרה סלמון טקה לקטגוריה של פייק ניוז, אלא של מניפולציה שקרית וזדונית של פעילי ארגונים שמבקשים להפוך את קהילת עולי אתיופיה לבשר תותחים במלחמתם נגד הדמוקרטיה הישראלית. לא ידוע לי על ניסיון כל כך ציני בעבר כמו זה שנעשה עכשיו להפוך קהילה שלמה לארגון חזית שמאחוריו מסתתרים פעילים חתרנים השואפים לחסל את הדמוקרטיה בישראל.

הנושא האמיתי לחקירה הוא פעולת המרד של חסימת השדרה המרכזית של עורקי התחבורה בישראל. מפתיע שפרופסור למשפטים, אריאל בנדור, התגייס כדי לטשטש את מה שאירע באמת באירוע הירי. בנדור השתמש השבוע במושג החדש, הפופולרי בתקשורת, "שיטור יתר". זו מין הפצצת שטיח מושגית שנועדה לנטרל את האפקט של עובדות פשוטות, שנכנסות במדויק תחת ההגדרה של "הגנה עצמית".

"עבירת הריגה זה לא רק כשאדם רצה לפגוע, אלא גם כשהוא קיווה לא לפגוע - אבל היתה אפשרות שיפגע", אמר פרופ' בנדור, נציג המשפחה, ל"קלמן ליברמן" בכאן רשת ב'. ומה בקשר לאפשרות שהשוטר קיווה לא לפגוע אבל היתה אפשרות שהתוקפים יפגעו בו ובמשפחתו? "אנחנו יודעים שיד המשטרה קלה על ההדק". עוד מינוח אנטי־משפטי. מזכיר קצת את הנוסחאות, "אנחנו יודעים שצה"ל הוא צבא שהורג ילדים", ולכן כל ילד שנהרג בשטחים נתפס בחוגים מסוימים כרצח שביצע חייל יהודי.

הפוליטיקה של פרקליטי המשפחה מנסה להסיט את האש כלפי מח"ש, שנגדה יש כידוע ספקות ממקרים קודמים. זה קל, זה קליט. בינתיים, גם למשטרה יש טכניקה מוכרת להתגוננות במקרים שכאלה: הדלף ככל יכולתך מחקירות נתניהו. להדליף חומרים על עברו הפלילי של ההרוג - זו כמובן מניפולציה אסורה. אבל הדלפות מכפישות נגד נתניהו זה כמעט חקוק בנוהלי המשטרה. מי שהמציא את זה היה המפכ"ל הקודם רוני אלשיך, שהסתבך בהריגת בדואי באום אל־חיראן. הפתרון: מסיבת עיתונאים דרמטית שבה יוכרז על התקדמות משמעותית ביותר בחקירת תיקי ראש הממשלה.

 

בלוז לעמית גזית: פרידה מאיש קיבוץ עין דור, במאי תיאטרון ומנהל אמנותי, שגם אחראי לפזמוני משק שרק מעטים זוכרים

קרובת משפחתו של עמית גזית ז"ל מהקיבוץ, סיפרה בסוף ההלוויה שהתקיימה בעין דור בתחילת השבוע, כי היתה צריכה להפוך שולחנות כדי שיקבלו אותו לבית הקברות במקום. בשבילנו, הוא חלק מנוף מולדת; כמעט לא הרגשנו איך עברו הזמנים בשדותינו. בשביל חברי המשק המופרט של היום, גזית הוא בלדה נשכחת לעוזב קיבוץ מלפני 49 שנים.

גם אחרי קריירה יחסית מוצלחת בתיאטרון הישראלי, שכוללת ניהול אמנותי בתיאטרון החאן ובימוי לא מעט הצגות חשובות וזכורות היטב בתיאטרונים המרכזיים, נשארים תקועים עם שורות מקריות מפזמונים שכתב גזית לפני 50 שנה, לאירועים שרק בודדים זוכרים אותם: "את רבקה המטפלת סגרנו בבית הכבוד - כי... ידענו שיש שם קיפוד".

מעל הקבר הפתוח הוזכר כמה פעמים הצחוק של עמית. במכתב הספד, שחתומות עליו מיכל וגאולה בנות קבוצתו, נזכר הצחוק הזה כשקרא במחזות קלאסיים או כשביים, כילד, את ילדי הקבוצה. אחר כך נזכרתי שגם עמית סיפר פעם על טיול לאילת, ועל המראה של מיכל באחד מטיולי התנועה כשהיא מטפסת במעלה: תרמיל גב ענק ששתי רגלי גפרורים תומכות אותו בדרכו למעלה.

עמית נפטר פתאום בגיל 74, לפני כשבוע, מאירוע מוחי. הוא ביים את "חבר'ה" של חנן פלד, "פליישר" ו"אלקה" ועוד הצגות רבות אחרות. ויש כמובן את ההופעה הבלתי נשכחת שלו, כמפקד של להקה צבאית ב"בלוז לחופש הגדול". לאחרונה היה שותף עם פרופ' אבי עוז באקדמיה לאמנות המופע.

אני זוכר שפגשתי אותו יום אחד, בקיבוץ, והוא התפוצץ על כך שגילחו איזה שלושה מבנים של משפחה ערבית בצומת מול כביש הכניסה לקיבוץ. כל הוויכוחים בינינו נמוגו מול מעשה ההרס הזה. ההלוויה, בצל הברושים והאורנים מול התבור, בלטה באלה שרשמו הופעה, ולא פחות באותם אלה שנעדרו. קשה לי לחשוב על העולם בלי עמית גזית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו