כשהיה בכיתה ג' כתב מאיר הורוביץ, ילד ממושב רשפון, חיבור על טרומפלדור. הוא לא היה יחיד. בכל הארץ היה טרומפלדור מושא לחיבורים של ילדים, אבל החיבור של מאיר ב־1943, על רקע השואה, היה חזק במיוחד. "הגיבור הגדול הזה כבר מת", כתב מאיר, "אך בדמיוננו מתארים אנו שנשמתו הברוכה משוטטת בכל המקומות ומעודדת את היהודים שיש להם תקווה להינצל מהרשע שמתנכל להשמידנו... מתאר אני שהנשמה של טרומפלדור אומרת: עוד יקום גיבור גדול ממני ויאסוף את הבנים המפוזרים בתבל... ואנוכי מקווה שבאמת ישוב אלינו גיבור אשר יקבל את נשמתו של טרומפלדור, גיבור חדש ויאחד את עמנו מצרתו הנוראה".
כעבור מעט יותר מעשור, הילד מרשפון הפך למאיר הר־ציון. כחייל צעיר - תחילה בתור סמל, ואחר כך כקצין זוטר שלא עבר קורס קצינים - הפך לגורם האנושי החשוב בהקמתו של צה"ל חדש ולוחמני. "ביחידה 101, אריק שרון לא התייעץ עם הסגן שלו או עם שישה־שבעה קצינים שהיו שם, אלא תמיד עם מאיר הר־ציון", אמר לי אל"מ (מיל') משה גבעתי. "מזלו של אריק שרון שנפל לידיו בחור כמו הר־ציון. וזה כשאריק כבר רב־סרן, מוכר בידע שלו ובתושייה. בתוך שלושה־ארבעה ימים הוא זיהה אצל מאיר את היכולת המדהימה של הניווט, את התכנון ואת אומץ הלב. הוא רואה בחור רזה, שתקן. מאיר עזר לו לבנות את עצמו. כל פעולה שאריק הגה - קרא למאיר". הר־ציון עמד בבסיס המנהיגות הצבאית של שרון, שצמחה ביחידה 101 ולאחר מכן בגדוד 890 של הצנחנים וכמפקד החטיבה.
גבעתי הכיר את צה"ל בחילו ואת צה"ל של מאחורי הקלעים. הוא היה יועץ השר לביטחון הפנים בימיו של עוזי לנדאו, והיה עד לדברים קשים ביותר ביחסי הדרג המדיני עם המשטרה והמתנחלים. מהדברים האלה אפשר להקיש על הנעשה היום. "אני מסתובב עם מועקה", הוא אומר, "איזו מדינה אנחנו. חרדים, אתיופים - כולם משתוללים. אני לא יכול לסבול את המצב. אני לא מיואש, אבל עצוב לי מה שקורה במדינה. אני רואה מה קורה בצבא. מה שכתבו על הרמטכ"ל כוכבי לפני יומיים".
לא ידעתי על מה הוא מדבר. "כתבו שהוא מינה את עופר וינטר כדי לקרוץ למתנחלים", ענה. בחוץ שוב חום אימים, אבל בבית הקפה בלטרון ממוזג, והנה עוד חייל ותיק מופיע, והשניים מחליפים דעות וזיכרונות מימי מלחמת ששת הימים והלאה. האיש, לשעבר ממושב מולדת, נזכר פתאום איך חזר הביתה מהצבא וראה את מאיר הר־ציון הולך בצד הכביש, כשלפניו קילומטרים לא מעטים בדרך לביתו בחווה בכאוכב אל־האווא. הוא הכריח אותו לעלות לרכב ונתן לו טרמפ.
חי מטראומה לטראומה
לכתוב ביוגרפיה על אדם שהפך לאגדה עוד בחייו, כמו שאומרים, זו משימה שקשה מאוד להצליח בה. יש מנהיגים או אנשים שהפכו למיתוסים בזכות כתיבה עיתונאית וספרותית לאחר מעשה, או לאחר מותם. אם הם עצמם היו כותבים בעלי כישרון, גם זה עזר מאוד. אבל מאיר הר־ציון הפך לאגדה בזכות דיבורים ועלילות שעברו מפה לאוזן. "הוא היה אגדה גדולה יותר מנועה קירל", מגחך גבעתי בתוגה.
"בהתחלה לא רציתי לכתוב את הספר", הוא אומר, "הייתי בלימודי תואר שני בהיסטוריה. החלטתי שיותר אני לא רוצה לכתוב עוד ספרים. בא אלי משה, הבן של מאיר, ואמר שהמליצו עלי. אם הכרתי את מאיר קודם, הכרתי את האגדה. כששכבתי פצוע ב־69', יצא הספר שלו 'פרקי יומן'. קראתי את הספר. הספר עשה עלי רושם עז ועזר לי בתהליך השיקום".
הר ציון ובני משפחתו // צילום: ארכיון צה"ל משרד הביטחון
הספר שהוציא בימים אלה גבעתי, "ויהי מה: מאיר הר־ציון - חייו ופועלו", מביא פרטים רבים על ילדות, נעורים, עין חרוד, הצבא. ככל שחקר את המשך חייו של מאיר, החיים הפוסט־מיתולוגיים של משפחה, יחסי הזוגיות וגם יחסי הורים וילדים, גילה גבעתי שאצבעותיו משותקות על המקלדת.
"מאיר נע לאורך חייו מטראומה לטראומה. במשפחה הזאת יש רצף של אירועים טרגיים", אומר גבעתי, "האחות שושנה נרצחה בטיול עם החבר שלה, עודד וגמייסטר, האחות הצעירה רחל הוכשה על ידי נחש ובקושי שרדה. אחר כך אני מראיין את אחד מאנשי יחידה 101. היום הוא עורך דין ועשה גישור בין מאיר ואשתו רותי. אני נחשף לסכסוכים שלא נעים לשמוע, אז צריך לתמרן בכתיבה. הילדים שלו גדלו בבדידות. הלו, הילדים שלך זקוקים לחברת ילדים אחרים! הוא לא הכיר את הנכדים שלו.
"בשנים האחרונות לחייו היה מקרה שבו הוא היה לבד בבית והתמוטט. נפל. שכב בתוך הסלט. 48 שעות הוא שכב. צעק וצעק. אף אחד לא נכנס לראות אם הוא בחיים. במקרה הגיעו לחווה שני חיילים. שמעו צעקות, מצאו אותו על הרצפה". גבעתי מסיק ש"מאיר הר־ציון היה הלום קרב. רפול היה הלום קרב. אחותו רחל כעסה עלי כשאמרתי את זה. אני עצמי הייתי הלום קרב".
"שרון ודיין ידעו - וגיבו"
אולי סיפור חייו של מאיר הר־ציון כולו רצף של מקריות, אבל משום מה לא קשה לאסוף את הקואורדינטות שהופכות אותו למיתוס ולגיבור של מחזה חיים טרגי. הר־ציון כפי שפעל בצה"ל היה נשאר בזיכרון כלוחם בלתי רגיל, יחיד בדורו. האגדה נבנתה בגלל שלוש אפיזודות: ההליכה באפריל 1953 לסלע האדום עם רחל סבוראי; חיילותו ביחידה 101; ופעולת הנקם הפרטית שלו נגד רוצחי אחותו ביום שישי, 4 במארס 1955, שבה חיסל ארבעה צעירים בדואים וצעיר נוסף נורה.
ביומניו, הכתובים במגע יד ספרותי, לעיתים רומנטי, לעיתים מדקדק בפרטים, הר־ציון מבטא פעם אחר פעם תחושות אופוריה של ניצחון ושל סיפוק עצום על השלמת המשימה, ולא משנה מה מחיר הדמים. בספטמבר 56', בפעולת א־ראהווה, האלים קמים עליו: הם לא הורגים אותו, אלא הופכים אותו לאילם ומשתקים את שתי ידיו. הקול הוא כלי העבודה המרכזי של המפקד, ובלי הידיים אי אפשר להיות לוחם. אז הר־ציון הצליח לשקם את יכולת הדיבור, אך נשאר מוגבל בתקשורת. וגם בידיים: אחת משותקת, אבל עם תחושות באצבעות; השנייה מתפקדת, אך ללא תחושות. שתי זרועות חצי משותקות משתוות לזרוע אחת שנגדעה.
פעולת הנקם של הר־ציון נתפסה בשנים האחרונות ככתם על דמותו. משה גבעתי ממסגר אותה אחרת לגמרי ונותן תחושה שנעשה צדק. וגם אם המעשה הוא פלילי - על רקע אירועי התקופה, האווירה בארץ והמציאות בגבולות, הוא מקבל את הצדקתו. מאיר והחברים שיצאו עימו למאהל הבדואי, כולם לוחמי צנחנים, לא נראו לרוב הציבור הישראלי כרוצחים עבריינים.
גבעתי חושף גם מידע שאינו משתמע לשתי פנים, שלפיו פעולת הנקם זכתה לגיבוי ממפקד חטיבת הצנחנים אריק שרון וגם מהרמטכ"ל משה דיין. דיין אמר להם אחר כך שייענשו בשבע שנות מאסר. הם שתקו בחקירה, ולא היה אפשר לבסס תיק. עו"ד שמואל תמיר נשכר בשלב מסוים להגן עליהם, ביוזמת שלמה לביא, מעמודי התווך של קיבוץ עין חרוד ומפא"י.
בשנה שקדמה לנקמה התעלל תמיר במפא"י על ידי כך שהפך את משפט קסטנר למשפט ראווה נגד השלטון. בגבולות הארץ לא עבר יום בלי רצח, חיילים הרוגים מהמארב, חטיפת גופות והתעללות של הערבים בגופות ובפצועים. גבעתי מצטט את מחקרה של ד"ר אפרת זקבך על הפרשה: "בעיתונות הועלתה סברה כי ויתורם של הארבעה על שירותיו של תמיר נעשה בתמורה לסגירת תיק החקירה נגדם, שכן בן־גוריון - שחשש מהפיכת המשפט למשפט פוליטי סנסציוני... העדיף להשתיק את הפרשה".
בשנת 55' ניאות ראש הממשלה משה שרת לפגוש את שרה, אמו של הר־ציון, שזה עתה איבדה את בתה שושנה שטיילה בנחל ערוגות ונרצחה בידי בדואים. "נתקלתי בעולם של מושגים והרגלי מחשבה שהיה מוכרח להדהימני", כתב שרת ביומנו, "זו שיחה קשה ומסוגפת וקראתי ליעל ורד לנכוח בה. היא אמרה אחר כך: האנשים האלה טרם הכירו בקיומה של המדינה!"
הר־ציון (עומד, ראשון משמאל) עם שרון ודיין // צילום: לע"מ
"משה שרת היה ערביסט. הוא גדל בין ערבים. אבל הוא היה מנותק מהמציאות", מעיר גבעתי. התגובה של שרת לאמם של הר־ציון ושושנה עוררה את חמתו של גבעתי. "אתה לא לחמת במלחמת העצמאות. ואתה בא להגיד למאיר - גיבור. שסיכן את חייו. אתה בא להגיד להם שכנראה עוד לא הבינו שקמה מדינה? מי הקים את המדינה? בדם, יזע ודמעות של מי קמה המדינה? כל כך כעסתי עליו באמירה הזאת.
"זה לא היה מעשה פשע", ממשיך גבעתי, "אני אהיה הרבה יותר בוטה: אם חלילה היו עושים דבר כזה למישהו מאהוביי, הייתי שוקל לבצע מעשה נקם שיזעזע את אמות הספים. בכל אופן, זה היה עובר במחשבותיי. הייתי אולי שוקל מה יקרה לי לאחר מכן. אני אומר לך שהייתי שוקל מעשה יותר חמור גם מהמעשה הזה".
הראשון שהאזין לסורים
מאיר הר־ציון היה מאוהב בכל נימי נפשו באחותו, אם כי גבעתי קובע שזה לא חרג מעבר לכך.
"הדגשתי בספר את הקשר לאחותו, הקשר החריג. היא בשבילו במוקד. הוא כתב עליה ביומן ולא הזכיר את אחותו רחל ואת אביו. זו היתה אהבה. הוא כתב לה שירים כמו למאהבת. מנעוריו הוא חווה טראומות. גירושי הוריו, שניתקו אותו מחייו בילדות ברשפון, מקום שאהב והיה קשור אליו. האם והבנות - לבית אלפא; והוא, עם האבא, לעין חרוד. הוא כל הזמן לקח את שושנה לטיולים, הם נפלו יחד בשבי הסורי. העובדה שנרצחה, והסיכוי שאולי התעללו בגופה, שברו אותו. הוא נשלח לקיביה (שם ביצע צה"ל פעולת תגמול באוקטובר 1953, שבה נהרגו כ־60 מתושבי הכפר; א"ל) ולמקומות אחרים כדי לגבות מחיר. הוא ציפה שיפעלו במקרה הזה כמו במקרים קודמים. הוא התאכזב שלא היתה פעולה. הוא השתחרר - כי הוא ידע שהוא הולך לבצע נקמה. דיין ושרון לא יכלו לעצור אותו".
"תקשיב", אומר לי גבעתי, "מאיר אמר: אני לא שונא ערבים. פגעתי בהם כשפגעו בנו". בהיותו חייל צעיר בנח"ל משתמש הר־ציון בביטוי "ערבצ'יקים", ומתאר תושבים ערבים הבורחים מירי מרגמות כ"שקי עצמות מלוכלכים"; אבל כעבור שנתיים התמונה היתה אחרת לגמרי. אבשלום (אבשה) אדם, בעל עיטור העוז, העיד בפני גבעתי כי כאשר הוביל הר־ציון את פעולת כנרת, יצא עם לוחם נוסף לשתק עמדת מקלע, ראה שתי דמויות וירה. הוא גילה שמדובר בשתי נשים עם תינוקותיהן, קרס ופרץ בבכי.
גבעתי חושף עוד כי מאיר הר־ציון הוא שביצע בין אפריל ליולי 1954 את פעולות ההתחברות לקווי הטלפון הסוריים, לצורכי מודיעין. אלו היו מבצעי "צרצר", והקוד למכשיר הטמון בעמוד הטלפון היה "ניצן". כאשר עברה הפעילות לידי צוות מהצנחנים ומסיירת גולני, בדצמבר 54', נפלו חמשת אנשי הצוות, ובהם אורי אילן (שהתאבד בכלאו; א"ל), בשבי הסורים.
"לגבי מבצעי 'צרצר', ראיתי על כך מסמכים בארכיון", סיפר גבעתי, "הר־ציון מזכיר אותם ביומנו אך לא מפרט - '4 פעולות מכשיר ניצן אפריל־יולי 1954', הוא כתב. במסמכים היו שורות מחוקות. הצלבתי מידע, ומתוכו הבנתי במה מדובר. הראיתי את הפרק למישהו ממחלקת ביטחון מידע. הוא אמר לי שלא ייתנו לי לפרסם את זה. בסופו של דבר לא פסלו את החומר לפרסום.
"מאיר הוא הראשון שביצע מבצעי מודיעין מהסוג הזה של התקנת האזנה. אבל יש עוד הרבה דברים שביצע, ולא הבנתי למה. מה היה לו לחפש באיזו גבעה שוממה בלב סוריה? לא הבנתי. אלה היו סיורים שעשה לבד.
"הסיפור של החוליה של מאיר יעקבי (מפקד הכוח; א"ל) שנפלה בשבי הוא שהם נשברו. אף אחד לא יכול להחזיק מעמד בעינויים בכלא הסורי, למעט אחד וזה הטייס אבי לניר במלחמת יום הכיפורים (שעונה למוות אך לא חשף כל מידע לחוקריו; א"ל)".
המחבר משה גבעתי // צילום: לירון מולדובן
"הסורים לקחו את מאיר יעקבי ומאיר מוזס למקום שבו הוטמן המכשיר", כותב גבעתי. "השניים החליטו לחשוף את המכשיר, אך לא לנטרל אותו, אלא להתפוצץ עם חוקריהם הסורים". "הם דיברו ביניהם בדרך", מוסיף גבעתי במהלך הראיון, "הם ידעו שיש מתקן השמדה במכשיר, ואמרו לעצמם שיש צ'אנס אחרון - 'נראה לסורים את המכשיר, נפתח אותו והוא יתפוצץ'. אבל הוא לא התפוצץ".
שמו של האיש שהשתתף בפעולות הראשונות לקביעת עמוד הטלפון אסור עד היום לפרסום; הוא עוד בחיים. גבעתי גילה שאפילו תיקים שהיו פתוחים תקופה מסוימת בארכיון צה"ל - חזרו ונסגרו. אחד מהם הוא תיק קיביה.
אל תשלח ידך אל הנשר
ואי אפשר לשכוח את התקרית ההיא, שבה הר־ציון דחף בכוח את ידו של הרמטכ"ל משה דיין, בעת שזה כיוון את רובהו כדי לירות בנשר שניזון מגופת גמל בנגב. "מה אתה עושה? זה נשר!" גער הרב"ט בן ה־19 ברב־אלוף דיין. תוך כדי נסיעה חזרה בקומנדקר, התפתחה בין השניים שיחה, שעליה כתב דיין בספרו "אבני דרך". "צריך לשמור עליה (על הארץ; א"ל), ואת הערבים שיורים בנו צריך להרוג", ציטט דיין את הר־ציון, "הסתכלתי בפניו הילדותיות ושאלתי: אתה יודע איך? הר־ציון השיב בחיוב. האמנתי לו".
משה דיין המשיך וחיפש את קרבתו של הר־ציון גם שנים אחרי שפציעתו הקשה קטעה את מסלול התקדמותו בצבא. דווקא בדמותו שהוטל בה מום ראו קברניטי הביטחון של מדינת ישראל את דיוקן דוריאן גריי של עצמם, בעברם כלוחמים חלוצים. הוא נשאר במהותו כפי שהיה, מגן נשרים והורג לוחמי אויב ומחבלים, בעת שדמותם שלהם השתנתה, עד לבלי הכר, בלשון המעטה. בהלווייתו ב־16 במארס 2014, באחוזת שושנה בכאוכב אל־האווא, ישבו בשורה הראשונה הנשיא שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בוגי יעלון והרמטכ"ל רא"ל בני גנץ. השתתפו בה אלופים ורמטכ"לים לשעבר. נתניהו סיפר כי כלוחם, נשלח ללמוד מהר־ציון את "אמנות ההסתתרות בשטח". "פגשתי אדם חסר פומפוזיות ומניירות כלשהן", ספד לו, "לא היו בו שמץ או רבב של יוהרה או התנשאות".
"מלאכת הכתיבה היתה קשה מנשוא", אמר לי משה גבעתי באותו יום חם שבו נפגשנו בלטרון. "האצבעות קפאו לי על המקלדת. ידעתי שאני צריך להתאים את רוח התקופה של אז לרוח התקופה של היום". זה באמת קשה מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו