להוציא את היהדות מהגלות

בית המקדש היה מרחב של טקסים מקודשים. הקריבו בו קורבנות, העלו קטורת ותקעו בשופרות. הטקסים היו מלאי פרטים, וביצועם דרש צייתנות ודייקנות. מדוע המרחב המקודש הזה חרב והושמד? האם משום שזלזלו בו? האם בגלל שלא קיימו בצורה נכונה, מדויקת ומכבדת את הטקסים? התשובה של נביאי המקרא מפתיעה. בית המקדש לא חרב בגלל שלא התייחסו אליו ברצינות, הוא חרב בגלל שהתייחסו אליו יותר מדי ברצינות. את הדרך להבנת הפרדוקס הזה נתחיל בהאזנה לנאום מסעיר של הנביא ירמיהו: 

"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו. גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו לרע לכם. ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (ירמיה ז', ד'-ז').

המקדש המשבש

ירמיהו ניסה לחשוף בפני העם את העובדה שהוא חשוף מדי יום לתעמולה כוזבת שאותה מפיצים מוקדי הכוח: "היכל ה' היכל ה' היכל ה'". זאת תעמולה שמרדימה את האומה. בתודעת האומה התקבעה התפיסה שהכל בסדר, שאסון לאומי לא נראה באופק, חורבן אינו אופציה. ומניין נובעת ההערכה הזאת? מהאמונה הגדולה במקדש. העם מאמין שהמקדש מגונן עליו, ושהפולחן הדתי מעניק לו חסינות. הוא נהיה לעם שאנן שלא התעשת בזמן, לא תיקן את דרכו, ולא מנע את האסון. 

לנביאי ישראל היתה טענה אסטרטגית. חסינות החברה מפני תבוסה צבאית או קריסה כלכלית תלויה במידת רגישותה החברתית. הם ניסו לשכנע את העם לשנות את תפיסת הביטחון שלו, ניסו לשכנע שטקסים דתיים אינם מקנים חסינות מפני אסון, ושפעולות הפולחן, גם אם מדייקים בהן ומחמירים בהן, אינן מגינות על החברה. מה כן מגן עליה? הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. 

היתום חשוף לאיומי הסביבה והחברה, ללא הורים שיגוננו עליו. האלמנה חשופה לניצול ולהתעמרות, משום שאין לה בעל שמגונן עליה. הגר הוא בן מיעוטים החשוף לעושק ולהתעמרות משום שאין לו קהילה פוליטית שמגוננת עליו. הצו הנבואי פשוט וחד: יש להגן על חסרי ההגנה. גם המשוואה הנבואית פשוטה וחדה: רק חברה שמגוננת על חסרי ההגנה תהיה מוגנת. 

האמונה בכוח המטפיזי של המקדש ובכוח המגונן של הטקסים והקורבנות סנוורה את התודעה של העם ושיבשה את סדרי העדיפויות שלהם. במקום להיות חברה שמגוננת על החלשים, הם היו חברה שמתגוננת על ידי טקסים. במילים אחרות, האמונה במקדש טרפה את סדרי העדיפויות הערכיים של החברה. הם מיקמו את הקורבנות כפסגת החיים הדתיים, ואת הרגישות החברתית בתחתית ההיררכיה הדתית. הזבח היה חשוב מן המוסר. הבעיה היא שאלוהים, כך דיווחו הנביאים, בכלל לא רוצה קורבנות.

"לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי־־מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא־־קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי" (ישעיהו א', י"א). 

מיכה גודמן // צילום: יונית שילר

יש פער בין מה שהעם מאמין שאלוהים רוצה, לבין מה שבאמת אלוהים רוצה. הקורבנות נתפסים כעבודת אלוהים, אך אלוהים סולד מהם. הוא סולד מהם משום שהם מבטאים התעוותות של ההיררכיה הדתית הנכונה. העם מיקם את הפולחן מעל המוסר, אבל לאלוהים יש היררכיה הפוכה, כך ניסח זאת הנביא הושע בתמציתיות: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי, וְלֹא־זָבַח" (הושע ו', י'). בקיצור נמרץ: האמון העיוור בטקסים הדתיים יצר זלזול במעשים המוסריים, וכעונש על כך ירושלים חרבה. וכך, דווקא האמונה במקדש הביאה לחורבן המקדש.

הגלות המשבשת

יש לומר את האמת, מבט חטוף על הדתיות הרווחת בישראל כיום עשוי להצמיח את המסקנה שלא הרבה השתנה מאז. גם היום הרבה אנשים דתיים מאמינים שהדת מגוננת על מי שמקיים אותה ושהשתתפות בטקסים דתיים מעניקה תחושה של ביטחון וחסינות למי שנוטל בהם חלק. גם היום מקובל לחשוב שהמימוש המזוקק ביותר של הדת הוא הפולחן, וככל שאדם מחמיר יותר בטקסים הוא מתקרב יותר לאלוהים. 

יש הבדל בין העיוות של ימי המקדש, לעיוות שאנו חווים היום. בימים ההם השיבוש צמח משאננות ומאמונה שחורבן אינו אפשרי, בזמן הזה הוא נובע מתחושת חורבן מתמשכת. על מנת להבהיר את טענתי, נצטרך לחזור למאה ה־19. 

במשך רוב הגלות חיו יהודים בקהילות אוטונומיות. האוטונומיה היהודית, ה"קהל", היתה מעין מדינה יהודית מוגבלת ומפורזת. היתה לה מערכת של מיסוי ולבית הדין שלה היה כוח אכיפה. כך חיו יהודים במרוצת השנים, עד שבמאה ה־19 הופיעה המדינה הריכוזית המודרנית שפירקה את האוטונומיה היהודית. מאז התפרקות הקהילה היהודית, נכנסה היהדות לטלטלה גדולה. לפתע הם כבר לא שייכים למסגרת פוליטית יהודית שהבדילה אותה מהגויים, הם אזרחים במסגרת הפוליטית הרחבה יותר - המדינה - והם חברים בה יחד עם הגויים. 

אפשר לומר שבאלפיים השנים האחרונות התרחשו למעשה שתי גלויות: הראשונה התרחשה כשהתפרקה הממלכה היהודית, והשנייה התרחשה כשהתפרקה הקהילה היהודית. הגלות הראשונה היתה מהממלכה הריבונית והיא התרחשה בעת העתיקה; הגלות השנייה היתה מהקהילה האוטונומית והיא התרחשה בעת החדשה. אך דווקא "הגלות השנייה" היא זאת שיצרה את האיום הזהותי הגדול ביותר על היהדות. כשבטלה האוטונומיה היהודית נוצר החשש שללא קהילה פוליטית של יהודים, לא תהיה המשכיות ליהדות. החשש היה שההגירה מהקהילה הפוליטית היהודית אל תוך מדינת הלאום הלא יהודית, תביא לסיומה של היהדות. זאת משום שסיום הבידול הפוליטי של היהודים מהגויים, יסיים את גם הבידול הזהותי ביניהם. 

המצב החדש היה מאתגר ביותר עבור כל מי שדאג להמשכיות היהודית. כיצד שמרו היהודים בכל זאת על בידולם: על ידי ההלכה. הבעיה היא שכשההלכה מתחילה לתפקד כמנגנון הגנה מפני התבוללות, היא מתעוותת. אחד מסימני ההיכר של ההתעוותות הוא שנגזר עליה לנטוש את סדרי העדיפויות הנבואיים. אסביר את הדברים. 

כריכת הספר "חזרה בלי תשובה"

אחד ההבדלים המהותיים שבין מצוות מוסריות למצוות פולחניות הוא שהמוסר הוא אוניברסלי והפולחן הוא פרטיקולרי. לכל תרבות ובכל דת יש איסור לרצוח בני אדם. גם האיסור של גניבה ושל ניאוף אינם ייחודיים ליהדות. המוסר איננו יהודי, הוא אנושי. כשאדם צעיר קם בפני אדם זקן באוטובוס, הוא לא עושה פעולה המייחדת אותו כיהודי. גם בודהיסט טוב או מוסלמי טוב היו עושים זאת. עם זאת, כשהוא מניח תפילין בבוקר וכשהוא עושה קידוש בשבת, הוא עושה פעולות שרק יהודים עושים. זאת הבחנה חשובה לגבי ההבדל שבין הפולחן והמוסר: הטקסים הפולחניים מייחדים אותנו, הפעולות המוסריות לא מייחדות אותנו. 

מניתוח זה צומחת המסקנה כי קריאת הנביאים להדגשת המוסר ולהעמדתו מעל ומעבר לפולחן, היא קריאה להבלטת הצדדים האוניברסליים שביהדות על פני הצדדים הפרטיקולריים. אם החסד חשוב מן הזבח, אז הכלל־אנושי חשוב ממה שרק יהודי. אך במציאות שנוצרה לאחר "הגלות השנייה", סדר העדיפויות הנבואי לא יכול היה להפוך לסדר העדיפויות היהודי. האם, במצב שבו סכנת ההתבוללות מרחפת מעל האומה, רבנים, סופרים ומנהיגים יהודים יכולים היו להטיף לקהילותיהם שהחלק החשוב ביותר ביהדות הוא לא זה שייחודי לה? 

בתנאים החדשים אין יותר חומות פוליטיות בין יהודים לגויים. ומה יקרה אם הורים, מורים ורבנים יטיפו לבניהם ותלמידיהם את סדרי העדיפויות הנבואיים? מה יקרה אם הם ישמעו שוב ושוב שהמוסר הוא פסגת החיים היהודיים? המוסר הוא הרי לא ייחודי ליהדות ומשותף לכל הדתות, לכן את פסגת היהדות אפשר לקיים בלי להישאר בתוך גבולות היהדות. לא כך יוצרים פטריוטיות, לא כך יוצרים נאמנות לשבט. 

הנאמנות למסורת

כשהאיום של ההתבוללות הוא חי ובועט, צריך לספר סיפור אחר. צריך לומר לתלמידים ולתלמידות, לבנים ולבנות שוב ושוב שהחלקים היקרים ביותר של המסורת שלנו שייכים רק לנו. המזוזה, הכשרות, השבת והתפילין, אותם המרכיבים שיש רק ליהודים - הם־הם הפסגה של היהדות. וכך כדי להגן על ההמשכיות של היהדות, צריך למקם את הפולחן מעל המוסר, ולנטוש את סדרי העדיפויות של הנביאים. כללו של דבר, בימי המקדש ההאדרה של הפולחנים הדתיים נועדה להגן על היהודים מפני חורבן פיזי. בימי הגלות ההאדרה של הפולחנים הדתיים נועדה להגן על היהדות מפני חורבן רוחני. 

ומה קרה למי שלא הלך למסלול של ההחמרה ההלכתית הפולחנית? מה קרה לאותם היהודים שהתעקשו להטיף וללמד שהחלק החשוב ביותר במסורת היהודית הוא דווקא החלק האנושי שבה? יש תשובה לשאלה הזאת. היא מבוססת על עובדות שמדברות בעד עצמן והן עובדות כואבות. בארה"ב, למשל, הזרמים ביהדות שהבליטו את המוסר כעיקר היהדות ולא את הפולחן, הם הזרמים שזהותם נמחקת בקצב מסחרר. על פי הנתונים המספריים, החשש השמרני היה מוצדק! בשנת 2013 ערך מכון "פיו" (Pew) מחקר מקיף על יהדות אמריקה, וגילה ששיעור הנישואים המעורבים הגיע בקרב רוב הצעירים ליותר מ־70 אחוזים. 

אך הנתון החשוב יותר לענייננו הוא שלא כל היהודים האמריקנים מתבוללים באותה מידה. ככל שהיהדות שמרנית יותר ומסתגרת יותר, כך היא מתבוללת פחות. מהסטטיסטיקות העצובות עולה שיהודי אמריקני שמתחנך להאמין שהחלק החשוב ביותר ביהדות איננו בלעדי ליהודים, איננו מתעקש לבסוף להישאר יהודי. מסתבר שכדי לייצר פטריוטיות ומחויבות עזה לעם היהודי, מחויבות שתביס את פיתויי ההתבוללות, צריך לחנך לכך שהפסגה של החיים היהודיים היא החלק ששייך רק ליהודים. רק כך יוצרים נאמנות למסורת ושוברים את המוטיבציה להתבוללות. במילים אחרות, בתנאים שנוצרו לאחר הגלות השנייה, מימוש סדר העדיפויות הנבואי הוא איום על ההמשכיות היהודית. זה כל מה שעצוב בגלות, שכדי לגונן על היהדות צריך במידה רבה לעוות אותה.

הציונות המרפאת

אך ההיסטוריה היהודית הציעה גם דרך אחרת. אלטרנטיבה להסתגרות התרבותית, להדגשה הפולחנית ולהחמרה ההלכתית. האלטרנטיבה היא הציונות. הנה דרך אחרת להבין את הפרויקט הציוני: הציונות היא ניסיון לשקם את הקהילה הפוליטית היהודית שאבדה עם פירוק האוטונומיה היהודית בגולה. במקום לשוב לקהילה היהודית - הציונות הקימה מדינה יהודית. ובנוסח אחר: אם אי אפשר לבטל את הגלות השנייה, נבטל את הראשונה, נשוב לאחור עוד כמה מאות שנים, לממלכה של העת העתיקה.

בקיצור: לאחר קריסת הקהילה היהודית נולדו שתי תגובות יעילות לשמירת הזהות היהודית. האחת - של השמרנים הדתיים, שהציעו לבנות חומות תרבותיות, והשנייה - של הציונים, שהציעו לבנות חומות פוליטיות. המענה השמרני אפקטיבי. המענה הציוני אפקטיבי לא פחות. בניגוד למה שקורה ליהודים בארה"ב ובשאר מדינות המערב, בישראל ההתבוללות אינה איום על הזהות היהודית. היא בקושי מטרד. 

מסקנה: הדגשת הפולחן על פני המוסר היא מנגנון הגנה גלותי - יעיל, ומוצלח - וכשמפעילים אותו הוא מגונן על הזהות היהודית. דווקא בגלל שהוא כל כך יעיל, ניתן לקבוע שמחוץ לישראל היהדות במלכוד, והיהודים צריכים לבחור אחת משתי אפשרויות גרועות: לשבש את היהדות ולשמר אותה, או לא לשבש אותה אבל להסתכן באובדנה. רק בישראל היהודים לא עומדים מול הברירה הזאת. זאת חשיבותה הרוחנית של מדינת ישראל. הציונות היא מימוש של חלומות הנביאים, אך היא גם מייצרת את האפשרות לתחייתו של מוסר הנביאים. 

בגלל שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, היא יכולה להבליט את הצדדים הלא לאומיים של היהדות, ולהעמיד את המוסר מעל הפולחן. פרדוקסלית, ההתבדלות הפוליטית מהאנושות מאפשרת את הגילוי הדתי המחודש של האנושיות. 

הציונות יצרה מקלט בטוח ליהודים - ועבור היהדות. היא יצרה תנאים היסטוריים חדשים, שבהם נעלמים רבים מהאיומים הזהותיים על היהדות. וכך, ניתן לשקול התנערות איטית ממנגנוני ההגנה שנוצרו כדי להגן מפניהם. 72 שנים לאחר הקמת המדינה שמוציאה את העם היהודי מהגלות, זה הזמן הנכון להתחיל את התהליך הגדול הבא: להוציא את היהדות מהגלות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו