הר הקסמים

ג'יימס פיין, הקונסול הבריטי בירושלים במאה ה־19, תיאר פעם ביומנו המפורסם את השומרים הסודאנים האימתנים, גבוהי הקומה ובריאי הגוף, של מתחם הר הבית, כאנשים שרק "מראם נועד לעורר פחד" ואף כמי ש"לא פעם כמעט רצחו נוצרים שהתגנבו לחרם". 

הזקיפים הסודאנים הללו היו כה בלתי צפויים, עד שב־1855 הווקף כלא אותם לשעות אחדות מאחורי סורג ובריח, כדי להבטיח שביקורו בהר של הדוכס הבלגי (הנוצרי) בראבנט (לימים המלך לאופולד השני) יעבור בשלום. ליתר ביטחון, הווקף אף אסר אז על צלמים לתעד את התקדים ההיסטורי בהר, שבמהלכו "הדת העליונה" (כך מגדיר עצמו האסלאם) חלקה כבוד מלכים או דוכסים, לנציגה של אחת משתי "הדתות הבטלות" (הנצרות והיהדות - על פי האסלאם).

כשתחקירני תערוכת "ההר", שמוצגת בימים אלה במוזיאון מגדל דוד, יחד עם מנהלת ואוצרת המוזיאון אילת ליבר ואוצר התערוכה שמעון לב - הפכו כל אבן בניסיון לאתר צילום של האירוע ההיסטורי ההוא, התחוור להם שצילום כזה פשוט אינו בנמצא. הממצא התכתב היטב עם העובדה שהצילומים הראשונים של המתחם, החל מ־1839, נעשו מרחוק, בעיקר מהר הזיתים - על ידי צלמים נוצרים ששלטו במלאכת הצילום שהומצא רק שנים מעטות קודם לכן. עבודותיהם, היפות כשלעצמן, של אמני צילום כפרדריק גופיל־פסקה, ז'וזף פילבר פרנז'ה או מקסים דו קאמפ, לקו במרחק שנגזר עליהן.

אלא ששנים מעטות אחר כך, כבר נפתח ההר בפני צלמים נוצרים, ארמנים ואפילו יהודי מומר אחד (ג'ון מנדל דינס). פנים ההר, ייחודו האדריכלי והדתי והאירועים הרבים שהתרחשו בו, תועדו על ידי רבים. תערוכת "ההר" מספקת הצצה צילומית מרתקת לביוגרפיה המודרנית של הר הגעש הירושלמי, להתפרצויות שחווה (שכמעט תמיד ייצרו גלי הדף רחוקים), וגם לרגעים שקטים רבים, רגעי שגרה, או שגרה מדומה, שמאות צלמים, חוקרים, אנשי דת, אנשיי ווקף, קבוצות אידיאולוגיות ואף כוחות הביטחון תיעדו לאורך 180 השנים האחרונות.

ביקור יהודי מפקיסטן

בסוף המאה ה־19, כשהאיסור על כניסת לא מוסלמים להר כבר התפוגג, ביקר בו הקיסר הגרמני וילהלם השני (1898). צלמי האמריקן קולוני תיעדו את הביקור. שלוש שנים לאחר מכן, ב־1901, חובר מסגד אל־אקצא בטקס חגיגי לקו מים. צילום נדיר של הטקס אותר על ידי לב ועוזרת המחקר שלו יעל ברנט ב"אלבום אל־קודס, שהוציאה לאור עמותה טורקית. "זו הנקודה הראשונה שחוברה למים זורמים בעיר העתיקה", מספר לב. 

גם את הצילום שבו נראה המלך חוסיין לוחץ על המתג ומדליק לראשונה את אור החשמל באל־אקצא, הצליחו אוצרי התערוכה לאתר, אך כמו תמונות ירדניות נוספות הוא לא שולב בתערוכה, מכיוון שלא היה ברור למי שייכות הזכויות עליו. 

דגם בית המקדש // צילום: גלי תיבון

קשיים התגלו גם מול הווקף, אך מסיבות אחרות. אחרי כמה שיחות גישוש ובירור התברר שהממסד הדתי המוסלמי חושש לשתף פעולה עם מוזיאון ממלכתי ישראלי ששוכן בעיר העתיקה ודגל ישראל מתנופף מעליו. למרות זאת, התערוכה עשירה בצילומים, גם מהתקופות הלא ישראליות של ההר.

כך, למשל, הצליחו אנשי מגדל דוד להניח את ידם על קטע קצר מסרט טלוויזיה בריטי על רצח עבדאללה מלך ירדן, בפתח מסגד אל־אקצא בשנת 1951, וכן על צילום שמתעד ביקור נדיר של משפחה יהודית מקראצ'י - כיום פקיסטן - ברחבת כיפת הסלע (שרה ואברהם ראובן קאמרלקאר וחמשת ילדיהם). 

שתי תמונות אחרות מעוררות עניין הן אלה של קצינים גרמנים ועות'מאנים, על רקע כיפת הסלע במלחמת העולם הראשונה (1916) ושל מושלה הצבאי של ירושלים רונלד סטורס, כשהוא צופה בחיילי חיל השילוח המצרי עולים במדרגות לתפילה במסגדי ההר, באפריל 1918.

בתערוכה שולבו גם גלויות רבות. באחת מהן, מראשית המאה ה־20, הנציח צלם אלמוני ארבעה מוסלמים כשהם שואבים מים מאחד הבורות בהר (יש 49 כאלה; נ"ש) ולצידם נאדות מים. הבורות הללו אינם פעילים כיום. בפעם האחרונה הם עלו לכותרות כשראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שייח' ראאד סלאח, ניסה למהול בהם מים ממימי מעיין הזמזם הקדוש במכה, כדי לשדרג את קדושת ההר. ישראל וירדן הכשילו את התוכנית של סלאח.

גברים ונשים, בלי מחיצה

צילומי התקריב על האדריכלות היפהפייה של הר הבית ומסגדיו בתערוכה הם צפויים, אך מרתקים פי כמה הם הצילומים שמנציחים את השנים הראשונות של הסכסוך הישראלי־פלשתיני על ארץ ישראל: תזמורת יורקשייר האנגלית בתהלוכת נבי מוסא (אפריל 1920) שממנה התפתחו מאורעות תר"פ; מטוס הסיור הבריטי שחג מעל מתחם ההר בזמן המאורעות הללו (שתי התמונות הללו הן תמונות של צלמי האמריקן קולוני); וגם צילום מתקופת המרד הערבי, שבו נראים שני חיילים בריטים שומרים על שער הברזל, אחד משערי ההר, כשהוא חסום בקורות עץ וגדר תיל, בשעה שהמופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני מסתתר במתחם. המוסלמים הסתירו בהר באותן שנים גם נשק ותחמושת. בתמונה אחרת מתועד מלך ירדן עבדאללה הראשון מבקר באל־אקצא מייד לאחר כיבוש הרובע היהודי, כשהוא מלווה על ידי חיילי הלגיון הירדני.

גם הכותל המערבי, כותלו המערבי של מתחם הר הבית, שולב בתערוכה. אחת התמונות שלו מהימים שירדן החזיקה בו, מציגה אותו כפי שהיה אז - סמטת מעבר ברוחב מטרים בודדים, שבה צועדים עוברי אורח: ילדה יחפה אחת, גברת עם סלים ושני גברים מוסלמים, האחד בחליפה ומעונב והשני בכאפייה ועקל. 

צה"ל בהר הבית // צילום: עמוס צוקר/ארכיון משרד הביטחון

צילום נדיר נוסף, של צלם לא ידוע, צילום אוויר, ממחיש היטב את ההבדל בין הכותל של היום על רחבותיו הענקיות לבין המעבר הצר בירכתי שכונת המוגרבים, קודם שנהרסה על ידי ישראל ב־1967. המעבר הוקצה על ידי הטורקים לתפילה יהודית מוסדרת רק אחרי רעש האדמה שהתרחש בירושלים במאה ה־16. ברעידה נהרסו חלק מהבתים בנקודה זו, למרגלות הכותל המערבי. 

תמונה נוספת של סמטת הכותל מ־1880 מציגה מתפללים יהודים, גברים ונשים במעורב. היא תספק בוודאי נדבך נוסף לפולמוס ההיסטורי והלא פתור באשר להפרדה שהיתה או לא היתה בשנים עברו בכותל המערבי בין נשים לגברים. למחלוקת הזאת יש כמובן השלכה על עניין "נשות הכותל" ורחבת "עזרת ישראל" בימינו.

עוצמת הרגשות הדתיים שההר מעורר בקרב המאמינים המוסלמים, עוברת היטב דרך צילומי ארבע לוויות, חלקן סוערות ורוויות אלימות, שמוצגות בתערוכה: הלוויית כאמל אל־חוסייני, המופתי הירושלמי, שאותו החליף חאג' אמין אל־חוסייני; הלוויית חוסיין בן עלי, מייסד השושלת ההאשמית; הלוויית מוחמד עלי, מנהיג תנועת הח'ליפות המוסלמית ההודית; והלוויית עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מנהיג הכנופיות הערביות באזור ירושלים, שנהרג בקרבות הקסטל. כולם נטמנו בהר הבית. להשלמת פן זה חסר לי בתערוכה אפוא צילום נוסף, מהלוויית פייסל חוסייני, וכן צילום ממתחם הקבורה המשפחתי הפחות ידוע של החוסיינים, בגב הכותל המערבי.

"הכי מסעיר ונפיץ"

מי שתערוכת "ההר" עושה איתו צדק היסטורי הוא עמוס צוקר, קצין מודיעין בפיקוד דרום וצלם חובב, שבמלחמת ששת הימים מצא עצמו ללא תעסוקה, והחליט לספח את עצמו למפקדי פיקוד מרכז בירושלים. לב מספר שצוקר האלמוני, ולא עמיתיו המפורסמים והמקצועיים יותר כדוד רובינגר או מיכה ברעם, היה הראשון והיחיד שצילם בחי את הכניסה להר. 

התמונות של הצנחנים עולים במדרגות לכיפת הסלע, או של הצנחנים בהר מצמידים את דגל ישראל לגדר ברזל במרומי הכותל, הן של צוקר - כמו גם עשרות תמונות לא ידועות נוספות, שתורמות לחקר הרגעים הללו. התמונות הללו - מתרשם לב - גם מכריעות את הוויכוח מי הגיע ראשון להר. הצנחנים, ולא החטיבה הירושלמית.

לב וליבר נמנעו מלהציג בתערוכה תמונות קשות מדי של העימות הדתי והלאומי על ההר, שבהן נראו גופות ודם. הם הסתפקו בהפגנות סוערות. התערוכה שלהם היא א־פוליטית לא רק במוצהר אלא גם בפועל. יש בה תמונות של שוחרי ודגמי המקדש, לצד תמונות של לאומנים ופורעים ערבים רעולי פנים וגם תמונה (צנועה) של הדוגמנית אביבה בנאי מ־1976 על רקע כיפת הסלע, מתוך סדרת צילומי אופנה לחברת גוטקס. מה שמלמד שבהר היו גם ימים אחרים, רגועים יותר.

"איננו מחנכים איש", מדגישה מנהלת המוזיאון אילת ליבר, "אנו מתווכים לציבור את ההיסטוריה המודרנית הצילומית של ההר, שהיא עוד פן במחקר שלו, אך נזהרים מלפרש אותה. אנו גם מארגנים סיורים להר - אלפים כבר נטלו בהם חלק - עם מיטב המדריכים". 

לב, אמן ואוצר ותיק שאצר כבר עשרות תערוכות, מעיד על עצמו שתערוכת "ההר" היא השיא בקריירה הארוכה שלו כאוצר. "זה הנושא הכי מסעיר, רגיש, נפיץ וקדוש במזרח התיכון, ולכן גם התערוכה הכי מאתגרת ומשמעותית שאצרתי עד כה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו