אם מוצקה הטענה שהציבור הישראלי הולך ונעשה עם השנים ימני יותר בדעותיו, קשה להבין איך הדבר לא מוצא ביטוי מובהק יותר במערכת הפוליטית. נכון, הליכוד היא מפלגת השלטון זה עשור, אבל היא עושה זאת תוך מאבק קיומי־תמידי, ובתחושת דחק של ממשלת מיעוט.
במובן הזה, המחנה הלאומי הוא סיפור טרגי: הוא לא מצליח לתרגם את הדומיננטיות האידיאולוגית שלו למספיק מנדטים פעילים.
זה נכון שקולות רבים גוועו בעטיה של קדחת הטהרנות ונגיף הפיצוליטיס המפלגתי בגוש הימין, אבל תרומתם לאובדן המנדטים היא בסופו של דבר מוגבלת. את הפגיעה הקטלנית סופג גוש הימין מחברי כנסת הנבחרים בזכות עמדותיהם הימניות, אבל מעניקים את שירותיהם דווקא לגוש האופוזיציוני. השמאל כבר התרגל לבנות עליהם.
צילומים: שמואל בוכריס, משה בן שמחון, newsenders
זה שנים ששמאל קלאסי, במובן של מדינת רווחה ופתרון שתי המדינות, לא מצליח לייצר מסת תמיכה משמעותית בקלפיות, מבלי שיעמיד בראשו ימני או ימני לשעבר. תחשבו על אולמרט, ואפילו לבני, כאבות־טיפוס. אפשר לקרוא לאביזרי העזר האלה "הקביים של השמאל".
בחירות 2019, על שני מועדיהן, הביאו חידוש: לראשונה, מפלגת ימין אידיאולוגית שלמה, תל"ם, מצטרפת במוצהר ובמופגן לזרם הפוליטי החותר להחלפת שלטון ימין.
ראשיה הרימו ידיים מול הכתישה הרטורית בשמאל ובתקשורת, ונעשו לדובריה הנרגשים ביותר של הקריאה להרחקת נתניהו מהנהגת המדינה, כצעד הכרחי לריפוי חולייה הרבים של החברה הישראלית.
בעולם התקשורת הפוליטית מתאר הביטוי Flag Individuals מנהיגים שסומנו על ידי מהנדסי תודעה כיעד למאבק, דמות שאפשר לשכנע ציבור גדול שמיגורה יפתור ברגע את כל מצוקותיו. זוהי כמובן פשטנות אינפנטילית; במשטרים דמוקרטיים אין באמת אדם אחד שאפשר לתלות בו את כל הרעות החולות, או שסילוקו מהזירה ירפא באחת את כל תחלואינו.
עוד בנושא:
• ברגע האמת: בוחרים באולפן "ישראל היום"
• מכורים? הבחירובוט מסכם את הבחירות
• אשכנזי הוא מועמד כחול לבן לתפקיד שר הביטחון
• יממה לפתיחת הקלפיות: נתניהו נגד גנץ
• גנץ חשף: ניישם את מדיניות השמאל
במידה רבה, גם התחושה שהחברה חולה וזקוקה לריפוי היא תוצר של הנדסת עמדות. כשמשתררת אווירה של משבר חברתי בנוסח "קריסת הדמוקרטיה" או "השחתת הערכים", תמיד צריך לבדוק מי עשוי לגרוף מהאווירה הזו רווח פוליטי. ומעל הכל, סימון של אדם כיעד קונקרטי למאבק עוזר לפשט מציאות סבוכה ומורכבת, ולכן הוא כל כך משתלם כאסטרטגיה פסיכו־פוליטית.
התעלומה הגדולה היא איך דמויות אידיאולוגיות כל כך מובהקות, שמבינות דבר או שניים בפרופגנדה להמונים, התגייסו לפרויקט והתנדבו לעמוד בקרן רחוב ולחלק פלאיירים נגד האיש שקידם יותר מכל את סדר היום שלהן.
והדברים לא יכלו להיות קונקרטיים יותר: חוק הלאום, שגרירות בירושלים, הכרה בריבונות על הגולן, ריבונות בבקעה - אלה לא סתם סעיפים שחברי תל"ם יסכימו עליהם - אלה פרויקטים שהם עסקו בקידומם באופן פעיל.
בסופו של דבר, גם "ביביסטים שרופים" אינם רוצים את נתניהו כשלעצמו, אלא מעוניינים בו כמי שיממש את מדיניות הימין באופן האופטימלי בתנאים הנוכחיים. ותל"ם, כרגע, משרתים את מי ששואפים לשבש בדיוק את זה, ולמעשה מפריעים להוציא אל הפועל מדיניות ימין.
עד כה הם שכנעו את עצמם שהפארסה תיגמר בממשלת אחדות, תרחיש שממנו הם ייחלצו איכשהו מבלי שיידרשו אי פעם לתת תשובות על תרומתם הניצחת לאובדן שלטון הימין. אבל שלשום בערב השתנה משהו, והם נאלצו להישיר מבט לטלוויזיה, ולמציאות, ולראות את ראש מפלגתם מבטיח לממש את "האג'נדה של המחנה הדמוקרטי", השמאל, כשייבחר לראשות הממשלה.
מעניין אם ברגע הזה הבינו סוף־סוף שהם לא יותר מהקביים של השמאל, או במילים קצת פחות חגיגיות - שעשו עליהם סיבוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
