מבצע מוקד

"אינני איש חרב, אמר איש החרב, הראוי לנהל קרב כזה, אינני איש חרב, אמר איש החרב, המתאים להתחיל קרב כזה". במשפט הזה, הפותח את הווריאציה "איש החרב" שכתב גבריאל מוקד, מקופל אולי סיפור חייו של עורך השירה המיתולוגי שטלטל ומטלטל את סצנת הספרות העברית ב־60 השנים האחרונות באמצעות כתב העת שייסד ושהוא משמש עורכו - "עכשיו". 

כפי שמתבהר בהמשך הווריאציה, כשאיש החרב קובע כי "אוכל עוד לעיתים לחולל רעם", כלל לא בטוח שהמחבר, כמו גם הדובר איש החרב, סבור כי הוא אינו "ראוי" או "מתאים", להפך. מה שכמעט ודאי הוא שמוקד הוא אדם שלא נס מהקרב, אלא דווקא שש אליו. קרבות חייו המרובים של האיש, האחראי במידה רבה לפרסומם של יוצרים רבים וחשובים כגון דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך, אהרון אפלפלד, יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ועוד ועוד, מתוארים כעת בסרט החדש "איש החרב" שיצרו האחים שלומית ורפאל כרמלי ויוקרן ביום שלישי (30 ביולי) בפסטיבל הקולנוע ירושלים שהחל אתמול ויימשך בשבוע הקרוב. 

הסרט הוא פורטרט תיעודי מרתק של מוקד, שיחגוג בסוף אוגוסט 86, והוא ממשיך לשלוף את חרבו מול דור חדש של משוררים צעירים. חלקם זוכים לדקירה כואבת וחלקם להכתרה כאבירים. 

הוא בן יחיד ששרד את השואה ועלה לארץ לבדו בגיל 12 לאחר שאיבד את אביו הרופא, שנרצח במרד גטו ורשה. אמו, ניצולת שואה בעצמה, עלתה לארץ אחריו ונרצחה באכזריות על ידי שודד בדירתה בתל אביב. איש שהיה נשוי שלוש פעמים והוא אב לשני בנים מאשתו השלישית. פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בן־גוריון 

בנגב, שכתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת אוקספורד והרצה באוניברסיטאות כגון ייל והסורבון. עסקן ספרותי שעמד בראש אגודת הסופרים העבריים ושמו נקשר לפרשיות אי־סדרים כספיים במהלך כהונתו בה. ופעיל פוליטי עיקש, שייסד גופים ומפלגות "כושלות", לדבריו, נפגש עם פלשתינים בשנים שבהן מפגשים כאלה היו מוקצים מחמת המיאוס אך לא היסס גם לבקר אותם בחריפות. 

המפגש עם מוקד כרוך בפילוס דרך בתוך הררי הניירת המונחים, שלא לומר זרוקים בערבוביה בלתי אפשרית, בכל פינה פנויה בדירתו הצנועה בתל אביב. כדי להגיע לשולחן הכתיבה העמוס הניצב בלב הדירה יש לפסוע בזהירות, כדי לא לדרוך על מכתבים וכתבי יד של עגנון, אורי צבי גרינברג או דוד אבידן. כשאני מתיישב סוף־סוף מולו הוא מוזג לי כוסית קוניאק "לפתוח את היום", ופותח בעצמו במונולוג שוצף וקוצף. 

 

שלומית ורפאל כרמלי // צילום: ענבל גלאם

 

"אני אדם מפוצל לחלוטין", הוא מגדיר את עצמו, "שעוסק בספרות, בפילוסופיה ובהגות פוליטית. פרופסור הוא כמו קצין בקבע, קצין מקצועי נאמר, ועורך הוא מפקד קומנדו. אני חושב שהרבה יותר מרתק להיות מפקד קומנדו".

"כשלמדתי באוניברסיטה העברית הפגיש אותי חברי הטוב מימי התיכון בגימנסיה שלווה, דוד אבידן, עם נתן זך, יהודה עמיחי, משה דור, מקסים גילן ועוד. זך הקים ביטאון בשם 'לקראת', וכך הפכנו ל'חבורת לקראת'. היו אז בירושלים שני בתי קפה, טעמון וניצן, ובר אחד, פינק, ובאחד מהם היינו יושבים. 

"קצת מאוחר יותר, יחד עם המו"ל הירושלמי ברוך חפץ, הקמנו את 'עכשיו', שגיליונו הראשון יצא ב־1959, וב־60 שנות פעילותו יצאו 76 גיליונות שלו. התפיסה שלנו היא להיות עכשוויים, ובמקביל לזכור את כל הגורמים ההיסטוריים של התרבות העברית והיהודית, שכולם כלולים בחוויה העכשווית.

"כבר מההתחלה 'עכשיו' היתה גם הוצאת ספרים. הספר הראשון שהוצאנו היה, אם אני לא טועה, 'בגינה הציבורית' של עמיחי או 'סיכום ביניים' של אבידן. ב־30 השנים האחרונות הצטרף גם כתב העת ה'ג'רוזלם ריוויו' (Jerusalem Review), שממנו הוצאנו עד כה 14 גיליונות".

הסרט החדש מלווה את מוקד בשנים האחרונות ומנוקד בחומרי ארכיון נדירים ומרתקים ובשלל אנשי ספרות, מכל התקופות, המתארים את חשיבותו ואת הקשר האישי שלהם אליו. "אחי רפאל ואני עבדנו על הסרט כארבע שנים", מספרת שלומית כרמלי, "והוא לא קיבל תמיכה משום גוף שידור עד כה, למרות שהוא הוגש לכולם".

"למרות ששלומית ערכה את הסרט ואנחנו צילמנו וביימנו, לא היה מתאפשר לנו ליצור אותו אם לא היו באים לעזרתנו ותומכים בנו מקרן מקור לקולנוע ולטלוויזיה", ממשיך רפאל, "הסרט מכיל ארכיונים נדירים, חלקם יקרים ביותר, ולעשייתו היו שותפים טובי היוצרים בתחומם - פרופ' עודד זהבי הלחין מוזיקה מקורית נהדרת, אווה ספיטקובסקי עיצבה את הסאונד ולילי יודינסקי אחראית לתחקיר הוויזואלי.

"מוקד הוא איש מרתק, חביב ומצחיק מאוד. הוא אדם ורבלי, חד־מחשבה, מלא ידע, בעל היגיון בריא, תשוקה וחדוות עשייה. אין ספק שלאורך השנים הוא צבע את עולם הספרות והשירה העסקני, האפור והמשעמם בצבעוניות משגעת ומשוגעת".

"אמנם היה קשה לגשת אליו מבחינה רגשית, אבל הוא מפצה על זה מבחינה אינטלקטואלית עד הסוף", מסכמת שלומית, "בווריאציות שלו הוא מתאר באופן הגותי ופואטי מצבים אנושיים, ואני באופן אישי צללתי לעולמו ומצאתי את עצמי נפעמת ומתרגשת מעומק ומרוחב תפיסת המצב". 

 

"לעבור את מחסום מוקד"

ואכן, במהלך שנותיו הפך "עכשיו" למעין מקדש עבור משוררים, סופרים ומבקרי ספרות. ואם כבר מקדש, מוקד היה הכהן הגדול שאליו עלו לרגל פרחי שירה כדי למסור את מרכולתם. בסרט "יונה" של ניר ברגמן נראית השחקנית נעמי לבוב, המגלמת את גיבורת הסרט המשוררת יונה וולך, כשהיא מתאמנת מול המראה על המפגש המיוחל עם מוקד. 

משוררת נוספת, מאיה בז'רנו, מספרת בסרט כי "זה היה מאוד נחשב לעבור את המחסום שנקרא גבריאל מוקד, כי זה היה קשה. מי שנכנס לחוברת הרגיש שהוא כאילו נכנס לנצח. למוקד יש פעילות שוטפת, כמו נהר שממשיך לזרום ולזרום".

 

גבריאל מוקד

 

"יש לו איזה כישרון, שאני לא מבין אותו, למשוך אליו צעירים", אומר עליו בסרט א"ב יהושע, "תמיד יש לו איזו חבורת צעירים חדשה".

המשורר ומבקר הספרות רן יגיל מנסה לתת הסבר משלו לתופעה. "גבריאל הוא העורך החשוב ביותר בספרות העברית לאחר קום המדינה", הוא אומר בסרט, "הוא הוציא את הפואמה 'בגינה הציבורית' של יהודה עמיחי, את 'שירי שריון' של אריה סיון, את 'שירים ללואיס' של יאיר הורביץ, את 'פרק א' פרק ב'', הספר הראשון של מאיר ויזלטיר, את 'דברים' של יונה וולך שעליו תפארתו. גם בפרוזה הוא חשוב, בעיקר בטקסטים ניסיוניים. מי הוציא את הספר הראשון של אהרן אפלפלד, את 'עשן'? אף אחד לא האמין בפרוזה הזאת. מי הוציא בשנות ה־70 את הסיפורים ההומוסקסואליים הראשונים, כשאף אחד עוד לא כתב על זה, של יותם ראובני? הוא העורך השובב, האוונגרדי והחצוף ביותר, והפנים שלו תמיד קדימה, אל הצעירים והדור הבא".

המשורר הצעיר יואב גלבוע, שעובד עם מוקד ויושב, יחד עם משוררים צעירים נוספים כגון אמיר סומר ועודד כרמלי ב"פרלמנט" שלו, אומר כי "הקשר שלי עם גבריאל מורכב גם בשבילי. זה התחיל מזה שהוא קרא את השירים שלי, אבל עכשיו אנחנו שותים וויסקי ובירה יחד, יוצאים להסתובב בעיר".

"המשוררים שפרסמתי בעכשיו, למשל הורביץ, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, היו לא ידועים בהתחלה", אומר מוקד עצמו, "אנשים אפילו תקפו אותי על זה שאני מפרסם אותם. אפשר לחשוב שמרגע שפרסמתי את יונה כולם התלהבו, לא! גם חלק מהדור הקודם לא התלהב, אבידן וזך אמרו לי על יונה ויאיר 'אתה מטפח זוטרים'. אז זוטרים כאלה אני מאחל לכל ספרות".

במהלך הדרך "טיפחת" גם לא מעט אויבים.

"עורך ספרותי לא יכול שלא יהיו לו יריבים, כי הוא לא יכול להדפיס את כולם, וכל אלה שהוא לא מדפיס נהפכים ליריבים. יותר מזה, אפילו ידיד נפשי אבידן אמר לי, 'גבריאל, מה זה כל עניין המשתתפים בכל גיליון, בוא תסווג לפי משתתפים עיקריים ומשתתפים סתם'. כששאלתי אותו מי העיקריים הוא אמר רק נתן, יהודה, אני ודליה רביקוביץ".

 

"חבל שאין לי 200 שנה"

בעיה נוספת שעימה מתמודד מוקד היא המימון לכתבי העת שלו, "עכשיו" וה"ג'רוזלם ריוויו". "את כתבי העת האלה היו צריכים לשאת על כפיים", הוא אומר, "ב'ג'רוזלם ריוויו' השקעתי את שארית כספי, ואני מרגיש החמצה גדולה, כי הוא ביטאון מרכזי של העם היהודי. יש בו מכלול עצום של יצירה מתורגמת לאנגלית, שפה נפוצה בעולם. תרגומים מספרות עברית, מסות על יהדות ועל האזור והשיח עם האזור, יצירות של סופרים יהודים מכל העולם. בזמנו אהוד אולמרט תמך בו כשהיה ראש עיריית ירושלים והיתה גם קצת תמיכה ממשרד החוץ, אבל זה נפסק. גם עם 'עכשיו', הפקידות החליטה להחמיר את הקריטריונים וכרגע, למרות 60 שנות הפעילות שלו, אין שום מימון מהמדינה".

 

אחד מגיליונות כתב העת "עכשיו

 

ולמרות הכל, הוא לא עוצר לרגע. "מצב הפרסום השוטף של משוררים היום הוא לא הכי טוב", הוא אומר, "אבל אני אופטימי כי לדעתי יש בארץ רבבות צעירים וצעירות שיש להם אופק רעיוני שאפשר לנהל איתו דיון. הדרך להגיע אליהם היא ברשתות החברתיות ובמדיה הדיגיטלית. אני לא כל כך מסתדר עם זה, אבל יש לי סגנים ששומרים אותי מעודכן.

"במסגרת התוכניות העתידיות שלי אני עומד להוציא בקרוב ספר לחמש משוררות מרכזיות - דליה רביקוביץ, דליה הרץ, יונה וולך, מאיה בז'רנו ואילנה יופה - ובמקביל עובד על ספר נוסף של הווריאציות שלי ועל אירוע גדול לכבוד 60 שנה ל'עכשיו'. תמיד יש כל כך הרבה מה לעשות, חבל שאין לי 200 שנה לחיות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו