"אנחנו נותנות את הלב, אל תעשו הכללות"

יוכי טובים (59), מטפלת במעון "התחלה חכמה" בפרדס כץ, כבר 34 שנים במקצוע. היא אמא לשלושה וסבתא לארבעה, אבל עכשיו - אחרי שמדינה שלמה הזדעזעה מפרשת כרמל מעודה - היא מרגישה שהגיע הזמן להבהיר את המובן מאליו: לא כולן כאלה. "אם בתחילת השנה עמדתי זקופה ואיתנה, כיום האמא מסתכלת עלי אחרת, היא שואלת שאלות אחרות. לא ייתכן שכל מחנכת, מטפלת וגננת תהפוך לחשודה. יש פה אנשים שנותנים עבודה מהלב ואסור לעשות הכללות". 

תיאורי הזוועה מהפעוטון שאותו הפעילה מעודה (25) בראש העין היו בלתי ניתנים לעיכול, גם עבור מי שלא צפה בתמונות עצמן אלא רק קרא את תמלילי חקירתה שפורסמו השבוע. יחד עם גזר הדין של אינה סקיבנקו, המטפלת שהרגה את הפעוטה יסמין וינטה, ושורה נוספת של מקרי התעללות ברחבי הארץ, הפכו כלל המטפלות למטרה למתקפה בשיחות הסלון וברשתות החברתיות. כדי לשמוע גם את הצד השני - זה שסובל מפגיעה בשמו הטוב - הפגשנו שש מטפלות, כולן עובדות במעונות הפועלים במסגרת רשתות, וכולן עם אהבה וסבלנות גדולה לילדים.

 

"תחת זכוכית מגדלת"

"מאז המקרים האחרונים יש תחושה שההורים כבר לא סומכים עלייך, הם עומדים בדלת של המעון וחוששים", מספרת ענת לחגי (54), מטפלת במעון "מעגלים" של נעמת, עם ותק של 30 שנים. "יש לי במעון ילד מדהים שהשבוע, כשאמא שלו הביאה אותו לגן, בכה. האמא הסתכלה עלי ושאלה 'מה קרה לו אתמול, למה הוא בוכה?'. הרגשתי נורא, כאילו אני צריכה כל הזמן להתנצל ולרצות. זה נוטל ממך הרבה משאבים וכוחות. אנחנו עכשיו תחת זכוכית מגדלת מבחינת ההורים. אתה יכול להיות הכי מקסים, אבל ההורים לא בוטחים בך וזה פשוט נורא". 

עוד היא מספרת בכאב: "אתמול הייתי באירוע חברתי, אמרתי שאני מטפלת במעון וישר התחילו התגובות... זה היה נורא. תחושה נוראית שיש הכללה כזאת, פשוט 'מורידים' אותנו. מצד שני, אני מבינה את ההורים ומבינה שהם חוששים". גם ענת, כמו חברותיה ,לא היתה מסוגלת לצפות באופן מלא בסרטוני ההתעללות: "ראיתי חלק מהסרטונים, זה היה קשה. מספיק לראות רק שנייה אחת, והבטן מתהפכת. פשוט זוועה. מה שמפחיד הוא שאנחנו, המטפלות, ממש לא כאלה, אנחנו במקום אחר, אבל מכלילים את כולן". 

על פי ההערכות, בישראל יש כחצי מיליון תינוקות ופעוטות בגילי לידה עד 3 (הגיל שבו חל חוק חינוך חובה חינם והמסגרות שייכות למשרד החינוך). חצי מהילדים (250 אלף) מטופלים בחיק המשפחה, אצל האמא, הסבתא או מטפלת אישית. החלוקה בין היתר היא כמחצית במסגרות של מעונות יום מפוקחים ומסובסדים (על ידי משרד הרווחה), שם עובדת המטפלות שאיתן נפגשנו השבוע - דוגמת ויצו, נעמת, החברה למתנ"סים, אמונה, נשי חירות, בית יעקב ועוד. במעונות אלה יש תקינה של יחס מטפלות־פעוטות והמטפלות עוברות הכשרות וקורסים. 125 אלף הפעוטות הנותרים נמצאים במעונות פרטיים, ומדובר בעסק לכל דבר שיכולים להיות בו מספר מצומצם של פעוטות או עשרות פעוטות בגילים שונים.

מרבית האירועים שהגיעו לתקשורת, כמו זה של כרמל מעודה או של הריגת התינוקת יסמין וינטה, התרחשו במעונות ובפעוטונים פרטיים. אלא שלטענת המטפלות, הסטיגמה דבקה בכולן. לאחרונה התאגדו מפעילי המעונות המפוקחים והמסובסדים ולצד חברת לובי שהם מפעילים הם משתמשים בחברות יחסי ציבור כדי למנף את הסערה הציבורית כשהמטרה להוסיף עוד תקציבים, ולפתוח עוד מסגרות מפוקחות, על פני מסגרות פרטיות. 

 

אפס סובלנות לחריגות

פעמים רבות תולות מטפלות מתעללות את התנהגותן בעבודה השוחקת והלחוצה ובתנאים הקשים. אחרות טוענות שהאלימות היתה משהו רגעי. "אני לרגע לא מסוגלת להבין את איבוד העשתונות הזה", אומרת עופרי שפיצר (31) שבולטת בגילה הצעיר בין שאר המטפלות שעימן נפגשנו. היא בת 31, אם לשניים שעובדת ארבע שנים במעון ויצו במכון ויצמן. "אני יכולה להבין הרבה דברים, אבל לא את היחס הזה לילדים. יש לי גם בת במערכת וגם בתור הורה ומטפלת זה לא נתפס. ישבתי וראיתי את סרטוני ההתעללות. כשפורסם סרטון ההריגה של יסמין וינטה לא הייתי מסוגלת ללחוץ על הלינק ולראות. אני מדברת וכולי צמרמורת, זה לא נתפס שיש את היכולת להתנהג ככה לילד". 

טובים, שהמעון שבו היא עובדת מופעל במסגרת החברה למתנ"סים, מוסיפה: "קורה שעל מטפלת עובר יום כבד, או שהיא בסערת רגשות ומרגישה שאינה יכולה להחזיק את עצמה. אני אומרת לה - לכי תשתי כוס מים, תירגעי, אני פה. זה קורה, אנחנו בני אדם. יש אצלנו עבודת צוות".

יפית איטח (43), מטפלת במעון נווה אליעזר של ארגון נשי חירות, היא בעלת ותק של שש שנים וחצי במעון, ואם לארבעה. "לפני כשנתיים הגיעה מטפלת חדשה", היא מספרת, "בצהריים היא החליטה שמרדימים את הילד עם רגל עליו כדי שלא יקום, כי זה מה שהיא עשתה במקום העבודה הקודם שלה. נכנסתי בה, צעקתי לה 'מה נראה לך שאת עושה?' היא אמרה, 'אני לא רוצה שהוא יקום'. ישר הלכתי למנהלת לדווח, ולמחרת היא לא היתה שם.

"הרגשתי שפגעו בילד שלי, יש לי 22 ילדים שהם שלי, אם ילד שלי נשרט אני יכולה להגיד שזה עובר. אם זה קורה לילד בגן, אני מתה, לך תסביר להורים ממה זה קרה ואיך. יש אמא שגרה מול המעון, היא החליטה ששמעה את הבן שלה בוכה ונכנסה בסערה לגן ומצאה אותו צוחק ומשחק".

אלונה כהן עובדת שש שנים וחצי במעון ורד של רשת מעונות יום בית יעקב, וגם היא חווה את הלחץ אצל ההורים: "אני מטפלת של פעוטות שנגמלים מחיתול ולאחרונה, אחרי שהתפרסמו שלל מקרי ההתעללות, באה אלי אמא ושאלה אותי 'למה הילד היסטרי מהגמילה? כשהוא מפספס את כועסת עליו?' אמרתי לה, 'את יכולה לשאול ולראות כמה שהכל נעשה בחיוך'. להפך, אמרתי להורים שגם אם הילד מפספס ולא עושה בשירותים - אם יכעסו עליו תהיה לו רגרסיה. אז היא אומרת שאני כועסת? זה ממש לא ממני, אני לא יודעת מה קורה אצלה בבית, אבל זה לא אצלי. הכעיס אותה שאמרתי לה לבדוק מה קורה אצלה בבית, היא אמרה 'אצלי אני לא כועסת'. אז אמרתי שגם אני לא. אני מקבלת את הילד בהבנה". ענת לחגי: "אני מציעה לאמא לעבוד יחד". 

 

מחאת ההורים. לא סומכים כמו פעם // צילום: גדעון מרקוביץ

 

רבים סבורים שהעבודה כמטפלת אינה מצריכה שום הכשרה או ניסיון ולעיתים נעשית מחוסר ברירה וכלל אינה מספקת את העוסקות בה. כשאני מעלה את הטענה הזו, המטפלות ממהרות לתקן אותי. "יש סיפוק מאוד גדול מהעבודה, "אומרת יפית איטח (43), "כשאנחנו נכנסות למעון הכל נשאר בחוץ. לא משנה באיזה מצב אתה מגיע לעבודה - מספיק חיבוק אחד של ילד וזה עולם אחר. לצערנו, הדלת בתחום כולו פרוצה. אצלנו יש מיונים, אבל יש מקומות שזה הופך ברירת מחדל וכל אחת שדופקת בדלת ולא משנה מה המצב הנפשי שלה - מתקבלת". 

רותי ביתן (50) מטפלת במעון אמונה בסניף אבו חצירא בנתיבות זה 26 שנה, אומרת בכעס: "דבקה בנו הסטיגמה שמטפלת זה להאכיל, לחתל ולשמוע צרחות כל היום. אבל אני מאמינה שאם יש משהו מעבר, אתה לא תגיע לרגעים של תסכול. אנחנו מחנכות לגיל הרך, ילד לא נולד בגיל 3, להפך - עד הגיל הזה אתה יוצק אצלו כל כך הרבה דברים".

עופרי שפיצר: "רוב הבנות שעובדות עם ילדים הן לא כרמל מעודה אלא ההפך הגמור, הן באות מאהבה למקצוע, עם תחושת שליחות ונתינה. חשוב שזה ייאמר - אנחנו עוברות הכשרות שהן כל כך חשובות והן חייבות להגיע מההתחלה". ענת לחגי: "אצלנו לא יכולה להיות התעללות שיטתית, אנחנו לא נשתוק על התנהגות כזאת". יוכי טובים: "לא נשתוק כי אז גם נהיה שותפות לפשע". 

אלונה כהן מוסיפה: "מה שכרמל מעודה עשתה לא נתפס. איך את מסוגלת להרביץ לילד קטן? כאב לי הלב, עמדו לי דמעות בעיניים". 

 

החשש: מעקב צמוד מדי 

שני חוקים שחוקקה הכנסת הקודמת - חוק הפיקוח וחוק המצלמות - עומדים בלב השיח. את שניהם הובילה שרת הבינוי והשיכון, יפעת שאשא־ביטון, כשכיהנה כיו"ר הוועדה לזכויות הילד. מטרת החוק הראשון היא לפקח על המפעילים, שכן כיום כל אדם יכול לפתוח מעון לפעוטות שהוא עסק לכל דבר. החוק, שייכנס לתוקפו בספטמבר הקרוב, קובע כי על מנת לקבל אישור ראשוני חייב כל בעל מעון עם שבעה ילדים ומעלה להירשם במשרד העבודה והרווחה לשם בדיקה, שתוכיח כי הוא והעובדים ללא עבר פלילי. כמו כן, יש להצהיר כי המבנה ראוי לשהייה של ילדים וכן להציג אישור על העברת השתלמות בעזרה ראשונה לכל צוות המעון. בחודשים הקרובים אמורות להתווסף אליו תקנות חדשות בנושא הכשרתן של המטפלות והיבטים בטיחותיים. 

חוק המצלמות קובע חובת התקנת מצלמות אבטחה בכל המסגרות המיועדות לגיל הרך, שבהן יותר משבעה פעוטות, כתנאי לקבלת רישיון עסק. מדובר במצלמות במעגל סגור שיקליטו מסביב לשעון, אך התיעוד יישלף רק במקרה של חשד סביר לאלימות ובצו בית משפט. החוק ייכנס לתוקף ב־1 בספטמבר הקרוב, אך במשך כשנה תחול תקופת הסתגלות שבמהלכה המדינה תסבסד התקנת מצלמות למעונות יום שיתקינו אותן באופן התנדבותי. ב־1 בספטמבר 2020, התקנת המצלמות תהפוך חובה. 

"שתהיה מצלמה זה מצוין, אבל שלא תשדר 24 שעות כאילו זה בית האח הגדול", אומרת רותי ביתן, "אחרת כל אמא שתראה אף מנוזל תתקשר לגננת או למטפלת. לדעתי, זה יפגע בכל שגרת היום בגן". 

לדברי עופרי שפיצר, המהלך יפגע במעבידים: "90 אחוזים מהזמן ההורים יהיו מחוברים לטלפונים, מצלמות במעגל סגור ייתנו להם המון ביטחון שחס וחלילה לא קורה משהו. אני חושבת שמצלמות אונליין, גם בתור הורה - יש בזה משהו גבולי, זה עלול לעשות רע". 

"אצלנו הדתיים זו אמונה, אם תרצה או לא תרצה - מישהו מסתכל עליך מלמעלה", אומרת יפית איטח וגורמת לבנות לחייך. "אני יודעת על הורים ששמים מכשירי הקלטה ואני בעד". אחת מדרישות ההורים במחאה האחרונה היתה לתקן את חוק האזנות הסתר כך שייתן הגנה להורים ששמו מכשיר הקלטה בתיק או בצעצוע. "אני חושבת שזה עצוב שהגענו לרמות כאלה", אומרת ענת לחגי, "כשהילדים שלי היו קטנים אני לא זוכרת שחששנו ככה או היינו בחרדות". 

 

דור הולך ונעלם

שכרן של המטפלות הוא אחת הסיבות לכך שלא תמיד מגיע כוח האדם האיכותי ביותר לענף. "העבודה בשמיים והמשכורות ברצפה", אומרת רותי ביתן, ושאר המטפלות מציינות שהשכר הוא בין 28 ל־30 שקלים בשעה, "צריך גם לטפל בילדים, גם לנקות, גם לשטוף". 

ענת לחגי מסכימה: "הממשלה צריכה להרים את הכפפה ולהפוך את כל מעונות הלידה עד גיל 3 למפוקחים. אם הממשלה לא תקבל אחריות יהיה פה זוועה. אנחנו רוצות 50 שקלים ברוטו לשעה".

"השכר הנמוך מביא לזה שאין לך מה להציע לעובדת כדי להחזיק עובדת טובה יותר, אין לך יכולת לבחור", אומרת עופרי שפיצר, "ביום שישי האחרון היתה מסיבת סיום במעון, הגעתי בשבע בבוקר כדי לארגן את המקום, נכנסתי לעזור במטבח וכשנגמרה המסיבה חזרתי למטבח לעזור למבשלת לשטוף כלים. בימים רגילים אנחנו שוטפות גם את הכיתה והשירותים. עם הילדים אסור לנו לחפף, וכך יוצא שאני מסיימת את היום מלאת סיפוק אבל סחוטה".

לטענת יוכי טובים, המחסור במטפלות רק ילך ויחריף: "אנחנו דור שהולך ונעלם, מגיעות מטפלות צעירות אבל הן עוזבות אותו כי העבודה מאוד מחייבת. נכון - היא מאתגרת, היא מהנה, היא מספקת, אבל השכר בושה. כשאנחנו נסיים לא יהיה מי שיעבוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו