"הילדים הישראלים נופלים בין הכיסאות"

שיחה עם ד"ר נעמי מורנו, מנהלת האגף לגיל הרך ב"ויצו" ב־13 השנים האחרונות, מכניסה את האמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו לפרופורציות. כן, החינוך לגיל הרך בישראל בגילי לידה עד 3 עתיר בעיות. נכון, אם בוחנים את הנתונים של המדינות המתקדמות, אנחנו נמצאים בתחתית הטבלה.

עם זאת, מורנו מבקשת להבהיר שהתמונה מעודדת יותר. לאורך כל הראיון היא חוזרת ואומרת שמקרה כרמל מעודה, החריג והמזעזע, אינו מעיד על הכלל, אפילו לא קרוב לכך. מורנו, בעלת תארים במדעי ההתנהגות, מינהל ציבורי ותקשורת, מקדישה את העשור האחרון לטיפול בגיל הרך. בשבוע האחרון היא מרגישה שמחאת ההורים הצליחה להזיז משהו בחומת האדישות, שהנה, בשלה השעה לבוא בדרישות.

אף על פי שברור שמקרים כמו של כרמל מעודה הם נדירים, הם התרחשו כבר בעבר. מה השתנה הפעם?

"קודם כל, התקופה שאנחנו חיים בה. השיח הוא הרבה יותר רחב, אנשים מדברים על זה יותר, גם ברשתות החברתיות אבל לא רק. אני שמחה מאוד שאנשים יצאו לרחובות, כי אני חושבת שזה יוביל לשינויים רחבים יותר. ההפגנות הללו הן ההמשך של המחאה החברתית, שכזכור גם היא השפיעה על החינוך לגיל הרך. הורים צעירים מתחילים להיאבק על הזכויות שלהם. אישית זה מפליא אותי שזה לא קרה עד עכשיו".

תכף ניגע בשינויים שעליהם את מדברת. תיאורטית, כרמל מעודה יכולה מחר לשנות את שמה ולהתקבל לעבודה בגן ילדים.

"נכון, זה יכול לקרות. זה נובע מסיבות רבות כמובן, אבל אנחנו בגנים המפוקחים מנסים לבנות קריטריונים כדי לצמצם את המקרים הללו. להגיד לך שאפשר למנוע אותם במאה אחוז? התשובה היא לא. מדובר באנשים ואין ודאות, אבל המקרים הללו הם נדירים בכל מקרה. לצערי הם גם לא חדשים, ידענו בעבר מקרים קשים לא פחות. המקרים הללו אינם מעידים על הכלל, אפילו לא קרוב לזה. אגיד זאת בזהירות, אם בשל מקרים כאלו השיח הציבורי מתעורר אז לפחות אני יודעת שזה לא יירד כל כך מהר מסדר היום כפי שקרה בעבר".

ההורים מבקשים פיקוח, אבל יש תחושה שאיש לא רוצה לפקח. האחריות עוברת מיד ליד.

"הילד הישראלי נופל בין הכיסאות בגילים הללו, זה ברור. הרגולציה והביורוקרטיה עובדות, אבל כל המחלקות והמשרדים והפקידים מפחדים לקחת אחריות. למה? זו שאלה טובה. אני חושבת שזה קשור לכך שמדובר בנושא רגיש מאוד בחברה הישראלית, ולכן הפחד הגדול לעסוק בכך. אל תשכח שגם ההורים הצעירים לא יודעים, לא מכירים את המערכת ועסוקים במערכת ההישרדותית של היום־יום, אז הנושא הזה לכאורה גם עבורם לפעמים זז הצידה. עכשיו הם מתחילים לבוא בדרישות, כי זה באמת לא הגיוני שהמדינה הזאת היא מדינת היי־טק, מהמדינות המשגשגות בעולם, ובתחום הזה אנחנו מפגרים מאחור. אנחנו מתגאים בכך שאנחנו עם הספר ושאצלנו החינוך בראש סדר העדיפויות אבל דווקא במדינות שלא מצהירות על עצמן ככאלה, נעשית עבודה טובה יותר בחינוך".

מצד אחד, במדינת ישראל קיימת אובססיה בכל מה שקשור לילדים ולילודה, והיא נתמכת על ידי מוסדות המדינה. מצד שני, כשזה מגיע למעשים, אנחנו משתתקים.

"לכך בדיוק אני מתכוונת. מצד אחד המדינה מעודדת ילודה, הפריות מבחנה. ישראל היא מדינה שאם אישה רוצה להביא בה ילדים - היא תצליח. בכל מחיר אבל תצליח. והנה, מגיל אפס או חצי שנה, ברגע שהילד עובר לרשויות, אתה רואה שכולם נורא מודאגים אבל אף אחד לא מוכן לעשות מעשה. אולי הפחד לטעות משתק. עכשיו, עם זעקת ההורים ורגע לפני בחירות, אולי אפשר לדבר על שינוי. עוד דבר הוא שאין רצף ארגוני, הרי הילד עובר בשלבי חייו משרדים ממשלתיים שאחראים עליו, ולכן כל משרד מפיל על השני את האחריות ואין המשכיות". 

את עוסקת בפעילות ציבורית כבר עשרים שנה, עבדת גם במחלקת התיירות בעיריית באר שבע. ב־18 בספטמבר, יום אחרי הבחירות, את הרי יודעת שאיש לא יזכור מה הבטיחו לנו.

"יכול להיות, את זה אני לא יכולה לדעת, אבל אין לי את הפריבילגיה להתייאש. כשאני יוצאת לוועדות, לפעמים אני צריכה להתעורר בחמש בבוקר ולצאת לדרך מוקדם. אני חושבת לעצמי, עוד פעם ישיבה, עוד ועדה. אבל אני נזכרת שאמרתי את אותם הדברים לפני חמש שנים, והנה, פתאום רואים תוצאות. כן, זה לוקח זמן, אבל אני בהחלט מאמינה שדברים משתנים, יש בי אופטימיות ריאלית. להגיד לך שכל הוועדות הן לחינם? ממש לא. אבל צריך לזכור לקחת אותן בפרופורציות בשל כוחן המוגבל".

 

יום בחיי גננת

השבוע, עם הגשת כתב האישום נגד מעודה, נחשפו גם הנתונים העגומים. מערך הגיל הרך במשרד הרווחה מתוקצב כיום בכ־1.7 מיליארד שקלים בשנה, הסכום הנמוך מתבטא בהבדלים בין איכות הטיפול בגיל הרך בישראל בהשוואה למדינות ה־OECD. בישראל כל מטפלת במעונות המפוקחים אחראית ל־11-6 ילדים, בעוד ב־OECD נהוג שכל מטפלת אחראית ל־4 ילדים. בנושא זה דורשים הארגונים להעסיק מטפלת נוספת בכל מעון על מנת שהיחס יירד למטפלת אחת לכל 8.5-4.5 ילדים בממוצע.

 

"המשך המחאה החברתית". הורים מפגינים ברמלה // צילום: גדעון מרקוביץ'

 

בנוסף, דורשים הארגונים אפשרות להעסיק מטפלות מחליפות, הענקה של ליווי פדגוגי במעונות וכן השקעה במסלולי קידום והכשרה של מטפלות. בנוסף, דרשו השבוע הארגונים השונים שהמטפלות יזכו לתוספת שכר של 30 אחוזים - ושכרן יעלה ל־6,350 שקלים ברוטו עבור משרה מלאה, בדומה לשכר הסייעות בגני הילדים.

נראה שהממשלה וארגונים מסוגכם תולים את איכות החינוך רק בכמות הכסף. אבל זה לא מדויק. כששר האוצר משה כחלון פוגע בצהרונים, איכות האוכל של הילד שלי נפגעת, וכך גם שיעורי ההעשרה שהוא מקבל. הוזלת הגנים לא חשובה לי, אם איכות האוכל והחינוך שהילדים זוכים לה יורדת.

"אני מסכימה איתך, אבל בסופו של דבר כן מדובר בכסף, אי אפשר להתעלם מכך. אם היום המדינה תקרא את הראיון הזה ותעביר 2 מיליארד שקלים, תאמין לי שהדברים ישתפרו. תמיד חסר כסף, ותמיד צריך לעבוד בשביל למצוא מאיפה להביא אותו, אבל יש דברים שהמדינה מאשרת עבורם מיליארדים בלי בעיה בכלל - והנה, כשמדובר בגיל הרך המדינה מתקשה למצוא את הכסף".

גם ההורים נמצאים במלכוד. מצד אחד, הם רוצים את הטוב ביותר בשביל הילדים שלהם. מצד שני, הלחץ להביא שתי משכורות הביתה גורם להם לעצום עיניים מחוסר ברירה. מכניסים את הילדים לגן בשמונה בבוקר ומקווים לטוב.

"נכון, לכן אני חושבת שצריכים להאריך את חופשת הלידה, ולא להחזיר את האם והאב כל כך מהר למרוץ. לצערנו היום אין להורים ברירה כי החיים הפכו יקרים. מאידך גם פעם ההורים שלנו שמו את הילדים בגנים ויצאו לעבודה, לא שאלו שאלות ונתנו אמון מלא במערכת. היום, כפי שאתה בוודאי יודע, ההורים הרבה יותר ביקורתיים ומעורבים ממה שהם היו פעם".

גם זאת בעיה.

"נתחיל מכך שזה טוב שההורים מעורבים, רוצים לדעת ושואלים שאלות. מצד שני, במקרים מסוימים זה מפעיל לחץ גדול מאוד על הצוותים, ואז הגננת מתחילה לחשוב על זה שלא מספיק שלא משלמים לה משכורת סבירה, היא גם נמצאת תחת לחץ עצום מההורים, וגם העבודה עצמה קשה. הרי לגננת או לסייעת אין רגע של מנוחה, הן עם העיניים על הילדים לאורך כל היום. וכשזה המצב, הגופים כולם מתקשים לגייס גננות. המציאות של היום היא כאוטית במידה לא מועטה. הרשתות החברתיות עובדות ללא הפסקה ומעלות מידע - בדוק יותר או פחות - מה שמוביל לדריכות יתר. בסופו של יום, הרוב המוחץ של המטפלות מסור ועושה עבודתו נאמנה, והייתי רוצה להגיע למצב שבו ההורים סומכים יותר על המערכות".

הסערה האחרונה העלתה שוב פעם את השאלה האם הצבת מצלמות בגנים היא הפתרון למיגור ההתעללויות או שמדובר בפתרון שהוא בבחינת טלאי זמני בלבד. מורנו תומכת בהצבת מצלמות במעגל סגור, אבל באותה נשימה מבהירה כי הפתרון הנכון ביותר למניעת מקרי התעללות הוא "השקעה ממשלתית בכוח האדם, הטמעת תהליכי מיון משמעותיים, הכשרות וטיפוח ההון האנושי, העלאת שכר והגדלת התקינה.

"הצבת מצלמות במתכונת שקבע החוק, היא צעד חיובי שעשוי להביא להפחתת חששות ההורים. אבל אנחנו מתעקשים על כך שלא מדובר בחזות הכל ואסור שנחשוב ככה".

 

"תחושה שהילד הוא מספר"

כמו בכל תחום, גם איכות הסייעות והגננות היא עניין של היצע וביקוש. כשמורנו נשאלת על התלונות מצד ההורים על טיב הצוות בגנים המפוקחים, לעומת הפרטיים, היא משיבה: "במגזר החרדי והערבי, אין שום בעיה להשיג גננות וסייעות כי היצע העבודה לנשים קטן יותר. כפי שציינתי, כשגננת רואה את התנאים כולם: מהמשכורת ועד הלחץ הבלתי פוסק של ההורים, היא עושה את החושבים שלה".

ואנחנו משלמים גם מחיר על כך שמדובר בעולם נייד. להבדיל, בהיי־טק גננות היו זזות ממקום למקום או פשוט עוזבות את המקצוע.

"זה בהחלט קשור לעידן שאנחנו חיים בו. היום אנחנו יודעים שאם גננת צולחת את מבחן השנה הראשונה, סביר להניח שהיא תישאר גננת לעוד הרבה שנים. לכן אנחנו משקיעים בה, מלווים אותה. כשכגננת או סייעת עוזבות כל שנה, אנחנו נצליח להסתדר, אבל הנפגעים העיקריים הם הילדים. ההמשכיות היא הדבר החשוב ביותר עבורם, והצורך לייצר יציבות כדי שהילד יוכל להתפתח הוא קריטי. אגב, אני לא חושבת שגם בגנים הפרטיים והלא מפוקחים המצב טוב יותר, שם יש בעיות מסוגים אחרים".

הגנים הפרטיים בבעיה גדולה יותר כי העיריות, משרד הרווחה ומשרד החינוך לא מתעסקים איתם. כלומר, מחר אפשר להוציא צו סגירה לגן בגלל תלונה של שכן עצבני, ולחלופין הגננת מחליטה להעביר את הגן מקום מסיבות כלכליות, והילדים נפגעים.

"גם אם מחזיק תיק החינוך בעירייה רוצה לטפל, הוא חושש. הביורוקרטיה שוחקת אותו, ואז ההורה מקבל תחושה שעבור הרשות הוא והילד שלו הם רק מספרים. אני תמיד אומרת שבענף החינוך, ההורה הוא הלקוח אבל הילד הוא זה שמקבל את השירות, וצריכים למצוא דרך להסביר ולהבין שבעצם הילד וההורה הם ביחד הלקוח ומקבל השירות".

זה אבסורד. היו מקרים, ביניהם של הזוג אריאל רוטר ורותם סלע, שנלחמו כדי להכניס את הילדים שלהם לגנים של ויצו, בעוד הגנים האלה אמורים לשרת משפחות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יותר.

"החוקים ברורים מאוד בנושא הזה. כניסה של ילד לגן עוברת תהליך מסודר של כמה גורמים, וכמובן יש גם שיקול דעת בכל גן להכניס ילד אחד על פי החלטה של הגורמים הרלוונטיים. הורים מעדיפים לדעת שהילד שלהם נמצא בגן מפוקח, אבל צריך לזכור שתל אביב היא לא חזות הכל, ובטח לא מקרה ספציפי אחד. צריך להסתכל על התמונה הארצית ובמובן הזה, מי שצריך מתקבל וויצו שומרת על ייעודה המקורי".

את מדברת על כך שעתה זאת שעת כושר עבורכם, ושכל עוד הנושא יישאר בכותרות, תוכלו לחולל שינוי. מה האידיאל מבחינתך?

"הארגונים המפוקחים שרטטו בפני הממשלה מפת דרכים ליצירת הון אנושי ברמה גבוהה והמשאבים הנדרשים לטיפול בתינוקות מגיל לידה ועד 6. ברשותנו הידע, הניסיון והנכונות לתת מענה לכל שכבות האוכלוסייה בגיל הרך, ואין סיבה שהורים לגיל הרך לא יזכו ליהנות ממעונות יום מפוקחים במחיר מסובסד.

"עצוב שגוף שחי מתרומות רוצה לקחת על עצמו אחריות שהממשלה בעצם אמורה לקחת על עצמה, אבל זה המצב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו